סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ההכרזה על הקמת המדינה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
גרסה מ־22:11, 28 בספטמבר 2006 מאת Amihai (שיחה | תרומות) (שעת ההכרעה)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

המצב המדיני פוליטי של הישוב ערב הפינוי הבריטי

במרץ 1948 נסוגה ארה"ב מתמיכתה בתוכנית החלוקה מנובמבר 1947. הסבות לנסיגה היו שונות:

  • קלקול היחסים עם העולם הערבי המוסלמי
  • אבדן זיכיונות נפט, בסיסים צבאיים וקווי תעופה בעלי יתרונות כלכליים וצבאיים
  • עיכוב ביישום תוכנית מרשל באירופה עקב מחסור באנרגיה, דבר שיגרום לחיזוק השפעתן של המפלגות הקומוניסטיות באירופה.
  • הגברת אי השקט במדינות ערב יחזק הכוחות הפודמנטאליסטים-דתיים ויסכן את המשטרים המסורתיים עליהם נשען המערב.
  • המלחמה הקרה עם ברה"מ והתעוררות מוקדי מתיחות ביוון, הפיכה קומוניסטית פרו-סובייטית בצ'כוסלובקיה, ניסיון של המפלגות הקומוניסטיות הגדולות בצרפת ובפינלנד לתפוס את השלטון ותחילתו של משבר ברלין , חיזקו את הצורך בשיקום מהיר של אירופה.


נסיגתה של ארה"ב מתוכנית החלוקה באה לידי ביטוי ב"הצהרת אוסטין" (נציג ארה"ב באו"ם) לפיה: מימוש החלוקה בדרכי שלום הוא בלתי אפשרי".


ברה"מ – אנדריי גרומיקו נציגה באו"ם נפגש עם משה שרתוק והתעניין בתוכניות הצבאיות והציע סיוע צבאי לישוב היהודי סיוע חשוב בנשק שנוצל לתכנון וביצוע המהלכים הצבאיים של הישוב היהודי. ברה"מ הכשילה כל ניסיון לבטל באו"ם את ההחלטה על החלוקה והציעה לשלוח כוח רב לאומי לשם אכיפת החלטת האו"ם בכוח.

בריטניה – החליטה לא לדחות את סיום המנדט והודיעה על סיום המנדט ב- 14 במאי 1948.

הערבים – הערבים טענו שאם היהודים ינסו לממש את ההחלטה להקמת מדינה, מיד לאחר הכרזת העצמאות הם יפלשו למדינה ויבטלו בכוח את הניסיון הזה. לנוכח ההצלחות הצבאיות של הכנופיות הבלתי סדירות, נראה היה האיום בפלישת כוחות סדירים, מצוידים בתותחים, טנקים ובמטוסים כמחסל כל סיכוי למדינה היהודית.

ירדן- כבר בנובמבר 1947 נפגשה גולדה מאיר (מאירסון) עם המלך עבדאללה מירדן לבדוק את עמדתו כלפי המדינה היהודית. המלך הודיע על כוונתו לספח אליו את אזורי המדינה הערבית והתחייב שלא לפגוע למדינה היהודית בגבולות החלוקה. במאי 48 התקיימה פגישה נוספת בעמאן בה הודיע המלך שבגלל לחץ של מדינות ערב הוא יאלץ לקחת חלק בפלישה, אלא אם כן היהודים ימנעו מלהכריז על עצמאות, הצעה שנדחתה .


המצב הצבאי בישוב ערב המלחמה

חודש אפריל וביצועה המוצלח של תוכנית ד' שינה את מצבו של הישוב היהודי.הושג רצף טריטוריאלי בין כל חלקי הישוב היהודי והקשר בין השכונות חודש.רק ירושלים נותרה מנותקת והקשר עמה התבצע דרך האוויר בלבד. יחד עם זאת כל המהלכים המדיניים וההחלטות התקבלו בעיצומם של קרבות קשים ותוך כדי ההכרזה על המדינה התקבלו הידיעות על נפילת ישובי גוש עציון בידי הלגיון הירדני.

המצב האזרחי

הסכנה שרגע הגשמת החלום, הכרזת המדינה, יהיה גם רגע קבורתו לא בא לידי ביטוי באווירה הציבורית. הספרות, השירה, העיתונות, נאומי המנהיגים מלמדים על הסכמה מלאה להקים מדינה, בכל מחיר, כולל המחיר הגדול מכולם- החיים. הכל הקרינו בטחון עצמי שמצאו ביטוי בסיסמה שהייתה תלויה בצריף מחנות העולים בתל-אביב:

"זאת הדרך אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום".

  • ב- 12 באפריל 1948 החליטו המוסדות הנבחרים של הישוב: הועד הפועל הציוני והועד הלאומי להחלטה להקים מוסדות זמניים למדינה עד כנון המוסדות הקבועים הנבחרים.

המוסדות שהוקמו היו: מועצת העם – גוף שמנה 37 חברים (הל"ז) שייצגו את כל הקשת הפוליטית של הישוב היהודי: מפא"י, מפ"ם, ציונים כלליים א' וב',הרביזיוניסטים, המזרחי, אגודת ישראל.מועצת העם הייתה מעין פרלמנט שבו היו מיוצגים הארגונים והמפלגות הציוניות והלא ציוניות, החילוניות והדתיות.

הגוף השני שהוקם היה מנהלת העם- מנהלת העם הייתה מעין ממשלה זמנית, שאמורה להיות הסמכות העליונה בכל הקשור למדיניות, ניהול המלחמה, גיוס כספים וכוח אדם. היא הייתה הסמכות החוקית, שבידה הופקדה ההחלטה על הקמת המדינה.

מנהלת העם הורכבה מ- 13 נציגים (הי"ג) והם ייצגו קואליציה של המפלגות השונות על פי גודלן: 4 חברי מפא"י: דוד בן- גוריון,משה שרת,אליעזר קפלן ודוד רמז, 2 נציגי מפ"ם: אהרון ציזלינג ומרדכי בנטוב, 2 נציגי הפועל המזרחי והמזרחי: משה שפירא ופישמן, נציג מאגודת ישראל לוין, נציג הספרדים בכור שטרית ונציגי הזרמים השונים של הציונים הכלליים: גרינבוים, פרץ ברנשטיין ופנחס רוזן(רוזנבליט). מנהלת העם התארגנה כממשלה מבחינת הסמכויות וחלוקת התיקים וזה היה הגוף שהתכנס ב-12 במאי להחלטה על הכרזת המדינה.

חברי מנהלת העם היו מודאגים מהחולשה הפנימית של היישוב, מעוצמת הצבאות הערבים הסדירים שעמדו לפלוש לארץ וידעו שההחלטה עלולה להמיט שואה על הישוב היהודי.


בנוסף לבעיות החיצוניות הטרידו את הנהגת הישוב מספר בעיות פנימיות:

תגובת ארגוני ה"פורשים"

לא היה ברור כיצד ינהגו ארגוני ה"פורשים" – האצ"ל והלח"י בעת הכרזת המדינה, האם ישתלבו במסגרת החדשה, או ימשיכו בקיום עצמאי, שעלול להוביל למלחמת אחים. ב-25 באפריל 1948 פרץ האצ"ל לשכונת מנשייה שבגבולה הדרומי של תל-אביב כדי לכבוש את יפו. הפעולה בוצעה תןך התעלמות בוטה מהוראות מפקדת הצבא ומדיניות הנהגת הישוב, וגרמה להפצצת תגמול אווירית של הבריטים. בראשית מאי חטף הלח"י כמה ממפקדי ה"הגנה" והחזיקם זמן מה במקום מסתור. אנשי הלח"י כינו את מנהלת העם – "חבר הבוגדים", והאצ"ל הגדיר את מנהיגי הישוב כ"יודנראט" ואת בן גוריון כפאשיסט צמא דמים. האצ"ל התנגד לתכנית החלוקה וניתן היה לפרש את התנגדותו ככוונה להמשיך בפעילות מחתרתית, ואפילו לפעול נגד הנהגת הישוב.

יכולת המוסדות הזמניים לאכוף סמכות

הבריטים עדיין שלטו בארץ, המוסדות לא יכלו להכריז על גיוס חובה ולכפות אותו, אלא להסתמך על הנכונות של הישוב להתגייס. מאז שפרצה המלחמה ב- 1.12.1947 פורסמו 17 צווים רשמיים לגיוס צעירי הישוב. הצווים לוו בתעמולה, עצרות, תהלוכות מתגייסים ומסיבות, אך רבבות התחמקו מגיוס.

חברי מנהלת העם הכירו את הנתונים בבואם לקבל ההחלטה שבברור תרחיב את מעגל המלחמה ותחמיר את המצב הביטחוני.

