על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

תת נושא 1- הפעילות הציונית בארצות האיסלאם בימי מלחמת העולם השניה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

ייחוד ההעפלה – הכרתו של כל יהודי בזכותו הבלתי מעורערת לעלות לא"י, אשר אינה צריכה כל אישור.
3 תקופות עיקריות:
1. מלה"ע ה -2, העפלה מסוריה, לבנון, עיראק ולוב.
2. תום המלחמה – הקמת המדינה: מוקד העלייה עבר לצפון אפריקה. העפלה ימית.
שלושה גורמים מחלישים להעפלה זו – (1946 והלאה)
א. הגברת הפיקוח בגבולות ישראל
ב. פינוי הצבא הבריטי מן האיזור
ג. התייצבות המשטר במדינות המוצא – פחות רצון לעזוב.
3. הקמת מדינת ישראל והלאה – הקושי העיקרי הוא היציאה מארצות המוצא.


מספר העולים קשה להערכה כיוון שרובם היו בלתי לגאלים וללא פיקוח הרשויות. כל חוקר מעריך מספרים שונים.

קשיי היציאה:
במרבית ארצות האסלאם גם היציאה מארץ המוצא הייתה בלתי חוקית.
א. השלטונות הקולוניאליים ששלטו בארצות אלה לא רצו שהיהודים יצאו מהן בגלל שחששו מתגובת הערבים ליציאה, וכן הימצאות היהודים הייתה נוחה להם כיוון ששימשו כגורם מטווח בין השלטון למוסלמים.
ב. השלטונות המוסלמים עצמם מנעו מן היהודים לעזוב את ארצות המוצא.
ההבדלים בין ההעפלה מאירופה לזו מאפריקה היא שבאפריקה גם העזיבה הייתה בעייתית, בעוד שבאירופה הקושי היה רק מציאת התזמון הנכון לצאת לא"י כך שהבריטים לא יתפסו את האוניה.

התשתית הארגונית: אירופה – הוקם מטה של ההגנה שריכז את ענייני ההעפלה. לוב, עיראק, מצריים וסוריה – היו חיילים ישראלים מטעם הצבא הבריטי שעזרו הרבה. לוב – עזרו בחינוך עיראק- בעיקר העפלה והגנה לאחר המלחמה עזבו החיילים את אפריקה ובכך צמצמו את מימדי ההעפלה – דווקא בשנים בהן היה יותר ביקוש להעפלה. התשתיות לא היו טובות, וההעפלה התנהלה באיטיות. ארצות המזה"ת – תשתית יותר מאורגנת תודות לחיילים ישראלים בריטים ששהו שם וסייעו.

דרכי העפלה: מאירופה- בעיקר באניות, שהסתכנו בתפיסה ע"י הבריטים ושליחה למחנות בקפריסין מאפריקה- בעיקר דרך היבשה. נסעו עד סוריה / לבנון ומשם הלכו ברגל. לרוב הצליחו להגיע בלי להיתפס. העפלה ימית מאפריקה – באניות צרפתית מאלג'יריה לצרפת ומשם באוניה של המוסד לישראל. חלקם עברו בתחנות מעבר במרסיי, איטליה או צרפת, שם עברו בדיקות רפאיות והמשיכו באניות המוסד לישראל. פעמים רבות נתפס הטיפול במעפילים מאירופה כחשוב יותר בעיני המדינה מאשר הטיפול במעפילי אפריקה.

יחס החברה בארצות המוצא: אירופה – היו רגשות אשם ביחס ליהודים והם זכו פעמים רבות לסיוע מן התושבים והרשויות. אפריקה – הסכסוך הישראלי – ערבי בארץ העמיד את יוצאי אפריקה בבעיה, שכן השתתפות יוצאי מדינה כל שהיא בסכסוך כנגד הערבים סיכנה את כל היהודים שחיו עדין באותה מדינה. בארצות כגון סוריה, אשר עמדו על סף עצמאות לא פגעו הערבים ביהודים שכן פגיעה שכזו הייתה מערערת את כשירותם לנהל מדינה בעיני העולם.

ה"הגנה" וההעפלה הקשר בין ארגון ההגנה להעפלה היה חזק ולפעמים אף הונעו 2 הארגונים במדינה מסוימת ע"י אותם השליחים. מטרת ההגנה – לפתח יכולות הגנה עצמית בקרב היהודים בארצות אפריקה.
הארגון פעל באופן חשאי והוקם כמענה למספר צרכים:
א. התפתחות מערכת יחסים עוינת בין היהודים לתושבי המקום.
ב. התובנה כי יידרש עוד זמן רב עד שיעלו כל היהודים לא"י.
ג. הצורך להגן על ההעפלה מארצות אלה.

המערכה הצבאית:
הלחימה במזה"ת הייתה בעלת חשיבות גדולה לברה"מ ובריטניה בפרט מ 3 סיבות:
א. יחסה של איטליה עם גרמניה, שליטתה בלוב ואתיופיה וכוונתה להשתלט על אזורים נוספים.
ב. שאיפות העצמאות של עמי ערב ורצונם לנצל את המלחמה על מנת להשתחרר מן השלטון הזר.
ג. הנטיות הפרו – נאציות של גופים בעולם הערבי, במיוחד שיתוף הפעולה בין המופתי חאג' אמין אל חוסייני וגרמניה הנאצית.
דברים אלה היוו איום ישיר על נכסיה בריטניה במזה"ת כגון שדות הנפט והדרך להודו. לאחר נפילת צרפת ב 1940 היא חולקה ל2 אזורים, 1 בשליטה גרמנית מלאה, והשני תחת השפעה גרמנית, במשטר אשר נקרא "משטר וישי". משטר זה השתלט גם על סוריה ולבנון, אשר היו פרוטקטורט (חסות) צרפתי. בעקבות השתלטות זו פרצו מהומות בסוריה ולבנון, אשר בסופן החליטו הבריטים לפתוח במהלך צבאי קצר על מנת לחזק את שליטתם באזור. במבצע השתתפו גם כוחות צרפת החופשית והם הצליחו להשתלט בחזרה על סוריה, אשר קיבלה לבסוף את עצמאותה בשנת 1945.
בעיראק, אשר הייתה רק תחת השפעה בריטית מ 1932 החלו להתפתח קשרים עם המשטר הנאצי אשר גרמו לאי יציבות שלטונית. ב 1941 כבשו הבריטים את עיראק מחדש, והמשיכו עד איראן. מפקדת הכוחות הבריטים במזה"ת ישבה במצריים, אך המצרים לא אהבו את הנוכחות הבריטית באזור וקיוו שהמלחמה תגרום להם לעזוב, דבר שהדאיג מאוד את הבריטים.

הלחימה במדבר הערבי ובצפון אפריקה: הקרבות באזור זה החלו ב- 1940 כאשר האיטלקים, אשר שלטו בלוב (מ- 1911) ובאתיופיה (מ-1935) פתחו במתקפה על הכוחות הבריטים. המערכה נמשכה כשנתיים וחצי, בין גרמניה ואיטליה (בפיקוד גנרל רומל – "שועל המדבר") לבין בעלות הברית, בעיקרן בריטניה ואוסטרליה (בפיקודו של מונטגומרי). שני הצדדים נחלו ניצחונות והפסדים לאורך התקופה, אשר בסופה ניצחו הבריטים, ו- 32 שנות שלטון איטלקי בלוב הגיעו לקיצן, והוחלפו ב-8 שנות שלטון בריטי.

כוחות בעלות הברית, וארה"ב בפרט ניסו למגר את כוחה של גרמניה באפריקה ואסיה, בנובמבר 1942פלשו כוחות אמריקאים לערים במרוקו ואלג'יר וכבשו אותם, בסיוע כוחות מחתרות יהודיות וצרפתיות המורכבות מבני המקום. כתגובה השתלטו הגרמנים על תוניסיה, אשר הפכה לזירת קרבות קשים למשך חצי שנה, עד אשר נעלם כליל שטח המשטר הגרמני עד לשחרורה הסופי במאי 1943. תאריך זה מציין את גמר המלחמה בארצות האסלאם.
לאחר הלחימה המשיכה צרפת לשלוט על צפון אפריקה, ובריטניה על לוב, מצריים, ישראל, סוריה, לבנון ועיראק.
ארצות דרום חצי האי ערב ) תימן, עדן) ואפגניסטן במרכז אסיה לא הושפעו באופן ישיר מן הלחימה.

הקהילות היהודיות בזמן המלחמה: משטר וישי, אשר שלט על מושבות צרפת בצפון אפריקה ועל סוריה, היה אנטישמי לכל דבר. הוא חוקק חוקים שונים אשר נועדו לשלול מן היהודים את מעמדם המשפטי, לנשלם מעמדות מפתח כלכליות ולסלקם ממוסדות החינוך. יהודי אפריקה: אלג'יריה: 150,000יהודי איבדו את האזרחות הצרפתית כתוצאה מן החקיקה, ונושלו מבתי הספר. הקהילה נדרשה למצוא מערכת חינוך חלופית. יהודי אלג'יריה נפגעו גם כלכלית עקב עיסוקם במקצועות הקשורים בחברה הקולוניאלית הצרפתית. מרוקו: יהודי מרוקו מעולם לא קיבלו אזרחות צרפתית ועל כן לא נפגעו יותר מדי עם עליית משטר וישי. בנוסף – הלחימה הייתה רחוקה והארץ כמעט שלא ניזוקה פיזית. מרוקו שימשה ארץ מעבר לפליטים יהודים מאירופה והמקומיים עשו כל שביכולתם על מנת לסייע להם. תוניסיה: רק 12% מן היהודים קיבלו אזרחות צרפתית. היהודים נושלו ממשרות בממשלה. השפעת חוקי המשטר הייתה מינימלית, כמו במרוקו כיוון שגם ש התקיימה מערכת חינוך אלטרנטיבי. (אליאנס) עם הכיבוש הגרמני השתבשו לחלוטין חייה של הקהילה. הגרמנים בזזו כל רכוש בעל ערך, גייסו את הצעירים לעבודות כפיה, הטילו קנסות כבדים על האוכלוסייה ולקחו ציוד לכסף רק לטובת המלחמה. יהודים רבים נאלצו לחפש מסתור בכפרים הערביים (תמורת תשלום) על מנת לחיות מחוץ לערים המופגזות. לוב: מצב היהודים בלוב היה הקשה ביותר. עקב אהדתם לבריטים הוגלו חלק מן היהודים למחנות, שם חיו בתנאים קשים מאוד ומתו כתוצאה ממחלות. חלק מן היהודים אף גורשו למחנות השמדה באירופה בטענה שהם פעילים פוליטית.
נקודת האור היחידה הייתה היהודים ששירתו בצבא הבריטי, אשר סייעו בארגון מערכת חינוך יהודית, שיקום ההריסות ואף בעליה הבלתי לגלית.

יהודי המזרח התיכון: מצבם של יהודי המזה"ת היה טוב יותר, שכן היו רחוקים יותר ממוקדי שליטת משטר וישי וגרמניה הנאצית.
המזה"ת הושפע משני תהליכים מרכזיים אשר התרחשו באותה תקופה:
א. תעמולה אנטי – יהודית שניהל המופתי חאג' אמין אל חוסייני.
ב. הגברת ההשפעה של התעמולה הנאצית בעיקר באיראן, עיראק ואפגניסטן במטרה לערער את השוליים הדרומיים של ברה"מ וכך לשבש את מהלכי הלחימה באירופה.
1941 – הפרהוד בעיראק – התפרצות אלימה של המוסלמים נגד היהודים, נהרגו כ- 180 יהודים ונפצעו מאות. סוריה ולבנון: משטר וישי במדינות אלה נמשך מס' חדשים בלבד ועל כן לא יושמו שם חוקי המשטר. מצריים: היהודים היו חשופים לתעמולה נאצית ופלשתינית. האיום המוחשי של כיבוש מצריים ע"י גרמניה הביא לבריחה של יהודים מאלכסנדריה לקהיר ולפריפריות.

השפעת המלחמה על מצב היהודים בארצות האסלאם: תהליך הדה-קולוניזציה: פינוי השטחים אשר היו תחת שלטון המעצמות. ארה"ב וברה"מ, כל אחת ממניעיה שלה דגלו בהענקת עצמאות ריבונית למדינות השונות ולא בקולוניאליזם שהיה נהוג עד אז. לפיכך, עם התחזקותן של מעצמות על אלה לאחר סיום מלה"ע השנייה, ובעיקר לאחר 1946, החלה נסיגה של בריטניה, צרפת ואיטליה מן הארצות הכבושות. בריטניה יצאה מסוריה, לבנון, עיראק, מצרים והודו. איטליה יצאה מלוב ואתיופיה לצרפת היה קשה לוותר על חלקה ולכן נמשך תהליך זה במדינות אשר היו תחתיה עד ראשית שנות ה 60. לתהליך הייתה השפעה ישירה על היהודים, והם פחדו שלאחר יציאת השלטונות הזרים היחס אליהם מן השלטון המוסלמי המקומי יורע.

עצמאות מדינית-מוסלמית: הסכסוך המתמשך בא"י השפיע מאוד על היחס ליהודים בארצות האסלאם. היו התנכלויות רבות ליהודים ופרעות שנעשו בהם במהלך המחצית השנייה של שנות הארבעים. חלק מן השלטונות דווקא עודדו את היהודים להישאר, אולם דרשו מהם פטריוטיות ערבית וכן לימודים משותפים למוסלמים ויהודים. בפני היהודים עמדה הכרעה קשה האם להישאר בארץ מולדתם. הנוער היה מעורב מאוד בדילמה, והיה חייב לקחת את עתידו בידיו ולהכריע. הנציגים הציונים היו ערים מאוד להידרדרות במצבם של היהודים, והתריעו על כך רבות בפני המוסדות הציוניים.

הקהילות בצפון אפריקה: ליהודי צפון אפריקה היה קשה מאוד להתמודד עם יחסה של צרפת לאורך המלחמה. לא רק שלא סייעה, אלא אף שיתפה לעיתים פעולה עם המשטר הנאצי. אלג'יריה: לקח זמן עד שהצליחו להשיב לעצמם את זכויותיהם מידי בעלות הברית. ההצלחה לבסוף לגרום לביטול חוקי וישי הראתה להם כי תקופה זו הייתה "תקלה" בתולדות המשטר הצרפתי וכי אין היא מאפיינת את תפיסתו. מרוקו: לא סבלו הרבה מן המלחמה. לאחר המלחמה נפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות רבות עקב הימצאות האמריקאים בארץ, וכן קשרים עם ארגונים יהודיים אמריקאים – למורת רוחם של הצרפתים.

הקהילות במזרח התיכון: הפרהוד ב- 1941 היה אירוע טראומטי וקשה עבור יהודי עיראק. עד אליו הם ניסו מאוד להשתלב ולהתערות בחברה, אפילו להתבולל לעיתים. אולם לאחריו הבינו כי המקום אינו בטוח עוד עבורם והחלו לחשוב על עזיבה לאמריקה, ברה"מ הקומוניסטית וארץ ישראל.

ההשפעה על הציונות:
לאחר המלחמה הציונות הפכה למאוד מעשית וניתן לתארה באמצעות מספר היבטים:
א. אידיאולוגיה – מעשיות. עליה לא"י בכל מחיר, לימוד עברית, חקלאות והגנה עצמית.
ב. תפקיד הנוער – היה מהותי מאוד שכן הוא נדרש להחליט בנוגע לעתידו
ג. קשרים עם התנועה הציונית – התפתחו מאוד. נשלחו שליחים, מכתבים וכספים לסיוע.
ד. הפצת הציונות – התרחבה מאוד והייתה לחלק ניכר מן השיח היהודי.


המאפיינים היו שונים מארץ לארץ, והיו תלויים בקרבה לא"י, היחס מצד המשטר,האיסורים והזכויות שהוטלו על היהודים ויחס תושבי המקום.

יחס המוסדות הציוניים ליהודי ארצות האסלאם:
מאורעות מלה"ע השנייה ייצרו מצב חדש בעולם היהודי. עד אז הסתמכו יהודי א"י מאוד על יהדות אירופה (ממנה הגיעו הם עצמם), הן מבחינת תמיכה כספית והן מבחינת כוח אדם שצפוי שיגיע בשלב זה או אחר לארץ. מספר היהודים באירופה הידלדל מאוד, וגורלם של ניצולי המלחמה לא היה ברור, והיה חשש שחלק גדול מהם יישאר בברית המועצות.
מצב זה חייב את אנשי המוסדות הציוניים לעשות הערכה מחדש, אשר לאחריה גיבשו את "תפיסת הרזרבואר". (רזרבה) הם הבינו את פוטנציאל העלייה האדיר שקיים בארצות האסלאם, והחלו להכשיר שליחים שיסעו למדינות אלה על מנת לסייע בהליך העלייה.
מספר גורמים עודדו את אנשי הסוכנות להשקיע בעליה מארצות האסלאם:
1. גיאוגרפית – הבאת עולים מארצות האסלאם זולה והרבה פחות מסוכנת מן העלייה מאירופה.
2. חיילים יהודים בריטים אשר שירתו בארצות אלה ויכלו לסייע רבות בעלייה.
3. ארצות אלה יכלו לשמש גם כתחנות מעבר לעולים מאירופה.
4. היה קושי גדול מאוד בהבאת פליטים מאירופה דרך הים.
5. מצב הקהילות בארצות האסלאם הידרדר והיה צורך לפעול למען שיפור מצבן.

החששות של המוסדות בארץ מעלייה זו מקורן בשוני התרבותי העצום שבינם לבין יושבי הארץ יוצאי אירופה, וכן בהיעדר האפשרות לפעול באופן אחיד בכל ארצות אלה עקב שוני במשטר, בחוקים, ביחד אל היהודים ובאופי הקהילות.
ההתלהבות בקרב יהודי ארצות האסלאם, ובעיקר בקרב הנוער הייתה עצומה, אולם כשנה לאחר מכן, עם סיום המלחמה באירופה השתנה שוב מוקד ההתעניינות של המוסדות בא"י והם שבו לרכז את מאמציהם בהבאת יהודי אירופה – פליטי המלחמה- לארץ, ושבו להזניח את יהודי ארצות האסלאם. יהודי ארצות האסלאם, אשר זה עתה החלו להתארגן לעלייה, נחלו אכזבה עקב ירידה דרסטית במספר השליחים והמאמצים שהושקעו בהבאתם לא"י.