על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ליבי במזרח / יהודה הלוי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
  • סוג הז'אנר: שיר ציון

יהודה הלוי- נולד בספרד מת ב1140 באלכסנדריה שבמצריים. השיר מתאר את געגועי הדובר לארץ ישראל. לאחר 2 שאלות רטוריות המביעות את תסכוליו , הדובר מצהיר כי הוא מוכן לזנוח את "כל טוב ספרד" ולעלות לארץ ישראל ההרוסה.

  1. ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב/ איך אטעמה את אשר אכול ואיך יערב?
  2. איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?
  3. יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו/ יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב!

הסבר מילים:

  • "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"-אזכור מתהילים.

ליבי- בעל משמעויות רבות: מבטא את מחשבות ורגשות המשורר: הוא אומר שליבו ,שבו לפי אותה תקופה נמצאות המחשבות,במזרח (ציון, מבטא את הזיקה לארץ, שייכות, היסטוריה של הארץ כאומה) והוא עצמו נמצא בספרד הממוקמת בסוף המערב הידוע של אותם ימים- יש קושי גיאוגרפי לעזוב את הצד האחד של העולם ולהגיע לצד השני.

  • "איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב"- המשורר שואל כיצד ניתן ליהנות מאכילה כשהגוף במקום אחד והלב במקום אחר? המשורר משתמש באוכל אך הכוונה היא גם לכל התענוגות החומריים והרוחניים כגון ההשכלה והלימוד(תקבולת נרדפת).

כלומר המשורר לא נמצא בציון וזה מונע ממנו ליהנות מהדברים הבסיסיים (כמו אוכל...).

"איכה אשלם נדרי ואסרי" –(תקבולת נרדפת)- הכוונה לנדר שנדר ואיסור שאסר על עצמו. המשורר שואל כיצד יוכל לקיים את נדריו-לעלות לארץ ישראל

  • "אסרי" = נדר שאוסר על מעשה.
  • "ציון בחבל אדום ואני בכבל ספרד"- למשורר יש בנוסף לאילוץ הגאוגרפי גם אילוץ פוליטי-המשורר אומר כי ציון נמצאת בחבל אדום בשליטת הנוצרים (המכונים בני אדום) והוא נתון לשעבוד המוסלמים- הוא מרגיש כבול- יש קושי מדיני לעזוב את ספרד בגלל הדתות השונות והמאבק ביניהן. הניגוד מעוצב באמצעות צימוד- "חבל"-"כבל" ומתבסס על כפל משמעות. ירושלים גם שבויה וגם רחוקה, וגם הדובר כבול בידי השלטון המוסלמי.

הוא ממשיך ואומר כי יהיה לו קל לעזוב את ספרד באותה מידה שחשוב בעיניו לראות את עפר בית המקדש. הדובר מזלזל בעושרה של ספרד בכך שאומר שהוא מעדיף להימצא בבית המקדש החרב. יקל-יקר גם צימוד. מכך ניתן לראות שהמשורר מעדיף רוחניות על פי החומריות הקיימת בספרד.

מבנה השיר, משקלו וקישוטיו:

1. מבנה- השיר מכיל שלושה בתים

2. החלק הראשון עד ה צזורה ("/") נקרא: דלת, ואילו החלק השני ניקרא סוגר.

3. החרוז- חרוז שנקרא מבריח (נועל). לדוגמה : "יערב" , "ערב", "נחרב".

שיר שווה חרוז: כל החריזה היא מאותו הסוג , חרוזים שווים.

4. תפארת הפתיחה: - החריזה בין המילה האחרונה לפני הצזורה לבין הסוגר בבית הראשון- מערב-יערב - בבית הראשון ניתן הרעיון של השיר בתמציתו.

5. הגזמה באמצעי אמנותי: - בגלל העובדה שאני לא בציון - איך אני אוכל ליהנות מהאוכל?- אני לא מסוגל ליהנות משום דבר. - לעזוב את כל טוב ספרד- הגזמה. ברור לנו שהדובר כן מסוגל ליהנות מאוכל גם אם הוא לא נמצא בציון.

6. בשיר ניגודים רבים: לבי במזרח-אנוכי בסוף מערב. ציון בחבל אדום-אני בכבל ערב. יקל בעיניי-יקר בעיניי, כל טוב ספרד-עפרות דביר נחרב.

7. צימוד- צמד מילים שנכתבות בצורה זהה

- צמד מילים שנשמעות זהות ונכתבות בצורה שונה
- יש בינים אותו צליל והן שונות באות אחת ויש להן משמעות שונה

צימודים בשיר: חבל- כבל, יקל- יקר, מערב-יערב-ערב.

8.שיבוץ מקראי- לבי במזרח(תהילים), יקל(בראשית), יקר(תהילים).

השיר:

' == הַקַיִץ גוֵעַ' זהו שיר לירי קצר בעל שלושה בתים, כאשר בכל בית ארבע שורות. השיר עוסק בחילופי עונות השנה השיר בנוי במתכונת של שיר קינה (שורה ארוכה, ולאחריה שורה קצרה) על מותו של הקיץ ובואו של החורף.


הבית הראשון

הקיץ גוע – האנשה. הקיץ נגמר – מת מות מלכים, דבר שמודגש באמצעות תיאור הצבעים – זהב וכתם, צבעי מלכות ועושר, ארגמן – בגדי אצולה. מתחיל הסתיו – שלכת והשמיים מתכסים עננים בערב. במקביל הצבעים מייצגים את תחילת הסתיו – צבעי העלים הנושרים בשלכת: צהוב, אדום ("מתבוססת בדמן" - האנשה). הדם, במקביל, מייצג את מות הקיץ.

