על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

עלילות הראשית

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
המבול


סיפור המבול המסופוטמי – עלילות גלגמש פס' 1 – 4: פרשת בני האלים ובנות האדם בכל המיתולוגיות הקדומות היו ידועים סיפורים על בני אלים, או אלים ממש, שירדו לארץ, קיימו יחסים עם בנות האדם, וכתוצאה מכך נולדו אנשים בעלי תכונות מיוחדות (הרקולס ביוון, שחר ושלם במיתולוגיה הכנענית, ורבים אחרים).

התנ"ך לא יכול לקבל, כמובן, את העניין כפשוטו, ולכן בקטע הקצר כאן מסופר על בני אלים (לפי קאסוטו: מלאכים ממדרגה נמוכה) שירדו לארץ. זהו סיפור אטיולוגי, שבא להסביר שתי עובדות קיימות: את האורך המוגבל של חיי האדם ואת הימצאותם של שבטים של אנשים גבוהים במיוחד. "מכל אשר בחרו" חז"ל מפרשים: ללא הגבלה, כלומר אפילו נשים נשואות, ואם כן מדובר כאן בהפקרות מינית. את הימצאותו של הקטע כאן נהוג להסביר בכך שהוא מהווה את החוליה האחרונה בהידרדרות של האנושות. אלוהים ברא עולם מושלם, אך האדם בהתנהגותו גרם לפגיעה בהרמוניה העולמית, עד כדי כך שהאל מתחרט על שברא את האדם, והוא עומד עתה להרוס את כל אשר על פני כדור הארץ, ולהתחיל את הסיפור מחדש באמצעות צדיק אחד ויחיד, שימשיך את השושלת האנושית, וזהו נח. סיפור המבול אין כמעט תרבות עתיקה בעולם שאין לה מסורת כלשהי, או סיפור על מבול שהחריב את כדור הארץ, והשמיד את כל אשר על פניה. כנראה שבתקופה קדומה נמסו קרחונים בקטבים והעלו את פני הימים בכמה עשרות מטרים, דבר שהביא להצפות נרחבות בכל העולם, ולקורבנות רבים (זאת מכיוון שבני האדם נהגו לשבת בעמקים, ליד מקורות מזון ומים, ולא בהרים). אשר לסיפורי המבול במזרח הקדום, בעשרות השנים האחרונות הועלתה השערה, על-פי ממצאים שונים בים השחור (כפרים שלמים שנמצאו בעומק של 200 – 300 מטר מתחת לפני הים!) כי בשלב כלשהו של ראשית האלף השלישי לפנה"ס, או סוף האלף הרביעי, פרץ לו הים התיכון דרך מיצרי בוספורוס אל תוך היבשת, והמים ששטפו את כל אשר בדרכם הביאו ליצירת הים השחור, ולאוסף עצום של אגדות וסיפורים על מבול שכיסה את כל הארץ. גם התנ"ך מביא את סיפור המבול. כמו בסיפור הבריאה, גם כאן ישנן שתי גרסאות לסיפור המבול, אך פה הן משולבות זו בזו, כנראה מעשה עורך, ששילב שני מקורות ספרותיים. אלוהים, שברא עולם מושלם והרמוני, רואה בכאב לב את יצירת כפיו הולכת ונשחתת. תחילה חטאו של האדם בגן העדן, לאחר מכן הרצח של הבל. בהמשך, למך לא רק שהורג ילד, הוא גם מתפאר בכך ועכשיו הגדישו בנות האדם את הסאה, במגען עם בני האלים. תגובתו של ה' אנושית מאד. הוא מתחרט על כי יצר את האדם ומחליט להשמיד אותו, ובעקבות כך את כל היצורים על פני כדור הארץ (התפיסה היא, כנראה, שבעלי החיים נוצרו עבור האדם, ובלעדיו גם להם אין זכות קיום?) ולהתחיל "דף חדש" עם אדם אחד, שנראה לו טוב מכל האחרים. (טעות נוספת של האל?) פס' 9: "..נח, איש צדיק, תמים היה, בדורותיו..." חז"ל חלוקים בדעותיהם אם הדברים נכתבו בזכות נח, או בגנותו. אפשר להסביר זאת לטובתו: על רקע הדור המושחת של זמנו, התבלט נח בצדיקותו. אבל המילה "בדורותיו" יכולה גם לבוא לשם צמצום: נח היה צדיק רק בדורו, ואילו היה חי בדור אחר, היה נחשב לצדיק קטן מאד. דרך אגב, המשך הסיפור תומך דווקא בפירוש השני! נח מצטווה לבנות תיבה. לכל המנסים לתת לסיפור משמעות היסטורית, כלשונו, אפשר לומר כי מידות התיבה הנדרשות הן בערך 160 מטר באורכה, 26 מטר ברוחבה, ו - 18 מטר גובהה. כבר חז"ל הבינו את העניין, כי לא מדובר כאן בהיסטוריה ממש. אחת האגדות מספרת כי נח בנה את התיבה במשך 120 שנה, כדי למשוך את תשומת לב בני דורו, אולי יחזרו בהם מדרכם הרעה, ואלוהים יוותר על תכניתו.

