פליליים רצח תנ"ך

גרסה מ־18:13, 30 במרץ 2008 מאת גיא (שיחה | תרומות)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)

פלילים - חוקי רצח והריגה

הערך העליון בחוקי התורה בפרט, ובהלכה היהודית בכלל, הוא ערך חיי האדם. הדיבר השישי, הפותח את החלק של עשרת הדיברות העוסק ביחסים שבין אדם לחברו, קובע קטגורית: "לא תרצח". ויותר מכך. החוק הראשון בתנ"ך כולו, או ההיגד הראשון שניתן לראותו כחוק, מופיע בבראשית, ט' 5 – 6:

"שופך דם האדם – באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם".

ההנמקה לאיסור המוחלט לרצוח אדם היא שהאדם נברא בצלמו של האל ומכאן שהפוגע באדם פוגע באל! המבנה הכיאסטי של הפסוק מדגיש את העונש שהוא בבחינת "מידה כנגד מידה". הקושי כאן הוא שגם הרוצח נברא בצלם אלוהים, ומדוע חובה להורגו? על כן מפרש הרד"ק (ר' דוד קמחי, בן דורו של רש"י):

לפי שהוא השחית צלמו תחילה, בעוברו על מצוות האל, הוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו", כלומר ברגע שהרוצח הפר את הצו האלוהי, הוא איננו מקיים יותר את הצלם האלוהי שבאדם, ועל-כן מותר להרגו. על-פי הפסוקים הללו גם כל חיה ההורגת אדם – דינה מוות, (ראה דיני השור, בהמשך).

אבל עוד בטרם הוטל האיסור הנ"ל, כבר קם ילוד האישה הראשון ורוצח את אחיו. לשאלתו הרטורית של אלוהים "אי הבל אחיך" עונה קין בתשובה חצופה, תוך כדי התחמקות מלקיחת אחריות על המעשה: "לא ידעתי. השומר אחי אנוכי?" מכיוון שהאיסור לרצוח טרם נמסר לקין, מסתפק האל בעונש של נוודות, זאת מכיוון שדמו של הבל, שנשפך על האדמה, לא נגאל בדמו של רוצחו, ועל כן האדמה במקום זה לא תצלח עוד, ולא תניב יבולים.

הדיבר השישי קובע אמנם את העיקרון של קדושת החיים, אך איננו קובע את העונש למפר עיקרון זה.

שמות, כ"א 12 – 14, 20 – 26:

בקטעים הנ"ל מספר חוקים העוסקים ברצח ובהריגה.

פסוק 12: "מכה איש ומת - מות יומת" - כאן נקבע העיקרון הכללי. האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים, בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום, שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר - תשלום למשפחת הנרצח. (ראה חוקי החיתים, בהמשך)

פסוק 13: פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה, אלא בשוגג. "אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו, (מלשון צייד - האורב לקרבנו). "והאלוהים אינה לידו" - כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה, לא הייתה אפשרות למנעה. "ושמתי לך מקום..." כאן מרמז החוק לערי המקלט, שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן, במקרה של תאונה. (על כך בהמשך).

פסוק 14: בעולם העתיק, וגם בימינו אנו, נהוג כי מקומות קדושים הם אקס-טריטוריאליים, ואין לפגוע במי שנמצא בתוכם. בתנ"ך כמה סיפורים על מי שאחז בקרנות המזבח כדי להינצל מעונש מוות. (ראה למשל מלכים א', א' 50 - 53, ב' 28 - 38). החוק כאן בא להדגיש כי אין חסינות לרוצח במזיד.

פסוקים 20 - 21: כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט (יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!) גם העבד נברא בצלם אלוהים, על כן הריגתו תביא להריגת אדונו. מאידך, כדי לא לפגוע באפשרות להעניש את העבד, כאשר הוא מתרשל במלאכתו, במקרה שהעבד לא מת מיד - אדונו לא ייענש.

פסוקים 22 - 23: עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד. מדובר באישה הרה, העוברת במקרה בשעת מריבה בין אנשים. החוק מבחין בשני מקרים. במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה: "ולא יהיה אסון" . כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות, כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט (על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם, מין הוולד, חודש ההיריון וכו'). במקרה השני גם האישה ההרה מתה. במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש". יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן, בודאי, בהריגה בשוגג, בכל זאת הדין כאן מוות, אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן, ו/או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם.