שעת ההכרעה

ערב קבלת ההחלטה השקיעה וושינגטון מאמץ מיוחד לשכנע את מנהלת העם, לא להכריז על הקמת המדינה. ארה"ב מפעילה לחץ כבד מלווה באיומי חורבן, אינפורמציה מפחידה והצעות מפתות . ב-8 במאי בשיחה שהתקיימה בין משה שרתוק לבין מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, הזהיר שבמקרה והישוב יסתבך בעקבות הפלישה הערבית, האמריקאים לא יוכלו לסייע. הוא בקש לדחות את הכרזת העצמאות. מרשל הציע שהצדדים יפסיקו מיד את כל הפעולות הצבאיות, יקבלו על עצמם סמכות של ועדה מטעם האו"ם, שתנהל את ענייני הביטחון והשירותים לצבור, תוך הכרה במערכת הנפרדת של היהודים והערבים. בתקופה זו שתמשך שלושה חודשים, עם אופציה להארכה אוטומטית, לא יוכנסו לארץ נשק ולוחמים, כלומר לא תהיה עליית צעירים.

בהצעה לא דובר על ביטול ההכרזה, אלא על דחייה לשלושה חודשים, שבמהלכם תרגיע ארה"ב באמצעות מועצת הביטחון את הרוחות ותחפש אחר פתרון בדרכי שלום. אם הדבר לא יעלה יפה אפשר יהיה לסיים את הפסקת האש.

תגובתו של משה שרת לדברי מרשל הייתה תקיפה והוא עמד על זכותו של היישוב להחליט על עתידו המדיני, אך בן גוריון בפגישתם בארבע עיניים לפני הדיון במנהלת העם לא אפשר לא להביע את ספקותיו ושרת הביא את המידע למנהלת העם בלי להביע את ספקותיו ונטייתו לקבל את הצעת ארה"ב.

בישיבה השתתפו רק 10 מבין חברי מנהלת העם גרינבוים ופישמן לא הצליחו להיחלץ מירושלים הנצורה ולוין היה בארה"ב.

העשרה ישבו במשך 13 שעות כשבמהלך הישיבה הגיעו ידיעות על ההתקפה על גוש עציון בידי הלגיון הערבי של המלך עבדאללה, שהוקם על ידי הבריטים על-פי דגם של הצבא הבריטי והונהג על-ידי קצינים בריטים. התקפה זו, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי הייתה אות פתיחה למה שמצפה לישוב, אם הנהלת העם תעז להכריז על עצמאות.

ארבעה חברים הביעו ספקות ביחס להחלטה להכריז על עצמאות ובנקודה זאת הטיל בן גוריון את כל כובד משקלו. הוא היה משוכנע שזהו רגע האמת "עכשו או לעולם לא".

הוא העריך שצבאות ערב אומנם מצוידים אך אינם מוכנים למלחמה ושלושה חודשים יעניקו להם הזדמנות להתארגן טוב יותר כשבאותו זמן יוטל על היישוב סגר חמור והוא לא יוכל להתחמש.

נחישותו של בן- גוריון הכריעה וברוב של 6 נגד 4 התקבלה ההכרעה ההיסטורית.

  • ויכוחים על נוסח ההכרזה

1. שאלת הגבולות – האם לכלול את גבולות המדינה בהכרזה – הוחלט לקבל את הצעתו של בן גוריון לא לכלול את הגבולות

2. נושאי דת – הנציגים הדתים דרשו להזכיר במגילה את אלהי ישראל או, לפחות את המשפט " מתוך בטחון בצור ישראל וגואלו" בהתנגדות נציגי מפ"ם הוחלט להסתפק במילים: "צור ישראל".


מנהלת העם החליטה להכריז על הקמת המדינה בשעות אחר הצהרים של יום שישי, לפני כניסת השבת, שמונה שעות לפני גמר המנדט.

ביום שישי, הי באייר תש", 14 במאי 1948 התכנסה מועצת העם, שהפכה ל"מועצת המדינה הזמנית באולם מוזיאון תל-אביב. דוד בן גוריון קרא את מגילת העצמאות ולאחר מכן חתמו עליה חברי המועצה. עשרה מהם שלא יכלו להגיע מירושלים, בשל המצור, התכנסו בבניין המוסדות הלאומיים באותה השעה, והודיעו מרחוק על הצטרפותם לחתימה, קמה מדינת ישראל.