פרקים ז' – ח' את הפרקים האלה יש לקרוא "קריאה מודרכת". פירוש הדבר הוא שעל התלמיד לדעת את הכתוב בהם ברמת התוכן, מבלי לרדת לפרטים, ולדעת לענות על שאלות פשוטות כגון כיצד יודע נח שירדו פני המים על הארץ? מהו מקום עצירת התיבה? כמה זמן נמשך המבול?( בגלל שתי הגרסאות של סיפור המבול, המשולבות זו בזו, מי שינסה לענות על שאלה זו ימצא כמובן שתי תשובות שונות. על- פי ז' 12 ארבעים יום וארבעים לילה. על-פי ז' 24 – מאה וחמישים יום!) גם לשאלה "את מי לקח איתו נח לתיבה"? יש שתי תשובות שונות: האחת - זוג אחד מכל מין (ו' 19 – 20), ואילו השנייה: מבעלי החיים הטהורים ומהעופות - שבעה מכל מין, ומיתר בעלי החיים - זוג מכל מין (ז' 2 – 3).

פרק ט' פס' 1 – 7: שבע מצוות בני נח נח ובניו יוצאים מן התיבה. ה' מברך אותם, ומן הברכות הללו גזרו חז"ל את המושג "שבע מצוות בני נח" כלומר שבעה כללי יסוד בסיסיים המוטלים על כל אדם, באשר הוא אדם. יש לזכור שהיהודי הראשון הוא אברהם אבינו.

1. פרו ורבו - כמשמעו. 2. מלאו את הארץ - על האדם להתפזר, ולא לשבת במקום אחד. 3. האדם ישלוט ביתר הברואים 4. "...כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה.." בניגוד לאדם וחוה, שלהם הותר לאכול רק מן הצומח, האל מתיר עכשיו לאכול גם בשר. (יש מי שיראו בכך ויתור של האל על עולם הרמוני, ויש האומרים כי זהו המקור האטיולוגי המסביר מדוע האדם אוכל בשר) 5. חל איסור חמור לאכול את הבשר יחד עם הדם. 6. איסור מוחלט על רצח 7. תוספת של חז"ל: "איבר מן החי" - כדי להשלים את מספר הברכות לשבע, הוסיפו חז"ל את האיסור לאכול איבר של חיה, בטרם נשחטה. יש כמה הבדלים בין הברכות לאדם הראשון ובין הברכות לנח ובניו. העיקרי שבהם הוא כמובן ההרשאה לאכול בשר. יש הרואים הבדלים גם באופי השלטון בבעלי החיים. בעוד שאדם הראשון נצטווה לשלוט בהם, לנח נאמר שהוא יטיל אימה ופחד על בעלי החיים.

הערה: גרסה נוספת של "שבע מצוות בני נח" נמצאת בתלמוד, אך עליכם לדעת את הגרסה התנכית. פס' 8 – 17: אמנם בפסוק ו' 18 מסופר כי ה' כורת ברית עם נח: "והקימותי את בריתי אתך..." אך מסתבר שזו הייתה כנראה הבטחה לעתיד, לאחר המבול, זאת מכיוון שעכשיו כורת ה' ברית עם נח ובניו, ובעצם עם כל שוכני כדור הארץ, בה הוא מתחייב שלא יביא יותר מבול על הארץ. אות הברית הוא הקשת בענן. הקשת היא כלי מלחמה, ובעצם על-ידי תליית הקשת בענן אלוהים מכריז שהוא מפסיק את מלחמתו בבני האדם.

הקשת גם נועדה להזכיר לאל את הבטחתו. הצגה זו של אלוהים כמי שעלול לשכוח את הבטחותיו הפריעה לחז"ל ובעקבותיהם גם לפרשני ימי הביניים, והם מסבירים כי "דיברה תורה בלשון בני האדם" ו-ה' לא שוכח את הבטחותיו.

