פעולותיהם של עזרא ונחמיה בקרב האוכלוסיה היהודית.

פעולותיו של עזרא

ביסוד פעולותיו של עזרא בולטת המגמה הבדלנית, הנוגדת את המגמה האוניברסאלית כפי שבא לידי ביטוי אצל ישעיהו השני. המגמה האוניברסאלית רואה בירושלים מרכז פולחני לכל העמים. מגמה זו, המגמה הבדלנית שאפה להרחיק את עם ישראל מהעמים האחרים ועזרא תמך בה. הוא שאף למנוע "התערבות זרע הקודש בעמי הארצות". הדבר לי נעשה מטעמים של התרחקות מעבודת אלילים אלא מסיבות לאומיות ולאו דווקא דתיות.

פעולותיו היו:
א. הפצת התורה בקרב העם ביהודה – תורת ישראל אשר הייתה ידועה לגולי בבל לא הייתה מוכרת ליישוב היהודי ביהודה שהכיר את התורה בנוסח הישן שהיא מוכר בא"י לפני החורבן. עזרא קרא מהתורה שהביא מבבל ואותה פירש בפני העם אשר התכנס לשמוע את קריאתו. עזרא קבע תקנה אשר קובעת שיש לקרוא בתורה לא רק בשבת בבוקר ובשלושת הרגלים אלא גם בימים שני וחמישי, במנחת שבת ובראש השנה. באופן זה הוא קירב את העם להבנת התורה ולקריאתה.
ב. העתקת התורה וסידורה – עזרא מעתיק את התורה בכתב יתדות לכתב אשורי ובכך התאפשר לכל יהודי לקרוא בתורה. בנוסף, כותב עזרא את טעמי המקרא כדי ליצור מנגינה בזמן הקריאה. עזרא מסדר את התורה לחמישה חומשים ב - 54 פרשות, אחת לכל אחד משבועות השנה במטרה שתבוצע קיאה מסודרת של כל התורה ובכך קובע תקנה לחגוג אחת לשנה את סיום קריאת התורה – שמחת תורה.
ג. גירוש הנשים הנכריות – עזרא דורש מבעלי הנשים הנכריות לגרש אותן ולהפסיק את קשרי החיתון עימן, מנהג שהיה נפוץ בקרב המעמדות הגבוהים.
דרישה זו של עזרא באה בתקופה של תחיה לאומית. לעזרא היה חשוב מאוד לשמור על ייחודו של עם ישראל והמנע מהשפעות של עמים אחרים. עזרא דרש לא רק לגרש את הנשים הנכריות אלא גם את ילדיהן.

פעולותיו של נחמיה

א. בניית חומות ירושלים – אחד ממפעליו החשובים. בבנייה זו נתן נחמיה לירושלים לא רק ביטחון ועמידות פיזית אלא גם אמצעי לשמירת אופייה היהודי, שכן העיר נסגרה בפני נכרים וכך יכלו להקפיד בה על מצוות הדת וקיום השבתות והחגים. החומה שירתה את רעיון זרע הקודש ואת ההתבדלות. בנוסף, בכדי לבסס את ציוויונה הדתי, ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בשבת על מנת למנוע מרוכלים וסוחרים להביא אליה את סחורותיהם בשבת.
ב. אכלוס ירושלים – לאחר בניית החומות היה על נחמיה לאכלס את העיר. הדבר היה חשוב משום שנחמיה רצה להחיות את העיר מחדש ולהפוך אותה דינמית, וכן לחזק את כח עמידותה הביטחוני. לשם כך הוא כפה על כל תושב עשירי ביהודה, ע"פ הגרלה לעבור לירושלים. הוא ביצע מפקד על מנת לחלק את העם למשפחות ובדיקת מוצאם. הבדיקה נועדה בעיקר למנוע נישאוי תערובת ולשמור על טהרה של ירושלים.
ג. רפורמות חברתיות – המיסים הכבדים שהטילו השלטונות על נתיני האימפריה ושנות הבצרות הרבות גרמו לרבים לשקוע בחובות וללוות כסף מהעשירים. הם משכנו את נחלותיהם ולעיתים את עצמם ומשפחותיהם לשם מתן ערבות. כאשר לא נפרעו החובות רבים אבדו את אדמתם ונעשו עבדים. נחמיה ביקש לשחרר את כולם ולהחזיר להם את רכושם. הוא תבע מהעשירים להחזיר קרקעות ואנשים שנלקחו בשל חובות ואילץ אותם להישבע בפני העם כי ישיבו את האדמות לבעליהן.
ד. רפורמות בבית המקדש – אלישיב הכהן הגדול, משפחתו ומקורביו קיבלו שליטה בלעדית על המקדש ועל כל מקורות הכנסתו. הם לקחו לעצמם את כל המתנות והכספים שהביאו עולי הרגל ואף זיכו עצמם בפטור ממיסי המלכות הכבדים. את הכספים שקיבל, השקיע אלישיב בעסקים עם סוחרים אשר רבים מהם נכרים. כהנים שהתנגדו למעשיו הודחו וסולקו מבית המקדש. נחמיה התנגד לשלטונו היחיד של אלישיב ולרבים ממעשיו ולכן צמצם את סמכויותיו וכוחו. הוא מינה פקידים חדשים על אוצרות המקדש והחזיר כהנים שהדיח אלישיב.
ה. גירוש הנשים הנכריות – נחמיה הזדהה עם מדיניותו הבדלנית של עזרא ולכן לא יכול היה להתעלם מבעיית נישואי התערובת, וזאת מכמה סיבות:
1. נחמיה ביקש לפגוע במעמד הגבוה שנהג להינשא לבנות עמים נכריים.
2. נחמיה דאג לשמירת הלשון העברית ולעקירת הלשון האשדודית.
3. הייתה זאת הכנה לקראת טקס כריתת האמנה.
נחמיה השתמש באמצעים מוסריים וכפייתיים כאחד, אולם מידת הצלחתו אינה ברורה.
ו. כריתת האמנה – מפעלו של נחמיה הגיע לשיאו בכינוס האסיפה הגדולה לאחר שהושלמה בניית החומות. אסיפה זו ידועה בשם טקס כריתת האמנה. זוהי ברית חברתית בין העם לאלוהיו לפיה מוכן העם לקבל על עצמו התחייבות של הקמת חברה המתבססת על קיום מצוות התורה.
היה זה טקס דתי בעיקרו, אך מטרות האמנה לא הסתכמו בתחום זה בלבד. הן התרחבו לתחום המשפטי לאומי, כלומר, קבלת התורה כחוקה משפטית של העם. האמנה מתחלקת לשני חלקים מרכזיים:
1. סקירה היסטורית על החסדים שהעניק ה' לעם ישראל ועל יצר המרדנות שקיים בעם.
2. מחויבות של העם כלפי אלוהיו: איסור נישואי תערובת, איסור מסחר בשבתות וחגים, קיום שנת שמיטה, הבאת מעשרות וביכורים ודאגה לעבודת במקדש.