על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

לבדי / חיים נחמן ביאליק: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
 
אין תקציר עריכה
שורה 22: שורה 22:
3) <u>סיום פתוח</u> - מקף, משאיר את הקורא ללא תשובה וללא החלטת הדובר.<br>
3) <u>סיום פתוח</u> - מקף, משאיר את הקורא ללא תשובה וללא החלטת הדובר.<br>
4) <u>השורש ב.ד.ד</u> - מדגיש את אחד הרעיונות המרכזיים בשיר - בדידותו של הדובר, ובסופו של דבר, בדידותה של השכינה ושל עולם היהדות.<br>
4) <u>השורש ב.ד.ד</u> - מדגיש את אחד הרעיונות המרכזיים בשיר - בדידותו של הדובר, ובסופו של דבר, בדידותה של השכינה ושל עולם היהדות.<br>
[[category:ספרות]]

גרסה מ־21:40, 25 באפריל 2006

המשורר ובית המדרש

בית המדרש מסמל עבור חיים נחמן ביאליק את עולם היהדות. בית המדרש היה מרכז חברתי ותרבותי עבור בני דורו של ביאליק. עולם זה התערער עם ההתעוררות של תנועת ההשכלה באירופה. תנועת ההשכלה הייתה רוחנית וחברתית, והגיעה לשיאה במחצית השנייה של המאה ה-18. רעיונות התנועה השפיעו על יהודי אירופה. "המשכילים" קיוו לבטל את המחיצות שבין ישראל לגויים, וזאת על ידי הקניית הלשון, השפה, על ידי עיסוק במדע ועל ידי דחיקתם של לימודי היהדות ושל לימודי התורה.
שירת בית המדרש של חיים נחמן ביאליק משקפת את ההתלבטויות הרבות ואת היחס האמביוולנטי (=דו ערכי) אל עולם היהדות.

ניתוח השיר

השם "לבדי" מגלם בתוכו מתח אירוני. בהתחלה נוצר הרושם כי המשורר הוא המתמיד האחרון שנשאר בבית המדרש, ועליו מוסב הכינוי "לבדי". בהמשך מתברר כי גם הוא מבקש להימלט מבעד לחלון אל האור, והכינוי "לבדי" מופנה הפעם אל השכינה, שנותרת לבדה ומקוננת בבית החמישי "ואוותר לבדי, לבדי...". המסקנה: השיר נע במקצב של פענוח - בהתחלה האני (הדובר) הוא הבודד, ואילו בסופו, השכינה היא הבודדה. תנועה זו קובעת את התפתחותה של המטאפורה המרכזית בשיר - תמונת הגוזל ואמו - השכינה.

התפתחות המטאפורה המרכזית בשיר - הציפור והגוזל

בית א': השכינה היא הגדולה, החזקה, ואילו הדובר הינו גוזל רך המצוי תחת כנפה.
בית ב': שינוי בפרופורציות - הכנף החסה על הגוזל שבורה, אך עדיין היא המגוננת - גדלה ומצליחה להעניק לגוזל הגנה. "כנף ימינה השבורה על ראשי הרעידה".
בית ג': בבית האמצעי עומדים השניים זה מול זה כשווים הן מבחינת גודלם, והן מבחינת צערם ובדידותם. בבית הראשון והשני מודגשת בדידותו של הדובר, ואילו בבתים הבאים תודגש בדידותה של השכינה. בית ג' הוא נקודת שוויון: "ואהי עמה יחד בצרה".
בית ד': מהפך בפרופורציות - המבנה הפנימי של המטאפורה משתנה. השכינה "כבשה ראשה בכתפי" - הדובר הפך לנותן החסות.
בית ה': בית ה' מסיים את התהליך. הדובר כבר אינו מקבל את ההגנה ואת הרחמים מהשכינה, אלא השכינה היא זו שמקוננת ומבקשת את החסד, את התמיכה, ואת ההגנה מהדובר (מהגוזל).
בית ו': חתימה - הבית המסיים את השיר. אווירה של כאב, של בדידות, ושל קינה. השיר מסתיים במקף - הסיום פתוח, ואיננו יודעים איזו החלטה קיבל הדובר.
בעקבות הכרות עם הפואטיקה של ביאליק, אנו יודעים כי הדובר הצליח בסופו של דבר לחדור ל"עולם האור" (עולם ההשכלה), אך ליבו לעולם לא יהיה שלם עם ההחלטה הזו. הוא ימשיך להתלבט ולהתייסר כמו שנראה ב"לבדי" וכמו בשירים נוספים.

לסיכום: השורש ב.ד.ד שמופיע בשיר כמוטיב חוזר (וגם המילה "בדד"), מופיע במגילת איכה. הבדידות כגורלה של השכינה - כצרת היהדות. במהלך השיר אנו מוצאים נקודות מגע משותפות עם מגילת איכה. בית המדרש הוא השומר האחרון של ניתוץ היהדות, הניצוץ האחרון ששרד מבית המקדש. כליונו של ניצוץ זה הוא חורבנה הגמור של היהדות. הבית האחרון בשיר מסכם "וכעין סיום של קינה עתיקה מאוד..." (הכוונה היא לקינה על עולם היהדות במגילת איכה).

אמצעים אמנותיים בשיר

1) מטאפורה - מטאפורה מרכזית המתפתחת לאורך השיר. המטאפורה היא של ציפור ושל גוזל.
2) הרמזים (שיבוצים) מקראיים - מגילת איכה, תפילה לאזכרת נשמות ("המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה"). הביטוי "תחת כנפי השכינה" בשיר מתאר מוות רוחני (נפשי) של הדובר במידה ויישאר בין כותלי בית המדרש.
3) סיום פתוח - מקף, משאיר את הקורא ללא תשובה וללא החלטת הדובר.
4) השורש ב.ד.ד - מדגיש את אחד הרעיונות המרכזיים בשיר - בדידותו של הדובר, ובסופו של דבר, בדידותה של השכינה ושל עולם היהדות.