פס' 18 – 29: שכרותו של נח נח ובניו יוצאים מן התיבה. נח משתכר, ועל פי המסופר, חם, בנו, רואה אותו במערומיו. שם ויפת, בניגוד לחם, מכסים את אביהם ושומרים על כבודו. על פי הנאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" ברור שהסיפור המקורי היה גס יותר, והעורך המקראי עידן את הסיפור, אולי כדי שאפשר יהיה ללמדו. נח מקיץ משנתו, ומקלל את כנען, בנו של חם. הגמול כאן הוא כמובן גמול לדורות. כנען נענש בעבור חטאו של אביו. חז"ל מסבירים כי לא ניתן היה לקלל את חם, מכיוון שהוא בורך על-ידי האל קודם לכן, אבל הסיבה האמיתית לקללתו של כנען שונה לחלוטין. יש כאן מוטיב ידוע של דמוניזציה של האויב והשחרת פניו, ואולי גם ניסיון להצדיק את כיבוש כנען מידי תושביה, והפיכת תושביה לעבדים, כמה אלפי שנים מאוחר יותר. סיפור דומה מביא ספר בראשית על לוט ובנותיו, שכתוצאה מיחסיהם נולדו עמון ומואב (י"ט 30 - 38).

סיפור המבול המסופוטמי – עלילות גלגמש הערה: את סיפור המבול המסופוטמי יש ללמוד בקריאה מודרכת, כלומר יש לדעת אותו ברמת התוכן. במהלך השעורים נקרא את הטקסט בכיתה. בחרתי שלא להכניס אותו לכאן מכיוון שהוא ארוך מאד, וקשה מאד להבינו ללא הסבר. נסתפק בסיכום הנקודות הדומות והשונות בין סיפור המבול המקראי לסיפור המבול המסופוטמי.

1. בשני הסיפורים המבול הוא תוצאה של החלטת האל/אלים, אבל בתנ"ך ה' מחליט להביא את המבול בגלל חטאי האנושות, ואילו ב"עלילות גלגמש" (להלן, כדי לקצר, אכתוב רק ע"ג) ההחלטה היא שרירותית. באחת מגרסאות הסיפור האלים החליטו להביא את המבול כי בני האדם עשו הרבה רעש, והפריעו את מנוחתם! 2. בשני הסיפורים יש מי ששורד את המבול. נח – מכיוון שהיה צדיק. אותנפשתים – מכיוון שהיה בן חסותם של האלים. 3. בשני הסיפורים יש ניצולים נוספים. בתנ"ך – משפחתו של נח ובעלי החיים (כזכור, יש בסיפור המקראי שתי גרסאות למספר בעלי החיים שעולים לתיבה) בע"ג – ניצלים עבדים ובעלי מלאכה שעזרו בבניית הספינה וכן גם בעלי החיים. 4. שני הגיבורים נדרשים לבנות ספינה, כדי להינצל מהמבול. נח בנה ספינה "קטנה" (על מידותיה – ראה למעלה) יחסית לספינה שבנה אותנפשתים בעזרת חבריו. 5. בתנ"ך – ה' בכבודו ובעצמו סוגר את דלתות התיבה. בע"ג – עושה זאת אדם, המקבל שכר תמורת מעשהו. 6. בתנ"ך - התיבה חונה על הר אררט. בע"ג – על הר נציר. 7. בשני הסיפורים הגיבורים משלחים עופות לראות אם ירדו המים. נח שולח את העורב, ולאחר מכן את היונה. בע"ג נשלחים יונה סנונית ועורב, וזה האחרון הוא "המבשר" כי ירדו המים. 8. שני הגיבורים מקריבים קורבנות לאחר היציאה מהתיבה/ספינה. ה' רק מריח. בע"ג – האלים רעבים ואוכלים מהקרבן. 9. נח זוכה לברכות ה'. אותנפשתים הופך להיות אל בן אלמוות.




עיקרי פרק זה הם:

פס' 1 – 16 – קין רוצח את הבל פס' 17 – 26 תחילת הציביליזציה האנושית – מכאן אנו לומדים על התפתחות התרבות האנושית .

בראשית, ד' הפרק פותח בתאור המשפחה האנושית הראשונה. התמונה איננה מעודדת, היות והראשון מבני האדם שנוצר בדרך הביולוגית והמוכרת לנו, ולא בידי האלוהים, קם על אחיו ורוצח אותו. בהמשך מספר לנו הפרק את קורותיה של אותה משפחה, וכיצד הציביליזציה האנושית הולכת ומתפתחת.


