ראה שמש / שלמה אבן גבירול

רְ‏אֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה / כְאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה

תְפַשֵט פַאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְאַרְגָמָן תְכַסֶה,

וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / בְצֵל הַלַיְלָה תָלִין וְתֶחְסֶה,

וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, כְאִלוּ / בְשַק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכוּסֶה.

סיכום

זהו שיר מתהפך: בבית האחרון מתהפכת משמעות השיר- משיר טבע לשיר קינה. בשיר מתוארת השקיעה. השמש בערב נהיית אדומה, כאילו לבשה תולע (בד ארגמן יקר). האור האדום מתפשט לצפון, לימין (דרום) ולים (מערב). "וארץ- עזבה אותה ערומה" זה משפט ייחוד. השמש עזבה אותה ערומה. בצל הלילה הארץ תלין ותחסה. השחק (השמיים) קדר. "מות יקותיאל"- יקותיאל אבן-חסאן היה פטרונו וידידו הטוב של רשב"ג, שהוצא להורג. כעת אין לרשב"ג הגנה מפני אויביו. כאשר מוזכר יקותיאל משתנה משמעות השיר: יקותיאל הוא השמש. שקיעתה הוא מותו. לבשה תולע, כלומר עלו על הגופה תולעים. הצבע האדום המוזכר רומז לדם. תפשט- "לפשוט" זה לקחת מהגופה את הדברים היקרים. ערומה- כמו הגופה. "ארץ – עזבה אותה ערומה" כמו יקותיאל שנשאר ללא הגנה. תלין- הארץ תתלונן על מותו. "צל לילה" מזכיר צל-מוות. לבוש- השיר מתחיל בתולע, ומסתיים בשק.

קישוטים

• חרוז מבריח. מכסה, תכסה, תחסה, מכסה. מסמל סגירה.
• הגזמה. יקותיאל משווה לשמש, וכל הטבע מתאבל על מותו.
• מאמר מוסגר- "עזבה אותה ערומה"

השיר הוא תמונה מטאפורית- כל תמונת הטבע מטאפורה להרגשת המשורר. מעצים את התחושות ע"י תיאור האבל כקוסמי-עולמי. השמש, שמיים והארץ. בתמונת הטבע שני יסודות הקשורים זה בזה- האנשה ומוטיב הלבוש. אמצעי נוסף: פסיחות המתבטאת בשיר.

כל החרוזים בשיר הם לשון נופל על לשון, זה אמצעי צלילי להדגשה. לחסות בצילו= מוקד רעיוני בשיר. ישנם גם הרבה ניגודים שבצבעים- אדום ושחור שגורמים לאי שקט. גם מוטיב המוות חוזר: אדמה-דם. ותולע- רימה ותולעה זה מקום המת. תפשט- ריכוז לפישוט חללים. כאילו שיר טבע, אבל בעצם זוהי קינה, בעולם שאחרי המוות משהו מתערער.