המבט של הדובר תופס את הן את השמיים (שקיעה) והן את הארץ)שלכת).

המוות של הקיץ מתרחש בשיא יופיו כשם שהאדם מת בשיא פריחתו. מות הקיץ מתואר בשיא היופי, עירוב של ארוס ומוות.
בבית הראשון מתואר גן רחב טבול בצבע עלי השלכת המאדימים, ובצבעם של העננים לקראת ערב. באמצעות האנשה נוצר שילוב בין דמיון ומציאות. האנשת הקיץ ועבי הערביים המתבוססות בדמן. הצבע האדום צבע דם ומלכות מציף ושוטף את המראה כולו.

בשיר ישנם שני ציוני זמן-
א. סוף הקיץ
ב. שעות בין הערביים


הבית השני

ומתרוקן הפרדס. – משפט קצר שמדגיש את הטרגיות ונותן כותרת. הפרדס מתרוקן – מזג האוויר אינו יפה יותר לטיולים. הפרדס עצמו בשלכת. טילים יחידים וטילות יחידות – המחבר מפריד בין הטילים ולטילות בצורת הניסוח, ובכך מדגיש שכל אחד מטייל לבד = תחילת בדידות, סוף האהבה והמיניות. המקום אינו ראוי יותר לחיים – דבר זה מודגש ע"י כך שהחסידות כולן עזבו, וכעת עוזבת אחרונת השיירות – לארצות החום. הטילים הבודדים מביטים בנהייה אחרי הציפורים – מבט שמכיל בתוכו קינה לקיץ וגם רצון לנדוד עם הציפורים. עזיבת החסידות מסמלת את המעבר למקום בו יש חיים ואת סוף החיים במקום שנעזב.

- הצבעים השולטים בבית זה הם אפור ולבן, צבעים המעידים על בוא החורף. בית זה עומד בסימן ההתרוקנות, ההעלמות וההתדלדלות. "ישאו את עינם הנוהה" שילוב בין סינקדוכה (פרט המייצג את הכלל העין את המטיילים) ומטפורה . תחושת הגעגוע שולטת בבית ומחליפה את היופי, הצבע והמלאות.


בית שלישי

- "מתייתם הלב": כך נפתח הבית. מטאפורה זו מבטאת תחושת אבל ובדידות. . החורף משמעו מוות בארצות אירופה הקרות. "...וְיוֹם סַגְרִיר עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה" – אוקסימורון – מצד אחד החורף הוא עצמתי ומצד שני הוא שקט – אין חיים, ישנו המוות, קור, כפור – הכל קודר. בשתי השורות האחרונות ישנה תפנית כלשהי. פנייה אל החיים להתכונן ולהשמר מפני החורף. החורף קורא לבני האדם לצאת לקור ולהכין אוכל עוני לזמנים הקשים- תפוחי אדמה. תחושה של ערפל אפור אופפת את הבית, טווח המראה מצומצם ביותר, האווירה הקודרת בסוף הסתיו אופיינית ליצירת ביאליק.

במישור הגלוי של השיר מתואר חילוף עונות ולכאורה השיר הוא שיר טבע.

במישור הסמוי חילוף העונות מסמל את האדם שהולך ומזדקן. שיאו של הפחד מפני הזקנה בא לידי ביטוי באחיזה בדברים הפשוטים- נעליים, מעיל, מזון וכדומה. תהליך ההתרוקנות בא לידי ביטוי גם במצלול העשיר בבית הראשון, והחורקני בבית השלישי, וכן באורך המשפטים. הבית הראשון משפט מתמשך המקיף את כל טורי הבית, בדומה למבט, בבית השני שני משפטים הראשון קצר וחותך. הבית השלישי קצוץ במשפטים קצרים ושאלות רטוריות המקנות גוון אירוני להזיית היופי של הקיץ הגווע בפאר מלכות.

חלוקת השורות יוצרת קצב איטי של גסיסה (גוויעה), דעיכה מפאר הקיץ: דבר שנעשה ע"י צבעים חמים – ארגמן, זהב, כתם -אל הקדרות האפלה והאפרורית של החורף – הפרדס מתרוקן, האנשים בודדים, הציפורים עוזבות, היום סגריר, דממה וחוסר צבעוניותם של אביזרי החורף: אדרת, תפוחי אדמה, נעליים. נוצר גם ע"י ריכוז תארים (בעיקר ריבוי צבעי הקיץ) בבית הראשון, לעומת מיעוט התארים לאורך השיר עד לסופו, הבית האחרון, ובו התארים – דממה, סגריר. השיר הוא שיר רומנטי המתאר ערגה לקיץ מלא האהבה והחיים. המבנה הוא כזה: הבית הראשון כתוב ללא סימני פיסוק, מה שמביא לקריאתו בנשימה אחת. המשפט הראשון בבית השני הוא משפט קצר, מה שגורם לשבירת הקצב השיר והאטה. ככל שמתקדם השיר, והחורף קרב,הקצב נעשה איטי ומקוטע יותר. לאחר התיאורים הרומנטיים, מגיעות 2 האחרונות השורות הקצרות, הפרקטיות, הפונות פנייה ישירה וחסרת דימויים אמצעיים אומנותיים – התארגנו לקראת החורף.