תת נושא 5- העלייה מסוריה ומלבנון

1946 – 1921- מנדט צרפתי בסוריה ולבנון.
1946- סוריה ולבנון מקבלות את עצמאותן, סיום המנדט, הטלת הגבלות על היהודים.
1948- מלחמת העצמאות, התנכלויות רבות ליהודים, אלימות והרג.
1949- הפסקת האש, הקלת ההגבלות על היהודים, המשך התנכלויות.
1948- עקב המצב הביטחוני עלו רק 28 יהודים מסוריה ולבנון לארץ מרץ.
1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון.
1949-1950- השנים בהם עלה מס' היהודים הגדול ביותר מסוריה ולבנון.
עלייה דרך הים באמצעות מבריחים, מעט מאוד עלייה חוקית.
1950- התרשמות שליח המוסד כי מצב היהודים בסוריה ולבנון טוב ולא נשקפת להם סכנה. עקב כך – המלצה שלא לעודד כרגע את העלייה משם.
1952- העלייה מסוריה ולבנון עברה מסמכות המוסד לעלייה ב' לאחריות הסוכנות היהודית.
1960 – 1950- זרם יהודים קטן אך קבוע מסוריה ולבנון לא"י, דרך הים 1961 והלאה – הברחת יהודים לישראל דרך תורכיה, שיתוף בין תורכיה וישראל.
1967 והלאה – אפשרויות עלייה נוחות יחסית על אף תבוסת סוריה במלחמה.
1992- השנה בה התיר לראשונה הנשיא חפז אל אסד הגירה ש\חוקית של יהודים לארה"ב.

מאז הקמת המדינה לא פסקה העלייה הבלתי לגאלית מסוריה ולבנון לא"י. המוסד, הסוכנות היהודית, משרדי ממשלה שונים, ארגונים של יהדות המזרח וארגונים בין לאומיים שונים פעלו למען הוצאת היהודים מסוריה.
במהלך מלחמת העולים הראשונה גבר הלחץ על צרפת לסיים את המנדט שהיה לה בסוריה ולבנון (1946 – 1921), ו ב- 1946 קיבלו שתי המדינות את עצמאותן. עם קבלת העצמאות הוטלו הגבלות רבות על בני הקהילה היהודית : - סירוב לבקשות קבלת דרכונים ואישורי יציאה - הגבלת תנועתם בתוך המדינה - הגברת הפיקוח על יציאת היהודים מסוריה - הוראות למשטרת הגבולות לפתוח באש על כל יהודי אשר מנסה להבריח את הגבול. היהודים סבלו רבות: הילדים (ובעיקר הנערות) סבלו מגידופים ואלימות, בני הקהילה היו חשופים להתנכלויות, ידויי אבנים, מעצרי שווא והשחתות רכוש. עם כניסת צבאות ערב לישראל ב- 1948 הורע היחס אל היהודים והם הפכו קורבן למעשי אלימות רבים, פיגועים והרג. ב- 1949 לאחר הפסקת האש הותרה תנועת היהודים באופן חופשי, אולם הם עדין היו חשופים להתנכלויות, ופנו בבקשות סיוע לממשלת ישראל ולקהילה הבין-לאומית.

העלייה בשנים 1948 – 1950 בשנת. עקב המלחמה המתנהלת התנועה בקרבת הגבול הייתה אסורה, דבר שהקשה מאוד על המעבר בין המדינות. נובמבר 1948- נשתרר שקט יחסי בגבול עם לבנון החלו להיערך בסוכנות לחידוש העלייה. מרץ 1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון. 1949-1950- השנים בהן עלה מספר העולים הגדול ביותר, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. אליהו כהן – מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. החל לחדש את הקשר שהיה פעם עם המבריחים הערבים, ויצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה רבות מלבנון לסיוע בעלייה. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהרייה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. היו גם קבוצות מאורגנות ופרטיות אשר הבריחו את הגבול דרך היבשה בסיוע מבריחים ערבים, הגיעו למטולה ושם נקלטו על ידי אנשי הסוכנות או המוסד. סוג זה של עלייה הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערביים אשר עשו זאת תחת תשלום, אולם נפסק לקראת סוף שנות ה-40 עקב עיבוי השמירה הסורית-לבנונית בגבול. מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי בשנים אלה היה מזערי ביותר. מרגע סים המלחמה היו השנים 1949 ו-1950 שנים בהן עלה מספר היהודים הגדול ביותר לשנה, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. (מעל 1000 לעומת כמה מאות).

העלייה בשנות ה-50 שני הגורמים אשר קבעו את קצב העלייה: 1. תנאי החיים (יחס השלטונות, אפשרות הקיום, חופש התנועה) 2. מאמצים חיצוניים (השקעה באנשים ובתקציבים) שנועדו להעלות את היהודים לא"י. פברואר 1950- נעשו מאמצים למסד עלייה חוקית מלבנון. הובהר לשליח המוסד כי לא ייעשו כל צעדים באופן פומבי, אולם סוכם כי יתמנה שליח סודי מטעם הצבא אשר יסייע בתהליך. שמואל מוריה (סאמי)- מונה כנציג המוסד לעלייה ב' ב- 1950. הוא נסע לביקור בלבנון וסוריה, נפגש עם אנשים מרשת המפעילים, ביניהם גם שולה כהן. הוא התרשם כי מרבית היהודים אינם מעוניינים בעלייה לארץ, ואף כי רמת החיים שלהם גבוהה ולא נשקפת להם סכנה. הוא היה מודע לקשיי הקליטה בארץ, ועל כן, לאור המצב, המליץ (והמוסד קיבל את המלצתו) שלא לעודד כרגע את העלייה מסוריה ולבנון. עד 1952 – העלייה מסוריה ולבנון הייתה באחריות המוסד לעלייה ב'. 1952- העלייה ממדינות אלה עברה לאחריות הסוכנות היהודית. שליח הסוכנות באיסטנבול יצר קשר עם המבריחים, בדק את מהימנותם ושילם להם. הממשלה הסורית הקשתה מאוד על חיי היהודים בה באותה תקופה. היו הגבלות רבות על תנועתם, ולעיתים אף הוקפאו משכורותיהם. יהודים שביקשו לקבל דרכונים נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד, אשר לא תמיד היו בנמצא, ולחכות מעל שנה על מנת לקבלם. הועלתה בקשה אל הסוכנות שתסייע בתשלום על הדרכונים, אולם ההנהלה לא אישרה את הסיוע שכן לא ניתן היה לקבוע בוודאות מי באמת נזקק לסיוע ומי מבקש על אף שיש לו.

עלייה ביזמה אישית מעבר לעלייה שהתנהלה על ידי המוסדות הרשמיים, הייתה גם עלייה ביזמה אישית. הבעיה עם יזמה זו הייתה המימון, ורבים הגישו אל הסוכנות בקשה לסיוע כספי. הסוכנות ביצעה בדיקות מקיפות בדבר המשפחות המועמדות לסיוע, מניעיהן, מספר בני המשפחה ונכונותם לעלייה. (ע"י יעקוב שמוש או וועדה של יהודים אמידים שישבה באיסטנבול).

העלייה מלבנון: לבנון היא המדינה הערבית היחידה שמספר היהודים בה עלה בעקביות מאז 1948. הסיבה הייתה לרוב בריחה של יהודי סוריה עקב ההתנכלויות שסבלו ושלילת הנתינות הסורית. קולומביה נתנה ליהודי סוריה שבלבנון אשרות כניסה אליה, ובכך יצרה תקדים, שעודד גם את צרפת לעשות כן. 1958- עידוד העלייה מלבנון עקב סיכון מועט ועלויות נמוכות של העלייה משם. התשלום העיקרי היה בעבור הטיסה מבירות לאיסטנבול, תשלום אשר רבים יכלו לעמוד בו, או לקבל סיוע מן הסוכנות.

העלייה בשנות השישים – בצל התנגשויות צבאיות עד 1960 ניתן היה, באמצעות סכומי כסף גדולים ותשלומי שוחד, לאפשר יציאת יהודים באופן חוקי מסוריה. בשנה זו הפסיקה הממשלה את ההגמשה ביחסה אל היהודים וב- 1960 – 1961 חלה ירידה חדה במס' היהודים שעלו מסוריה ולבנון. הפיתרון שנמצא לאיסור הסורי היה בריחה דרך תורכיה. לאחר שיחות והסכמים חשאיים שנערכו בין צבאות ישראל ותורכיה סוכם כי תורכיה תתמוך באופן חשאי בעולים, תעניק להם אשרות מעבר מתורכיה לישראל ומקום ללון בו. יעקב שמוש- יהודי אשר ישב באיסכנדרון שבתורכיה והיה אחראי על הקשרים עם המבריחים הערביים וכן על ההחלטה בדבר זכאותן של משפחות שונות לסיוע כספי לעלייה. 1961-1962 – חלה עלייה משמעותית בקצב היציאה מסוריה. בשלב זה כבר היה קשה להסתיר את עובדת הבריחה לתורכיה, ולכן החלו התורכים לבצע "משפטים" ליהודים אשר 'חצו את הגבול באופן בלתי חוקי', בהם נגזר על היהודי העבריין 'גירוש' לישראל.

הברחת יהודי עוויג'ה: היהודים בכפר עוויג'ה (מרחק 4 ק"מ מקאמישלי) קיבלו החלטה לעלות לא"י, עקב ניסיונות חוזרים ואלימים של בני הכפרים הסמוכים להשתלט על אדמתם. הם יצרו תכנית פעולה ארוכת טווח, במהלכה החלו למכור את רכושם בטענה כי הם עוברים לקאמישלי. הסוכנות נכנסה לתמונה, ולילה אחד הבריחו 84 מתושבי הכפר דרך תורכיה לישראל.

ישראל ונציגי הסוכנות ניסו להגיע להסדר שיאפשר יציאה חוקית של יהודי סוריה לא"י, אולם הממשל הסורי לא שיתף פעולה. לעיתים התאפשרו עליות של מספר מצומצם של יהודים תודות לשוחד שנשלח ע"י הסוכנות / הצלב האדום (דרך הג'וינט). על אף תבוסת סוריה במלחמת 6 הימים, אפשרויות העלייה לאחריה היו יחסית נוחות. הניצחון במלחמה עודד יהודים רבים לעלות, ובשנים שלאחריה גדל מספר העולים במאות אחוזים.

לסיכום: לבנון – היהודים חיו יחסית בשלווה. נציגי הסוכנות יכלו לפעול מביירות באפן כמעט חופשי. יהודים אזרחי לבנון יכולים היו לקבל דרכונים וויזות ולצאת מלבנון בלי בעיה, היהודים חסרי האזרחות, אשר ברחו מסוריה ללבנון – היו צריכים להשיג לשם כך מסמכים מיוחדים. סוריה- המשטר הסורי היה קשה הרבה יותר ביחסו אל היהודים, וכמעט שלא אפשר את יציאתם. בסוריה הטביעו את החותמת "מוסאוי" (משה) על תעודות הזהות של כל היהודים על מנת להקל על משטרת הגבולות בזיהויים.