פס' 1 – 16 – קין רוצח את הבל פסוק 1 – "והאדם ידע את חוה אשתו" רש"י מסביר: "קודם שחטא ונטרד (גורש) מגן העדן וכן ההיריון והלידה..". כלומר לפי רש"י, המעשה אירע בעבר הרחוק, עוד לפני סיפור גן העדן. רש"י מעוניין לבטל את הפירוש המיני של הסיפור, כנגד הפירוש הנוצרי, המקשר בין האכילה לבין הידיעה המינית. פסוק 4 - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו..." ההבדל היה כנראה באישיותו של המקריב ולא בטיב הקרבן. רש"י מסביר "מפרי האדמה": "מן הגרוע" ואילו הבל הביא מן המובחר. על-פי פירוש זה קין יוצא ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ. ונימוק נוסף: נאמר ש "הבל הביא גם הוא.." כלומר לא הייתה לו חובה להביא קרבן, מכיוון שחובת הקרבן חלה רק על האח הבכור, בעבור המשפחה כולה. יש לנו כאן דוגמא יפה כיצד מסתבכים הפרשנים המסורתיים בניסיונם להסביר בצורה לוגית-הלכתית עניין שיש לו אך ורק הסבר ספרותי. הרי קין והבל לא היו יהודים כלל, ולא צריך להכיל עליהם את דיני הקרבנות שהיו נהוגים אלפי שנים מאוחר יותר. (יש כאן רמז לזמן הכתיבה המאוחר של הסיפור!) פסוק 7 - "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב.." בפסוק יש קושי תחבירי: האם לפנינו שני משפטי תנאי מנוגדים, ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א' אז x ואם לא תעשה א' אז y ) או שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א' ובין אם לא תעשה – יהיה x). על-פי רש"י "שאת" פירושו "יסלח לך" ו"לפתח חטאת רובץ" פירושו "לא יסלח לך, חטאך ייזכר לך עד יום מותך, עד לפתח קברך". על-פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא: בין אם תיטיב להתנהג, ובין אם לא תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך, להסיט אותך מדרך הישר. אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו, אך תהיה מסוגל לשלוט בו. לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש אופי, או בעל מוסריות לקויה. רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו. חשוב לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח, בשלב ההתמודדות עם הפיתוי. קין מקבל חופש בחירה, ונכשל! פסוק 9 - "אי הבל אחיך"? שאלה רטורית שבאה להעמיד את קין על חומרת חטאו, ולעורר את מצפונו. קין עונה כאילו זו שאלה אינפורמטיבית, ובכך הוא משתמט מן ההתמודדות עם מעשהו. פסוק 13 - "גדול עווני מנשוא" אפשר לקרוא זאת כהודאה של קין בחומרת חטאו. רש"י, לעומת זאת, קורא זאת כמשפט שאלה. קין שואל את ה': האם הוא חושב שחטאו כה חמור עד שאינו ניתן לסליחה? על קין נגזרת גלות, אבל הוא חושש שבשעת נדודיו יהרגוהו, וכך יוחמר עונשו מעבר לכוונתו המקורית של ה'. על כן ה' נותן לו אות להגנתו. (קושי: מי עלול להרוג את קין אם בעולם נמצאים רק הוא והוריו?) פסוק 16 - לקין נאמר שיהיה נע ונד, כיצד הוא מתיישב בארץ נוד? הרמב"ן פותר את הקושי באומרו שקין נע ונד באזור של ארץ נוד, ארץ הנוודים. פס' 17 – 26 תחילת הציביליזציה האנושית – מכאן אנו לומדים על התפתחות התרבות האנושית . פסוק 17 – "וידע קין את אשתו" מאין הגיעה אשתו של קין? הרי בעולם רק אדם, חוה וקין! חנוך, בנו של קין, בונה את העיר הראשונה. בניו של למך, הנושא לו שתי נשים, מסמלים את שלושת הענפים המרכזיים של התרבות האנושית: יבל – אבי כל יושב אוהל ומקנה, כלומר ראשית החקלאות והמרעה. יובל – אבי כל תופס כינור ועוגב, כלומר מוסיקה, או באופן כללי, התרבות הבלתי חומרית. תובל קין – לוטש כל חורש נחושת וברזל – חרושת העץ והמתכת, ומאוחר יותר – התעשייה. פס' 23 – 24 שירת למך –מופיעה השירה הראשונה בתנ"ך. כמו בסיפור קין והבל, גם כאן חסרים לנו פרטים. אין אנו יודעים על איזה מאורע שר למך את שירו. בכל אופן, ההתדרדרות האנושית נמשכת והולכת. בעוד קין הצטער על מעשהו, הרי למך מתפאר בכך שהרג אדם. הוא עושה דין לעצמו, לא פונה כלל לאל, ומשלה את עצמו שהכוח והאלימות הם פתרון לכל. האמצעים האומנותיים בשירת למך – בשירת למך אמצעים אומנותיים האופייניים לכל השירה המקראית. האמצעי הראשי בשירה המקראית היא התקבולת. ישנם מספר סוגים של תקבולת: משלימה, נרדפת, ניגודית. כל זאת מבחינת התוכן. ואילו מבחינת הצורה מבחינים בתקבולת כיאסטית (מוצלבת, כמו x ), תקבולת חסרה ועוד. --כל הזכויות שמורות לעמוס אוזר--