פסוקים 24 - 25: כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה". כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו. חז"ל קבעו את הכלל המשפטי: "עין תחת עין - דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי, ולא יוציאו את עינו, כמסתבר על פי הפשט.

במדבר, ל"ה 9 – 34: ערי מקלט: לכל אורך תקופת התנ"ך קיים מתח בין הליך השיפוט הרשמי והתקני לבין מנהג גאולת הדם, שעומד בניגוד מוחלט למערכת משפטית מתוקנת. (אפילו כיום, על אף שנעשו מאמצים רבים, לא מצליחה מדינת ישראל לשרש מנהג זה, הקיים עדיין בקרב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית) לפי מנהג זה, על קרוב משפחתו של הנרצח לגאול את דמו על-ידי הריגת הרוצח, או מישהו ממשפחתו. החוק המקראי מצווה על בני ישראל להקים שש ערי מקלט, משני עברי הירדן, אליהן יוכל לנוס כל "רוצח בשגגה" [כיום, החוק הישראלי מבחין בין "רצח" שכדי להרשיע בדין יש להוכיח מניע וכוונה תחילה, לבין "הריגה" שנעשית שלא מתוך כוונה תחילה, או אפילו ברשלנות, או כתוצאה מתאונה] ההורג יועמד למשפט בשער העיר. אם יסתבר שעשה מעשה זדון – יוצא להורג, כדין רוצח, ואם יסתבר שאין כאן מעשה זדון - ייכנס לעיר המקלט, בה יהיה מוגן מפני גואל הדם, בתנאי שלא יצא משעריה. (אם יצא – גואל הדם רשאי לפגוע בו!) יש הטוענים כי עיר המקלט נועדה לא רק להגן על ההורג, אלא גם להענישו. הוא למעשה כלוא, מורחק מביתו וממשפחתו. עם מות הכהן הגדול חופשי ההורג לחזור לביתו, וגואל הדם אינו רשאי לגעת בו. החוק כאן דורש שני עדים כדי להרשיע את הנאשם ברצח. בנוסף, אוסר החוק על לקיחת כופר כסף, דבר שהיה מקובל במזרח הקדום, ודורש להמית את הרוצח, זאת מכיוון שרצח אדם משפיע על הארץ כולה. שפיכת דם מטמאת את האדמה (מקרה קין, עגלה ערופה וכו') בפרט, ואת ארץ ישראל בכלל: "ולא תטמא את הארץ, אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה'......" (ל"ה 33) חוקי החיתים 1 – 4: 1 – "איש כי יכה בריבו איש או אישה ומתו, כופר נפשם ארבעה נפשות ייתן, איש או אישה, ואת אחוזתו ישעבד כעירבון". 2 – איש כי יכה בריבו עבד או שפחה ומתו, כופר נפשם שתי נפשות ייתן, איש או אישה, ואת אחוזתו...". 3 – איש כי יכה איש או אישה חופשיים ומתו, ורק ידו זדה, כופר נפשם שתי נפשות ייתן, ואת......" 4 – איש כי יכה עבד או שפחה ומתו, ורק ידו זדה, כופר נפשם נפש אחת ייתן, ואת אחוזתו.....".

 מן החוקים הללו עולה כי החוק החיתי איננו כופה עונש מוות לרוצח, אלא מאפשר פיצוי. על ההורג למסור בני אדם אחרים תחת האדם שהרג. בכל הסעיפים נדרש ההורג לשעבד את אחוזתו כעירבון, עד למילוי מלא של מכסת עונשו. החוק החיתי מבדיל גם במעמדו של הנרצח. העונש על הריגת איש חופשי כפול מאשר העונש על הריגת עבד, בניגוד לחוק המקראי הדן בעניין זה (שמות, כ"א 20). בנוסף, גובה הפיצוי תלוי בחומרת המעשה. אם זהו מעשה זדון העונש חמור יותר מאשר במקרה של הריגה ללא זדון.

"ענישת תמורה" בחוק החיתי אדם נענש על חטאיו של אדם אחר. הרוצח יכול למסור למשפחת הנרצח אנשים אחרים תחתיו. בחוק המקראי אין דוגמא לענישת תמורה של בני אדם. [ראינו את העגלה שנערפת, במקרה שלא נמצא הרוצח ועוד דוגמא: השעיר הנשלח למוות ביום הכיפורים, כדי לכפר על חטאי העם].