סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

צנח לו זלזל / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
גרסה מ־20:05, 1 בנובמבר 2005 מאת Amihai (שיחה | תרומות)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"צנח לו זלזל"- חיים נחמן ביאליק:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:
נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,
וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח –
שָׂרְדוּ הֶעָלִים –
יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ
אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְּוָעָה,
לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,
בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ
רֹאשִׁי אֶל-כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי
עַל-גִּזְעִי אֶתָּלֶה –
שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,
לֹא-פְרִי וְלֹא-עָלֶה.

סיכום השיר:

  • בית א': בבית זה מתואר הזלזל הישן; הדובר השר אומר שגם הוא ישן, ולכן הוא יוצר מטאפורה בינו לבין הזלזל. מעתה ואילך, כל מה שקורה לזלזל קורה בעצם לדובר.

הזלזל צומח על הגדר, הגדר הוא מקום שאינו שייך לאיש, השהייה על הגדר מצביעה על חוסר שייכות, חוסר ביטחון ובדידות.
בסיום הבית מעלה הדובר שאלה קיומית קשה ומורכבת : "ומה לי ולגזעי? ומה לי ולשוכי?" הוא תוהה מה הקשר בינו לבין שורשיו, מולדתו, דתו ומשפחתו.

  • בית ב': בבית זה מתואר תהליך טבעי של מעבר מסתיו לחורף, נשל הפרי, הפרח כבר נישכח, שרדו העלים.

בהמשך מתאר הדובר את הסערה כמלחמה. העלים הנושרים מכונים חללים. השימוש בביטוי זה מערב רגשות כואבים.
הדובר כואב את העלים הנופלים.

  • בית ג': בבית בולטות הבדידות והחשיכה, הפתיחה במילה "אחרי" מצביעה על כך שהאירועים מהבית השני נמשכים; הדובר ששרד בניגוד לחבריו החללים, נחבט כתוצאה מהסערה.
  • בית ד': בבית זה מפתיע המשורר את הקוראים. הוא פותח במשפט "ושוב יפרח אביב". בעונת האביב, הצמחים מתחדשים ופורחים, זו עונה בעלת קונוטאציה חיובית.

הבית פותח במילה "ושוב", מילה זו מציינת מחזוריות. אנו מצפים שהדובר יפרח ויתחדש, מכיוון שהגיע האביב אבל זה לא קורה.
"ואנוכי לבדי" – הדובר מדגיש את הבדידות שהוא חש.
"על גזעי אתלה" – השימוש במילה אתלה מרמזת על מוות, חוסר יציבות.
"שרביט קרח לא ציץ לו ופרח
לא פרי ולא עלה" – השימוש החוזר במילה "לא" מדגיש את כל הדברים שהיה רוצה שיהיו לו.

המטאפורות בשיר:

  • הזלזל – מטאפורה מרכזית : השיר כולו למעשה מתאר את קורות הזלזל מתחילתו ועד לסופו. ברור לנו שהזלזל הוא המשורר. תפקידה של המטאפורה הזו הוא להסיח את דעתו של הקורא לקראת ההפתעה שבסופו – הוא לא עונה על הציפיות שלנו.
  • הגזע והשוך – הדובר שואל "ומה לי ולגזעי? ומה לי ולשוכי?", הגזע והשוך הם מקורות מזינים של העץ אך למעשה שואל המשורר שאלה קיומית = מה הקשר שלי למקורותיי, למהותי, לשורשיי ?
  • הפרי והפרח – הפרי והפרח הן תנובת העץ, זהו המשכו, דרך הגדילה (הצניחה) שלו, אבל כאן, הזלזל הוא ללא פרחים ופירות.
    הוא חש עקר ללא תנובה וללא המשכיות.
  • שרביט קרח – למילה שרביט שני פירושים : ענף ונס המלך. השרביט כענף משלים את תמונת הזלזל אבל פירושו הנוסף מעשיר את השיר ומצביע על מלכות עקרה שאינה מניבה פירות ואין לה תוצאות. ביאליק רומז בשיר זה למצבו כמשורר; זהו אחר השירים האחרונים שכתב.
  • מטאפורת הגדר – השיר פותח במשפט : "צנח לו זלזל על גדר וינום"; הזלזל שנופל על הגדר יוצר תמונה של חוסר ביטחון וחוסר שייכות.
  • עונות השנה – בכל בית בשיר עוסק הדובר בעונות השנה.
    הוא משתמש בהן כמטאפורה לתחושותיו ורגשותיו. תיאור הסערה ולילות הזוועה מתארים את הסערה שמתחוללת בליבו.


מבנה השיר: