הלכתי - מלכים א' פרק י"ח

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

מלכים א' פרק י"ח

חלוקת הפרק לנושאים:

  • א' – ב' – ה' שולח את אליהו לאחאב ומבשרו שירד גשם
  • ג' – ו' – עובדיהו ואחאב יוצאים לחפש מזון לבהמות
  • ז' – ט"ו – אליהו שולח את עובדיהו להודיע לאחאב שהוא רוצה לפוגשו
  • ט"ז – כ' – אליהו מוכיח את אחאב ומבקש לכנס את נביאי הבעל
  • כ"א – כ"ד – אליהו מציע לעם לבחון את נביאי הבעל והם מסכימים
  • כ"ה – כ"ט – נביאי הבעל מנסים להוריד אש על מזבחם ולא מצליחים
  • ל' – ל"ט – ה' נענה לאליהו, אש יורדת מהשמים והעם שב לעבודת ה'
  • מ' – מ"ו – אליהו מתפלל על הגשמים וחולק כבוד לאחאב

פסוקים א' – ב' – ה' שולח את אליהו לאחאב ומבשרו שירד גשם

  • תזכורת: בפרק הקודם ראינו שיש בצורת בארץ (אין גשמים) ולכן כולם רעבים לאוכל.

פסוק א' – ויהי אחרי ימים רבים (מהאירוע שבפרק הקודם), ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית (לעצירת הגשמים) לאמר: לך הראה אל אחאב (=לך והראה את עצמך לפני אחאב) ואתנה מטר על פני האדמה. [הרד"ק מסביר שה' מחזיר את הגשמים כי הרבה שבו בתשובה בגלל הרעב, וגם כי יש בישראל 7000 איש שלא השתחוו לבעל.]

פסוק ב' – וילך אליהו להראות אל אחאב, והרעב חזק בשומרון (=בארץ 10 השבטים).

פסוקים ג' – ו' – עובדיהו ואחאב יוצאים לחפש מזון לבהמות

פסוק ג' – ויקרא אחאב אל עובדיהו שהיה ממונה על בית המלך, ועובדיהו היה ירא את ה' מאוד. [למה נכתב בפסוק "מאוד"? אפשר לומר שהוא ירא את ה' וזהו! אז מסביר הרד"ק שהסיבה לכך היא מה שעשה עובדיהו כמתואר בפסוק הבא.]

פסוק ד' – ויהי בהכרית איזבל (אשת אחאב) את נביאי ה', ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם 50 איש במערה אחת ו 50 איש במערה אחרת, והוא דאג להם לאוכל ולמים. [הפסוק הזה לכאורה "תקוע" באמצע הסיפור שלנו ולא שייך לכאן! אז מסביר רש"י שפסוק זה הוא מאמר מוסגר, כלומר הוא כאילו כתוב בסוגריים בין פסוק ג' לפסוק ה', והמאמר המוסגר שכאן בא לתאר איך עובדיהו היה ירא את ה', כפי שנכתב עליו בפסוק הקודם. יש לציין שדברי רד"ק לפסוק הקודם ודברי רש"י לפסוק זה משלימים זה את זה.]

פסוק ה' – ויאמר אחאב אל עובדיהו: לך בארץ אל כל מעייני המים ואל כל הנחלים, אולי נמצא חציר (=עשבים) שם ונחיה (עם החציר הזה) את הסוסים והפרדות וכך לא נהיה נכרתים מן הבהמות (=כלומר כך יישארו לנו חלק מהבהמות שלנו בחיים).

פסוק ו' – ויחלקו אחאב ועובדיהו את הארץ לעבור בה (=ללכת בה כדי לחפש חציר לבהמות) - אחאב הלך בדרך אחת לבדו ועובדיהו הלך בדרך אחרת לבדו.


פסוקים ז' – ט"ו – אליהו שולח את עובדיהו להודיע לאחאב שהוא רוצה לפוגשו

פסוק ז' – ויהי עובדיהו הולך בדרך, והנה אליהו בא לקראתו, ויכירהו (=וידע שזה אליהו הנביא) ויפול על פניו (=השתחווה לו), ויאמר: האתה זה אדוני אליהו?

פסוק ח' – ויאמר לו אליהו: זה אני, לך אמור לאדוניך (=לאחאב): הנה אליהו! (=הנה שב אליהו והוא רוצה להראות אליך!)

פסוק ט' – ויאמר עובדיהו לאליהו: במה חטאתי בכך שאתה נותן את עבדך (=אותי) ביד אחאב להמיתני? [אליהו גרם לעצירת הגשמים בפרק הקודם ואחאב כועס עליו על כך. לכן, עובדיהו רוצה לומר לאליהו שאם הוא יזכיר "אליהו" לפני אחאב – הוא יהרוג אותו.]

פסוק י' – ממשיך עובדיהו בדבריו: אני נשבע בשם ה' אלה-יך שאין אפילו גוי (=עם) או ממלכה אחת אשר לא שלח אדני (=האדון שלי, אחאב) שליחים לשם לשאול את העמים אם הם מצאו אותך, ואם העמים והממלכות ענו: אין! (=לא מצאנו אותו!) אז אחאב היה משביע אותם שבאמת כך הדבר. (מכאן רואים כמה אחאב חיפש להרוג את אליהו.) הערה: מפסוק זה הגמרא לומדת שאחאב שלט בכל העולם, אבל לרד"ק יש הסבר אחר.

פסוק י"א – ועכשיו, אתה אליהו אומר לי ללכת לאמור לאחאב "הנה אליהו"?? (הרי זו ממש התאבדות!)

פסוק י"ב – ובנוסף, אם אני כעת אעזוב אותך ורוח ה' תשא אותך (=רוח ה' תקח אותך מכאן) על אשר לא אדע (=אל מקום שאני לא אדע איפה למצוא אותך), אז כאשר אני אבוא להגיד לאחאב "הנה אליהו" ואחאב לא ימצא אותך – הוא יהרוג אותי (כי הוא יחשוב שסתם באתי ללעוג לו ולהתל בו), ועבדך (=ואני) ירא את ה' מנעורי (ולכן אני מבקש שתרחם עלי ואל תגרום לי להיהרג).

פסוק י"ג – הלוא (=הרי) הוגד לאחאב את מה שעשיתי כשהרגה איזבל אשתו את נביאי ה' ואני החבאתי מאה נביאים – 50 במערה אחת ו 50 במערה אחרת, וספקתי להם אוכל ומים. [עובדיהו מתאר את מה שתיאר לנו כבר הכתוב בפסוק ד']

פסוק י"ד – ועכשיו, אתה אליהו אומר לי ללכת לאמור לאחאב "הנה אליהו"? והרגני! (=והרי הוא יהרוג אותי!) [בפסוק י"א עובדיהו שאל את השאלה הזאת, אבל הפעם הוא הוסיף ואמר "והרגני". למה? מסביר מצודת דוד שעובדיהו רוצה להגיד לאליהו שאם הוא ימות לא יהיה מי שיספק מזון לנביאי ה'. אנחנו רואים מכאן שעובדיהו זורק כמה שיותר סיבות שיש לו לאליהו כדי לא לבוא ולהגיד לאחאב אדונו שאליהו רוצה לפוגשו.]

פסוק ט"ו – ויאמר אליהו: אני נשבע בשם ה' צבאות אשר אני עומד לפניו כי היום אראה אל אחאב! (ואני לא אברח לשום מקום אחר!)

פסוקים ט"ז – כ' – אליהו מוכיח את אחאב ומבקש לכנס את נביאי הבעל

פסוק ט"ז – וילך עובדיהו לקראת אחאב ויגד לו (שאליהו רוצה לפוגשו), וילך אחאב לקראת אליהו.

פסוק י"ז – ויהי כראות אחאב את אליהו, ויאמר אחאב אליו: האתה זה עוכר ישראל? ["עוכר" = משחית ומחבל. אחאב קרא לו כך כי הוא עצר את הגשם בישראל.]

פסוק י"ח – ויאמר אליהו: לא עכרתי (=השחתתי) את ישראל, כי אם אתה ובית אביך השחתתם את ישראל, בכך שעזבתם את מצוות ה', ובכך שאתה הלכת אחרי הבעלים (=אחרי האלילים). [מצודת דוד מסביר שאליהו בתשובתו רצה להגיד לאחאב שאני לא התחלתי את זה סתם, אלא אתה אחאב אשם בזה בכך שעזבת את ה'.]

פסוק י"ט – ממשיך אליהו בדבריו לאחאב: ועכשיו, אם ברצונך לקבל גשם, שלח ואסוף אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל שהם 450 איש, ונביאי האשרה שהם 400 איש שאוכלים לחם משולחן איזבל אשתך. [מקריאת הפסוק אפשר לחשוב שגם נביאי הבעל אוכלים משולחן איזבל אבל גם מצודת דוד וגם הרד"ק אומרים שלא כך, אלא רק נביאי האשרה הם אלה שאכלו משולחנה. רד"ק מציין שרואים זאת מפסוק כ"ב שאליהו לא מנה בפסוק זה את נביאי האשרה אלא רק את נביאי הבעל, ומכאן יוצא שנביאי האשרה באמת לא היו שם עם אליהו אלא היו בבית איזבל.] הערה: בעל = שם של אליל כנעני (לפי פירוש אחד) ; אשרה = עץ לעבודה זרה.

פסוק כ' – וישלח אחאב שליחים בכל בני ישראל, ויאסוף את הנביאים אל הר הכרמל. [רד"ק מציין שאחאב לא אסף את ישראל כי ישראל באו ברצון ששמעו שכך אמר אליהו. לעומת זאת נביאי הבעל באו בגלל שאחאב הכריח אותם, ונביאי האשרה לא הגיעו בכלל כי איזבל, אשת אחאב, לא רצתה לשלוח אותם.]

פסוקים כ"א – כ"ד – אליהו מציע לעם לבחון את נביאי הבעל והם מסכימים

פסוק כ"א – ויגש אליהו אל כל העם, ויאמר אליהם: עד מתי אתם פוסחים (=מדלגים) על שתי הסעיפים (=שתי המחשבות – מחשבה אחת שהאליל הוא האל האמיתי, ומחשבה אחרת שה' הוא הא-ל האמיתי)? [כלומר עד מתי אתם מדלגים ממחשבה כזו למחשבה כזו? עד מתי אתם מחליפים את הא-ל שלכם?] אם ה' הוא בעל היכולת ומנהיג העולם – לכו אחריו ועבדו אותו, ואם הבעל הוא זה – לכו אחריו! – ולא ענו העם לאליהו שום דבר. [רש"י ורד"ק מסבירים שהעם לא ענה כי הוא באמת לא ידע להבחין מי הא-ל האמיתי.]

פסוק כ"ב – [בגלל שהעם לא יודע לענות מציע אליהו לעם מבחן אמונה.] ויאמר אליהו אל העם: אני נותרתי נביא לה' לבדי, ונביאי הבעל הם 450 איש! [וכפי שציינתי בפסוק י"ט אליהו לא הזכיר גם את נביאי האשרה.]

פסוק כ"ג – ויתנו לנו שני פרים, ויבחרו להם נביאי הבעל פר אחד, ויחתכו אותו לאיברים וישימו את האיברים על ערימת עצים בלי לשרוף את העצים באש, ואני אקח את הפר האחר ואשים אותו על ערימת עצים אחרת וגם אני לא אשרוף את העצים באש.

פסוק כ"ד – פונה אליהו לנביאי הבעל – וקראתם בשם אלהיכם (=בשם הבעל), ואני אקרא בשם ה', והיה האלה-ים אשר ישרוף באש את העצים, הוא האלה-ים האמיתי. ויען כל העם ויאמרו: טוב הדבר (=אנחנו מסכימים למבחן הזה).

פסוקים כ"ה – כ"ט – נביאי הבעל מנסים להוריד אש על מזבחם ולא מצליחים

פסוק כ"ה – ויאמר אליהו לנביאי הבעל: בחרו לכם הפר האחד והתחילו אתם קודם במבחן כי אתם הרבים כאן (וזו דרך מוסרית שהרבים מתחילים קודם), וקראו בשם אלהיכם ואש לא תשימו.

פסוק כ"ו – ויקחו את הפר אשר נתן להם [ראו הערה בסוף הפסוק] , ויעשו כפי שסוכם,
ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמר: הבעל – ענה לנו! ואין קול ואין עונה. ויפסחו על המזבח אשר עשה (=הם דילגו וקפצו בריקודים מעל וסביב המזבח, כי ככה היו עובדים אלילים. במילים "אשר עשה" – הכוונה: אשר עשה אחאב, או אשר עשה ישראל). הערה: "ויקחו את הפר אשר נתן להם" – משהו היה צריך לתת להם את הפר? הרי הוא היה שם! אז מסביר רש"י שהפר ברח מהם ולא רצה ללכת איתם (כי הוא לא רצה להיות מוקרב לעבודה זרה) – עד שבא אליהו ואמר לו: בשניכם (=גם בך וגם בפר השני) מתקדש הקב"ה! – ומכאן שאליהו כביכול "נתן" להם את הפר.

פסוק כ"ז – ויהי בצהרים, ויהתל (=וילעג) להם אליהו, ויאמר: קראו בקול גדול לבעל כי אלהים הוא, ואולי הוא מנהל שיח ושיג (=שיחות ודיבורים) עם משהו, או אולי הוא בדרך לבית הכסא, או אולי הוא ישן עכשיו ואם תקראו בקול גדול הוא יקץ (=יתעורר).

פסוק כ"ח – ויקראו נביאי הבעל בקול גדול וכדי לנסות עוד לקרוא לבעל הם התגודדו (=שרטו את בשרם) כמשפטם (=כמנהגם, זה מנהג עבודה זרה שהתורה אסרה אותו) ועשו זאת בחרבות וברמחים – עד שכל פניהם וגופם נתכסו בדם.

פסוק כ"ט – ויהי כעבור הצהרים, ויתנבאו (=עשו את עצמם מתנבאים שתרד אש) עד לעלות המנחה (=עד לתחילת הערב) – אבל אין קול ואין עונה ואין מי שיקשיב להם.

פסוקים ל' – ל"ט – ה' נענה לאליהו, אש יורדת מהשמים והעם שב לעבודת ה'

פסוק ל' – ויאמר אליהו לכל העם: גשו אלי. ויגשו כל העם אליו, וירפא את מזבח ה' ההרוס. [מה הכוונה "וירפא את מזבח ה' ההרוס"? תשובה: יש מדרש שמסביר שכל אלה שעבדו לבעל הרסו את המזבחות שנבנו לשם שמיים, בין היתר גם את המזבח שבנה שאול המלך לה' – ואליהו ריפא (=תיקן) את המזבח ההרוס הזה שבנה שאול.]

פסוק ל"א – כעת מגיע תורו של אליהו במבחן: ויקח אליהו 12 אבנים כמספר שבטי בני יעקב שהיה דבר ה' אליו לאמר: ישראל יהיה שמך. [מצודת דוד מסביר שליעקב נאמר ששמו ישראל "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" וכך אליהו מראה שהוא כמו יעקב בא לנצח את האלהים האחרים (=את הבעל) וגם את האנשים (=את נביאי הבעל).]

פסוק ל"ב – ויבנה אליהו מ 12 האבנים מזבח בשם ה', ויעש תעלה למזבח בהיקף שניתן לזרוע בו זרעים בכמות של 2 סאים.

פסוק ל"ג – ויסדר את ערימת העצים על המזבח, ויחתוך את הפר לאיברים, וישם את איברי הפר על ערימת העצים.

פסוק ל"ד – ויאמר לאלה שסייעו לו לבנות את המזבח: מלאו 4 כדים במים, ושפכו אותם על איברי הפר ועל העצים (והוא עשה זאת כדי להגדיל יותר את הנס), ויאמר להם: שנו (=שפכו שוב פעם מים) – וישנו, ויאמר: שלשו (=עשו זאת פעם שלישית) – וישלשו.

פסוק ל"ה – לאחר שהרטיבו המים את העולה והעצים הם נזלו סביב לקירות המזבח, וגם התעלה התמלאה בהם.

פסוק ל"ו – ויהי בעלות המנחה (=בתחילת הערב), ויגש אליהו הנביא להתפלל לה' ויאמר אליו: ה' אלה-י אברהם יצחק וישראל, היום יוודע כי אתה אלה-ים בישראל ואני עבדך, ובדבריך (=ובמצותך) עשיתי את כל הדברים האלה.

פסוק ל"ז – ענני ה' ענני! וידעו העם הזה כי אתה ה' האלה-ים, ואתה הסיבות את לבם אחורנית (=ואתה תסובב אליך את לבם שעד עכשיו פנה לאחור ממך).

פסוק ל"ח – ותיפול אש ה' ותאכל את איברי הפר ואת העצים ואת 12 האבנים ואת העפר (שאיתו בנה אליהו את המזבח), ואת המים אשר בתעלה לחכה (=ואת המים שבתעלה האש ליקקה עד שלא נשארה שום רטיבות בתעלה).

פסוק ל"ט – וירא כל העם את הנס הזה, ויפלו על פניהם (=השתחוו לה'), ויאמרו: ה' הוא האלה-ים! ה' הוא האלה-ים! (והכפילות של "ה' הוא האלה-ים" באה לחיזוק העניין, ורש"י הסביר שהכפילות באה לומר שה' הוא האלה-ים ולא הבעל).

פסוקים מ' – מ"ו – אליהו מתפלל על הגשמים וחולק כבוד לאחאב

פסוק מ' – ויאמר אליהו לעם: תפשו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם! ויתפשום ויורידם אליהו מהר הכרמל אל נחל קישון, וישחט אותם שם.

פסוק מ"א – ויאמר אליהו לאחאב: עלה על המרכבה, ולך לאכול ולשתות, כי עכשיו אתה תשמע את קול הגשם.

פסוק מ"ב – ויעלה אחאב לאכול ולשתות, ואליהו עלה על ראש הר הכרמל ויגהר (=וישתטח) על הארץ וישם פניו בין ברכיו (כדי להתפלל לגשם).

פסוק מ"ג – ויאמר אליהו אל נערו שאיתו: עלה נא (לראש ההר), הבט מערבה וראה אם עולים עננים של גשם. ויבט הנער ויאמר: אין מאומה. ויאמר לו אליהו שוב (לעשות זאת) 7 פעמים.

פסוק מ"ד – ויהי בפעם השביעית, ויאמר הנער: הנה ענן קטן בגודל כף יד של איש עולה מהמערב! ויאמר לו אליהו: עליך לעלות מהר למקום שבו נמצא אחאב עכשיו ולומר לו: אסור (=רתום, קשור) את הסוסים למרכבה ורד במהירות מההר שאתה נמצא בו לביתך (שבעמק יזרעאל), לפני שיהיה כאן גשם כל כך חזק שלא יתן לך להמשיך.

פסוק מ"ה – ויהי עד כה ועד כה (=ויהי באותו זמן קצר שהגיע השליח ואחאב אסר את מרכבתו וירד מן ההר) והשמים התקדרו עבים ורוח (=התמלאו בחושך מענני הגשם והתלוותה אליהם רוח של סערה), ויהי הגשם גדול (=חזק), וירכב אחאב במרכבתו (כשהתחיל להיות כבר גשם) ויגיע אל עמק יזרעאל.

פסוק מ"ו – ויד ה' הייתה אל אליהו (=ורוח גבורה מה' באה אל אליהו), וישנס מתניו (=ויחגור את מתניו בחגורתו והתכונן לצאת לדרך), וירץ לפני אחאב (=רץ מלפניו, כדרך הרצים לפני מרכבת המלך, וזאת כדי לתת לו כבוד) עד באכה יזרעאלה (=עד בואו של אחאב למקום שבו נמצא ביתו – עמק יזרעאל).


  • תוכן זה אינו מופץ תחת רישיון ה GNUFDL.
כלים אישיים