על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

המדיניות של הנהגת היישוב היהודי בארץ-ישראל כלפי בריטניה- מדיניות של שיתוף ושל מאבק; סיבות למדיניות זו ודרכי מימושה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
גרסה מ־23:56, 25 במרץ 2008 מאת דורין ארביב (שיחה | תרומות) (←‏ביטויי המאבק)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המניעים למאבק נגד בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה

1.ניסיון לעזור ליהודים באירופה – מכיוון שמדיניות בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה הגבילה את העלייה לארץ, היישוב היהודי ניסה בכל מאודו לעזור לפליטים היהודים מהמלחמה.
מניע זה היה המניע העיקרי, במיוחד כשהגיעו שמועות על הפתרון הסופי.
2.מאבק במדיניות הספר הלבן השלישי – הספר הלבן השלישי, שפורסם בשנת 1939, מבטל לחלוטין את בניין הבית הלאומי בא"י.
הספר הוא פרו ערבי מובהק המחויב להקמת מדינה ערבית.
כמובן שהיישוב היהודי לא יכול להשלים עם מדיניות כזאת, בפרט בזמן השואה באירופה, ולכן היישוב מחליט להיאבק במדיניות זו במטרה לשנותה ("יש להיאבק בספר הלבן כאילו אין היטלר").


ביטויי המאבק

1.בתחום העלייה-העפלה – הרעיון המרכזי של ההעפלה היה להעפיל עלייה בלתי לגלית כדי להציל את יהודי אירופה.
היהודים בספינות המעפילים התעלמו מהמדיניות הבריטית, ולא פעם נתפסו על ידי הבריטים.
ברגע שספינות המעפילים נתפסו, הן גורשו מחופי הארץ, ורבים מהם מתו.
המטרה השנייה של היהודים, מעבר להצלת יהודי אירופה, הייתה ליצור הכרה ותודעה בעולם, בכדי שהעולם יפעיל לחץ על בריטניה לפתוח את שערי א"י, ושמדינות אחרות יפתחו את שעריהן.
ההצלחה היותר גדולה של ההעפלה היא ביצירת התודעה המתבקשת.
אחד העימותים הקשים הוא בפרשת אוניות סטרומה (1941).
האונייה יצאה מרומניה, ועליה מעל 700 מעפילים.
הבריטים מנעו מהאונייה להגיע לחופי הארץ, ובמהלך המשא ומתן, ארע פיצוץ, והאונייה טבעה תוך דקות.
מעטים ניצלו.
הפרשה מוכיחה באופן מוחלט את אדישותה וחוסר מצפונה של בריטניה, והיתרון היחיד שהושג במטרה זו הוא שבריטניה הוצגה בעולם כחסרת מצפון.
2.בתחום ההתיישבות – על אף פי שמדיניות הספר הלבן הגבילה את ההתיישבות ואת רכישת הקרקעות, הוקמו בארץ ישובים שיוכלו לסייע בעתיד לקביעת גבולות המדינה ויגנו על הגנת.
45 ישובים חדשים הוקמו ברחבי הארץ בתקופת המלחמה מהצפון לדרום (רובם קיבוצים), כמו למשל: מנרה, שאר ישוב, יד מרדכי, ניצנים ועוד.

3.בתחום הצבאי – כשהוסר האיום הגרמני על המזרח התיכון (נובמבר 1942 בקרב אלן מיין), בריטניה כבר נזקקה פחות לשיתוף הפעולה עם היישוב היהודי מבחינה צבאית, ירדו למחתרת ונאבקו במדיניות הבריטית. שיתוף הפעולה בתחום הצבאי התנהל בשלושב מישורים: א. גיוס לצבא הבריטי- מראשית המלחמה פנו הסוכנות היהודית ומנהיגי היישוב לבריטים בבקשה להקים כוח צבאי יהודי, שיילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. חיים וייצמן ניהל משא ומתן מטעם ההסתדרות הציונית עם הממשל הבריטי, בנסיון להוציא לפועל הצעה זו. הרשויות הבריטיות נטו לקבל את ההצעות, מסיבות מדיניות וצבאיות, אך שיקולים נגדיים הביאו לדחיית צעדי הביצוע מפעם לפעם. בסוף 1939 החלו הבריטים, ללא שיתופה של הסוכנות היהודית ולמרות התנגדותה, בגיוס בעלי מקצועות טכניים – צבאיים ובהקמת פלוגות חפרים שכללו יהודים וערבים.

