המדיניות כלפי היהודים עד ריכוזם בגטאות (הגדרה, השפלה, ניתוק, בידול, ניצול)

עם כיבוש פולין לנאצים לא היתה תכנית מסודרת לפעולה נגד היהודים, זאת כמובן עד לפרסום איגרת הבזק, אך פורסמו צווים ותקנות אנטי יהודיות שהביאו לבידוד חברתי, נישול כלכלי ולערעור חייהם של היהודים:

1. ביטול זכויותיהם האזרחיות – פיטורין ממשרות ציבוריות, עידוד וביצוע פוגרומים. היהודים נקלעו לתנאי חיים בלתי נסבלים רצופי השפלה והתעללות: רציחות, הכאות, מעצרים, גזיזת פאות וזקנים.

2. ריכוז ובידוד – בפולין לראשונה הוטל על יהודים, החל מגיל 10, לשאת טלאי. היהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם. בנוסף, הוגבל חופש תנועתם, הוטל עליהם עוצר לילה ונאסר עליהם לנסוע ברכבת.

3. פגיעה תרבותית, חינוכית ודתית – נאסר על היהודים להחזיק במקלטי רדיו, מבני ציבור כמו בתי כנסת הוחרמו או הועלו באש, מערכת החינוך היהודית בוטלה ונאסרה התפילה בציבור.

4. הרס הבסיס הכלכלי – בתים, בתי עסק ומפעלים יהודים הוחרמו בהדרגה, הוטלו קנסות כבדים וחשבונות בנק הוקפאו. ליהודים הותר להחזיק בסכום כסף זעום בלבד.

5. תחילת הגירושים וחטיפת יהודים לעבודות כפייה – עם כיבוש פולין החלו לגרש יהודים מהשטחים שסופחו לרייך ולרכזם תחת פיקוח והקמת מחנות עבודה וכפייה. גירושים המוניים, שנעשו במהירות ובאכזריות. היהודים בעיקר גורשו לאיזור הגנרלגוברנאמן. במקביל לגירושים הוקמו בפולין עשרות מחנות עבודה וכפייה על מנת לנצל את היהודים ככוח עבודה ולחינוך ל"סדר חדש". לפי פקודה חויבו היהודים לעזור במאמץ המלחמתי הגרמני וכל הגברים בגילאי עבודה (14-65) חויבו בעבודות כפייה למשך שנתיים, עם אפשרות להארכת תקופה זו ע"י הנאצים.