עיקרי פרק זה הם: בראשית – פרק א' – ב' 4a

תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם ישעיהו, מ' 12 – 14 - האל הבורא ישעיהו, נ"א 9 – 10 – שרידים של מיתוס הים סיפור הבריאה הבבלי: אנומה אליש סיכום קצרצר של מיתוס הבריאה הבבלי פתיחה זהו נושא החובה בתוכנית הלימודים החדשה לכיתות י"א – י"ב (בנוסף, על כל תלמיד לבחור בשלושה נושאים נוספים מתוך חמישה). הנושא מקיף את פרקי המקרא המתארים את סיפור הבריאה (בראשית א' – י"א) וכן קטעים נוספים במקרא המכילים שרידים מיתולוגיים. כמו כן כוללת התוכנית קטעים מתוך מיתולוגיות קדומות, כמו "אנומה אליש", סיפור הבריאה הבבלי, "עלילת גלגמש" שהוא סיפור המבול הקדום ועוד. התלמיד יידרש ללמוד ולהכיר את הטקסטים הללו, ולהיות מסוגל לערוך השוואה בינם לבין הסיפור המקראי. כמו הנושאים האחרים בתוכנית הלימודים החדשה, גם נושא זה מורכב מכמה תת-נושאים. חלק מהטקסטים יילמדו בכיתה באופן מעמיק, וחלקם יילמדו בשיטה הנקראת "קריאה מודרכת", ועל כך נרחיב במהלך הלימוד עצמו.

בראשית – פרק א' – ב' 4a משחר האנושות, בכל תקופה ותקופה התעניין האדם בשאלות כיצד, מדוע ומתי נברא העולם. הן המדע והן הדתות השונות מניחים הנחות שעד היום אינן ניתנות להוכחה. הפרקים הראשונים של ספר בראשית, פרקים א' – י"א, עוסקים בראשית התפתחותו של העולם בכלל, והאנושות כולה בפרט. הדבר מעיד על כוונת המחברים שהתנ"ך יהיה ספר אוניברסלי, ולא רק לאומי בלבד. עם זאת, ברור שהם משמשים כפתיחה מיוחדת לתולדות עם ישראל: ההיסטוריה של האנושות כולה משמשת פתיחה להיסטוריה של עם אחד קטן.

שני סיפורי בריאה : כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית, שהיא חלק מיצירה גדולה יותר, יש קודם כל לתחום את גבולותיה. מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' 31. יש חוקרים הטוענים כי הסיפור מסתיים בפרק ב' 3, ביום השבת. חוקרים אחרים, טוענים שהסיפור נגמר באמצע פס' 4 במשפט: "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". זוהי כנראה ההשערה העדיפה, מכיוון שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו, שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ", "שמים" ואת הפעל "ברא", אבל בסדר כיאסטי. משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית. נימוק נוסף המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע. לדוגמא, השורש ב.ר.א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו. ולבסוף, הנימוק החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' 4 משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן - אלוהים, מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא". המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל סיפור נוסף על בריאת העולם, שונה מאד מהראשון, ועל כך בהמשך.