כוחות אלה נשלחו במהלך 1940 לחזית צפרת, כדי לסייע בעבודות ביצורים. ביולי 1940, נוכח התפשטות המלחמה למזה"ת, הצטרפה הסוכנות לגיוס, והוא כלל עתה גם יחידות עבריות וכן יחידות להגנה על הארץ מפני פלישה אפשרית.

באוגוסט 1942 הוכרז על הקמתו של רגימנט ארץ ישראלי, שיורכב מ- 3 גדודים יהודיים ומגדוד ערבי. הנהגת היישוב חתרה להקמתו של כוח לוחם יהודי בעזרתם של הבריטים. ואולם, אף שחוגים מסוימים בממשל ובצבא הבריטי הסכימו לכך, היתה ידם של המתנגדים העליונה.

הסוכנות היהודית המשיכה במשא ומתן, ובמהלכו הסכימה למסגרות הגיוס שהכתיבו הבריטים. עם הזמן הצליחה הסוכנות לשחוק את ההתנגדות הבריטית ולהתקדם צעד צעד:מפלוגות מעורבות לפלוגות עבריות, מפיקוד בריטי לפיקוד יהודי, מיחידות חפרים ליחידות טכניות, ומכאן לפלוגות חיל רגלים ולסוללות תותחנים, ובסוף 1942לגדודים עבריים. בשנות המלחמה הראשונות היתה סיסמתה העיקרית של ההתנדבות "הגנה על ארץ ישראל". מסוף 1942 ואילך איבדה סיסמה זו את משמעותה, לנוכח התפנית במהלך המלחמה העולמית והתרחקות הסכנה מגבולות הארץ.בקרב המתנדבים גבר הרצון להילחם נגד הגרמנים ולהיות בין הנוקמים את נקמתם של יהודי אירופה.

ואולם, רמת הכשרתם הצבאית וציודם של הגדודים העבריים, ששימשו כגדודי משמר, לא אפשרו לשולחם לחזית ללא אימונים מכינים, והבריטים לא נטו להכינם לקרב. עם המפנה במלחמה ובפרסום הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הסתמכה התביעה להקמת צבא יהודי על זכותם של היהודים להילחם במשמידי עמם.

לצורך מימושה של תביעה זו נדרש היישוב לוותר על תביעתו לשירות צבאי בארץ. ואולם ויתור זה עורר מחלוקת והתנגדות בקרב חוגים ביישוב. בסוף 1943 ובתחילת 1944 הגבירה הסוכנות את לחצה על הממשלה הבריטית, אך לא דובר עוד על גיוס מתנדבים חדשים בארץ ובגולה, אלא על צירוף יחידות קיימות לעוצבה מרוכזת אחת, בעלת ייחוד וסימני היכר לאומיים משלה.

על אף התנגדות המטכ"ל הבריטי, החליט ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל לבחון ברצינות את הקמתה של בריגדה יהודית. בספטמבר 1944 נמסרה לסוכנות ההודעה על הקמת החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), או בלשון בני התקופה – הבריגדה. הבריגדה היהודית נכנסה למלחמה זו בחזית האיטלקית בתחילת מרס 1945, כחודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בגרמנים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. תפקידה ההיסטורי של הבריגדה לא היה בתחום הצבאי דווקא.

נוכחותם של אלפי חיילים ארצישראליים באירופה סימלה בעיני שארית הפליטה את ארץ ישראל, והם היו מוקד להתרגשות ולהזדהות. אלפים מניצולי השואה זרמו מיד לאחר הניצחון במקום אל חניית הבריגדה, בטארביזיו שבצפון איטליה. שליחי הבריגדה הגיעו בקיץ 1945 למקומות רבים באירופה, כדי לעורר את הניצולים לנוע לכיוון חופי הים התיכון.

חייליה פעלו בתחנות הבריחה ובמחנות העקורים. הם סיפקו את התשתית הארגונית ולוגיסטית, שבלעדיה היה קשה לבצע את מפעל ההעפלה. הודות לתשתית זו נעו בשנים 1945 – 1946 מאות אלפי יהודים על פני אירופה לעבר הריכוזים של שארית הפליטה בגרמניה ובאיטליה.

עשרות אלפים המשיכו את דרכם ארצה בספינות מעפילים.הבריגדה פורקה ב- 1946.

ב. פעילות מבצאית-

ג. הצנחנים- הצנחנים במקביל לתהליך הקמתו של כוח יהודי לוחם, ביקשה הסוכנות לשלב שליחים יהודים בפעולות גופי המודיעין שהקימה בריטניה.גופים אלו פעלו מאחורי קווי האויב במדינות הכבושות, ובייחוד בבלקן, שבו שרדו עדיין קהילות יהודיות גדולות. הסוכנות ביקשה מהבריטים לאפשר חדירת שליחים מן היישוב לקהילות אלה, כדי להקים בתוכן כוחות התנגדות.