חלוקת התנ"ך לפרקים: הסיבה לכך שפרק א' מסתיים ביום השישי מעניינת: חלוקת התנ"ך לפרקים נעשתה על-ידי הכומר הבריטי לנגדון, בראשית המאה ה – 13. על מנת "לנתק" את השבת מסיפור בריאת העולם, ולהמעיט בחשיבותה ובקדושתה [נא לזכור: בנצרות יום ראשון הוא היום הקדוש], הוא סיים את פרק א' בפסוק 31. חלוקה זו מנוגדת לכל הגיון, מכיוון שכל הפרק הראשון בנוי סביב המספר שבע וכפולותיו, והשבת, שהיא היום השביעי, היא שיא הבריאה, וחלק אינטגרלי ממנה. במקורה, נעשתה החלוקה של לנגדון על מנת לאפשר לנוצרים התמצאות טובה יותר בתנ"ך, במהלך הויכוחים האידיאולוגיים עם היהודים שנערכו בתקופה זו בספרד. לנגדון חילק את התנ"ך ל – 929 פרקים וברוב המכריע של המקומות החלוקה מדויקת להפליא. המעניין, ואולי המוזר, הוא שהיהדות קיבלה את חלוקתו של לנגדון ללא ערעור! "יש מאין" או "יש מיש"? פסוק 1 מהווה מעין פתיחה חגיגית, תמצית הכל. אלהים לא נברא. הוא היה מאז ומעולם, הוא, ורק הוא בלבד יצר את העולם. כל מה שקורה בעולם אינו מקרי, אלא נובע מרצון האל. האם העולם נברא "יש מיש" או "יש מאין"? כלומר, האם אלהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו קיימים, או שמא אלהים יצר את העולם מלא כלום? שאלה פילוסופית קשה זו העסיקה רבות את חכמי ימי הביניים. זאת מכיוון שאם התשובה היא "יש מיש" הרי המסקנה היא שמישהו כבר ברא את החומרים מהם נוצר העולם, עוד לפני אלהים. על-פי פתיחת פרק א' נראה שהעולם נברא דווקא "יש מיש", מה שהציק מאד לפרשנות המסורתית, ולא ארחיב.

סיפור הבריאה : על-פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר", כלומר בכל הפרק, הבריאה היא באמצעות אמירה בלבד. אין שום תיאור ממשי של עצם הבריאה. ביום הראשון ברא אלהים את האור. יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור, ואינו יצירה של אלהים. חז"ל טוענים כי אלהים ברא קודם כל את האור, משל לבנאי שהביא חומרי בניין, וכדי להתחיל בבנייה הוא מביא זרקור שיאיר את המקום.

סיפור הבריאה בנוי בצורה סכימטית ומתחלק לשבעה חלקים. בכל חלק יש נוסח קבוע: "ויאמר אלהים ....וירא ..... כי טוב.... ויהי ערב ויהי בוקר". למבנה זה יש משמעות רעיונית: הבריאה אינה מקרית, אלא מתוכננת. תחילה היסודות הדוממים והמוצקים. לאחר מכן הצומח, החי וכנקודת השיא נברא האדם. כל סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית. הרעיון המרכזי הוא הסדר. העולם היה במצב של תוהו ובוהו ואלהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת.

השמש והירח, בניגוד למסופר בדתות אחרות, ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי. הם אמנם מושלים ביום ובלילה, אך שלטונם מוגבל בזמן והם סרים למרות האל שבראם. יש לשים לב שהמאורות נבראו רק ביום הרביעי, והאור, עליו מסופר ביום הראשון, מקורו מטה-פיסי, והוא איננו אור השמש.

בניגוד לכל שאר בעלי החיים, התנינים נזכרים כאן במפורש. זאת במסגרת תהליך הדה-מיתולוגיזציה שעבר סיפור הבריאה. בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח, המתארים מאבק אלים בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים, שעל גוויותיהם נבראו היבשות, הרי כאן אלהים יצר את התנינים לבדו, ללא כל מאבק. בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים. רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון אלוהיים. הוא נברא "בצלם אלהים", מקבל ברכה מיוחדת, נועד לשלוט בשאר בעלי החיים, ורק עליו מסופר שנברא "זכר ונקבה". מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר, והמילה "אדם" מתארת את שניהם.

"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים: הראשון, קושי לשוני – אמוני: מדוע מדבר האל בלשון רבים? השני,קושי אמוני: הרי האל הוא ישות מופשטת, וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"? לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות: אלוהים מדבר בלשון כבוד, או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של מעלה. לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות. אחת המקובלות שבהן: אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש, אלא שהאדם ניחן, יותר משאר בעלי החיים, ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות. בסיפור זה, המתאר עולם הרמוני ומושלם, האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים, ואין בעל חיים אחד ניזון מבשרו של בעל חיים אחר. רק לאחר המבול הרשה אלהים לנח ובניו לאכול בשר. כאמור, הסיפור מסתיים עם בוא השבת, המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית.

סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי, נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של הקוראים.


תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם במזמור זה המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים. הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד את הרשעים. פס' 1 – 9 - גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם. "עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית, האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים, אבל כאן התיאור אנושי וחי: האור דומה לשמלה לבנה, והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ.

"המקרה במים עליותיו.." בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד-פעמית, ונעשית במאמר, ללא השתתפות פיזית פעילה של האל הבורא, הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך, כשאלוהים יוצר את איתני הטבע במו ידיו.

כמו במיתוסים השונים, מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים) ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה. מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית, השירה הכנענית העתיקה, ולא נרחיב. "תהום בלבוש כסיתו, על הרים עמדו מים" בדומה למסופר בבראשית, וגם במיתוס הבבלי, העולם נברא תחילה כשהוא מוצף במים, והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה:"תיאמת", במיתוס הבבלי אנומה אליש, בהמשך).

"מן גערתך ינוסון.." חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים. האל גוער במים והם חוזרים למקומם. כאמור, הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם, ועל-כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים, ומיד הם עושים כך. בשני המקורות, לאחר שהמים נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ.

פס' 10 – 30 ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות. לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית מסוימת. שום דבר לא נעשה לחינם. המים נועדו להשקות את האדם, לאפשר לו חיים, להצמיח את גדולי השדה והעצים. הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם. גידולי השדה משמשים מזון לבני האדם ולבעלי החיים, אשר מוצאים, כל אחד מהם, מקום מסוים להתגורר בו: "הרים גבוהים ליעלים. סלעים מחסה לשפנים". אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה", הרי האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון: "ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ", כמובן שזהו הד לסיפור גן העדן הקדום. אך לעומת בעלי החיים, האוכלים אך ורק כדי להתקיים, הרי לאדם הועיד אלוהים גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס 15).

האור נברא לטובת האדם, וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה, וגם כאן, תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה: "עשה ירח למועדים". בפס' 19 – 23 המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך. עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר הטורפים לשחר לטרף, עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן, ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש. פס' 24 – פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים. גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית. פס' 25 – 26 - מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים. הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו, האניות מפליגות אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר. זוהי תמונה הפוכה לחלוטין מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים, שם הים הוא שדה הקרב העיקרי, והמלחמות בין האלים ומפלצות המים, כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם.

פס' 27 – 30 - מסכמים את דאגתו של האל לברואיו. מחד - כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול מידו, ובזמן, אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם, הוא ממיתם באחת. זהו רעיון המופיע רבות במסורת היהודית: ה' ממית ומחייה. "תשלח רוחך – יבראון, ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים. דור הולך ודור בא. אלוהים נותן את רוחו בברואיו כולם, לא רק באדם, באופן קבוע ומתמיד, אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח מהם, כלומר למותם. פס' 31 – 35 חלקו האחרון של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו. המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים את הסדר הקוסמי בעולם, זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת: המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה, ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של הרי הגעש, הרדומים בדרך כלל. המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים, מכיוון שאותם אנשים המציגים את הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ, ובשלמותה של היצירה האלוהית.