במהלך 1943 קיבלה הסוכנות את הסכמתן של הבריטים להצניח כמה צנחנים – סוכנים, שתפקידם יהיה כפול:

(א) הצלת שבויי מלחמה ואנשי צבא בריטים, והפעלת אלחוט בשירות יחידות פרטיזנים;

(ב) שליחות בקרב יהודים. המועמדים נבחרו מקרב אנשי "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית" של הפלמ"ח, מקרב אנשי היישוב ששרתו בצבא הבריטי, ומקרב פעילים של תנועות נוער חלוציות, שהגיעו זמן קצר לפני כן מאחת ממדינות היעד. למתנדבים אלה היתה מוטיבציה גבוהה, ידיעת השפות והיכרות עם מדינות היעד, וכן קשר רגשי עמוק לציבור היהודי לתנועה הציונית בארצות מוצאם.

המועמדים ליציאה, כ- 110 מתנדבים, עברו הכשרה ממושכת לקראת שליחתם. בשל קשיים טכניים ומבצעיים הוצנחו רק 33 מתוכם, וחמישה נוספים הסתננו למדינות היעד בדרך יבשה.

הם הגיעו למספר ארצות: יוגוסלביה, רומניה, הונגריה, סלובקיה, איטליה, בולגריה ואוסטריה. פעילותם במדינות אלה בחודשים האחרונים של המלחמה נתקלה במכשולים ובקשיים מבצעיים רבים. 12 מבין הצנחנים נתפסו ונפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג.

שליחים אחדים נקלעו למקומות שבהם לא יכלו לפעול בשל סכסוכים פוליטיים (יוגוסלביה); אחרים הוסגרו כתוצאה ממעשי בגידה של סוכנים (הונגריה). הצנחנים הגיעו לאירופה רק בסוף המלחמה, משום שהבריטים עכבו את הסכמתם לכך, והיישוב לא יכול היה לכפות על בעלות הברית לבצע פעולה שלא רצו לבצע. עם זאת, הצנחנים שהגיעו לכלל פעולה, בעיקר ברומניה ובסלובקיה, מילאו תפקיד חשוב בעידוד הקהילות היהודיות בכלל ותנועות הנוער בפרט, להמשיך ולהאבק על חייהם.

גם לאחר סיום הקרבות נשארו הצנחנים בכמה מן המדינות (רומניה, בולגריה והונגריה), ותרמו תרומה של ממש, הן לארגון החיים היהודיים לאחר השחרור והן בהכנה לקראת היציאה לארץ ישראל. התנהגותם האישית של הצנחנים שימשה דגם חינוכי רב השפעה: למשל חנה סנש והתנהגותה במהלך המשפט שנוהל נגדה בהונגריה; אנצו סירני, שיצא לפעולה מלחמתית למען הצלת אחיו היהודים; פרץ גולדשטיין, שבחר להסגיר עצמו לשלטונות ההונגריים ולא לסכן יהודים אחרים, וכמותם רבים נוספים.

למרות הכשלון המבצעי, סימלה התנדבותם של הצנחנים את החיבור בין היישוב לבין הקהילות היהודיות בגולה.


א.הפלמ"ח – אחרי שיתוף הפעולה בין הפלמ"ח לבריטניה, ירד הפלמ"ח למחתרת ונאבק בה.

ב.האצ"ל – ב – 1944, כשהתמנה מנחם בגין למפקד חדש, הכריז על מרד כנגד ממשלת בריטניה.
חברי האצ"ל החלו לפעול נגד גופים שביצעו את מדיניות הספר הלבן.
האצ"ל פגע במבנים ומוסדות ממשלתיים בריטים.
במאבקו לא פעל נגד חיילים בריטים ובסיסה, כיוון שהמלחמה עדיין לא הסתיימה (ההגנה התנגדה לפעילות האצ"ל ודרשה מחבריו להמשיך בפעילות ההבלגה).

ג.הלח"י – ארגון הלח"י הוא הארגון הקיצוני ביותר במאבקו.
הלח"י אימץ כדרך מאבק את הטרור האישי, וכיוון את מעשי הטרור נגד נושאי תפקידים בצבא הבריטי.
מדיניות זו לא הייתה מקובלת, וזכתה להתנגדות מצד רוב אנשי היישוב, שטען שיש להבליג במאבק עד שהמלחמה תסתיים.