ישעיהו, מ' 12 – 14 - האל הבורא [הערה: את חלקו הראשון של פרק מ' למדנו בלימודי הנושא: "גלות וגאולה" וראה שם על "ישעיהו השני"] הקטע בנוי כולו משאלות רטוריות, שהתשובה לכולן היא כמובן: ה'. התיאורים נועדו להאדיר את שמו של ה', זאת במסגרת נבואת הנחמה, בה מנסה הנביא לשכנע את שומעיו, הגולים מיהודה, כי בכוחו של האל להחזירם ארצה. שאלה רטורית היא אחד האמצעים בידי הנואם כדי לעניין את שומעיו, לגרום להם להקשיב לו ואף להפיק לקחים. בפסוק 12 כמה פעלים שהמשותף להם היא פעולת המדידה, וכמה שמות המייצגים כלי מדידה. ה' מתואר כאן כבורא העולם, אך בניגוד למסופר בבראשית א', שם העולם נברא במאמר, הרי כאן אלוהים מבצע בעצמו את התכנון והבריאה. בנוסף, יש כאן האנשה של האל: הנביא מייחס לאלוהים תכונות אנושיות. את חלקו הראשון של פסוק 13 ניתן לקרוא בשני אופנים. האחד: "מי תכן את רוח?ה'" על-פי קריאה זו, הנתמכת על-ידי טעמי המקרא, זהו המשך של הנאמר בפסוק הקודם. ה' הוא זה שתכנן את הרוח והסערות (ויש המפרשים: את רוח הקודש). אבל ניתן גם לקרוא את הפסוק כך: "מי תכן את רוח ה'" כאשר "רוח ה'" זהו צירוף סמיכות ואז הפירוש הוא שאין מי שיכול להבין ולקלוט את רצונו של האל. גם את המשכו של הפסוק ניתן לקרוא בשני אופנים. המילה "מי" נמשכת גם לכאן, כמובן: האחד: "ואיש עצתו יודיענו" - "איש עצתו" בסמיכות, כלומר יועץ, והכוונה: מי הוא היועץ של ה'? והתשובה ברורה - אין בנמצא. והשני:"איש, עצתו יודיענו" כלומר למי מודיע ה' על עצותיו ורעיונותיו? והתשובה - כנ"ל!

פס' 14 הוא המשך הרעיון שבפסוק 13. עם מי נועץ ה' בטרם ברא את העולם, או אולי את האדם? מי יכול ללמדו איך לנהוג בצדק ובתבונה? הרי אלוהים ברא הכל לבדו, ללא עוזרים או יועצים! יש פרשנים הטוענים כי בפסוקים הללו מתפלמס (מתווכח) ישעיהו עם הנאמר בבראשית א'. בתיאור בריאת האדם שם נאמר: "נעשה אדם.." (פס' 26) ויש כאן לכאורה התייעצות של האל עם עוזריו. ישעיהו פוסל רעיון זה מכל וכל.


ישעיהו, נ"א 9 – 10 – שרידים של מיתוס הים בעוד שבסיפורי הבריאה בספר בראשית מצאנו שקיימת דה-מיתולוגיזציה, כלומר רצון לטהר את הסיפורים מיסודות מיתולוגיים, במקורות מקראיים אחרים (ישעיהו, תהילים, איוב ועוד) ניתן למצוא תיאורים של מלחמות האל במפלצות שונות ובבעלי חיים ימיים כמו לוויתן, תנין, נחש בריח וכו'. בקטע הקצרצר בישעיהו מתחנן הנביא בפני ה' שימהר לגאול את עמו, וישתמש בכוחו הפיזי הרב, בדיוק כשם שעשה זאת בשעה שברא את העולם ונלחם עם אותם יצורי ענק מפלצתיים. זרועו של ה' גברה על רהב ותנין, מפלצות הים. [רגע של טריוויה: שתי הצוללות הראשונות בחיל הים הישראלי נקראו "רהב" ו"תנין". מקור השמות כמובן כאן.] יש כאן אזכור למיתוס של מרד הים: האל בעל, אל השמיים, החיים והגשם במיתולוגיה הכנענית נלחם בים ועוזריו, שניסו להציף את העולם להטביעו, ובסיועו של אחותו, האלה ענת הצליח לגבור על המורדים. אזכור דומה מופיע בספר איוב: "הים אני, אם תנין כי תשים עלי משמר"? (ז' 12).


סיפור הבריאה הבבלי: אנומה אליש כאמור, על-פי דרישת תוכנית הלימודים החדשה, יש ללמוד ולהכיר מקורות חוץ-מקראיים העוסקים בתיאורי בריאת העולם, המבול ועוד. כאן תוכלו למצוא לנוחיותכם את הקטעים הנדרשים מתוך "אנומה אליש", מיתוס הבריאה הבבלי. בהשוואה בין הקטעים הללו לבין הסיפור המקראי יהיה עליכם לעמוד על השווה והשונה ביניהם. הקטעים המובאים כאן הם על-פי תרגומו של פרופסור אד גרינשטיין. בראש כל קטע ציון הלוח ממנו הוא לקוח (המיתוס נמצא כתוב בכתב אכדי על גבי לוחות טין) ובצד – מספר השורה, להתמצאות מהירה.

[הערה: במסגרת הלימודים בכיתה נפרש את הקטעים, נשלים את הקטעים החסרים בסיפור העלילה ונשווה את הקטעים הללו לסיפורי הבריאה בתנ"ך]

לוח א' ביום שלמעלה השמים לא נקראו בשם. ולמטה שם הארץ לא נזכר, אפסו הקדמון מולידם, ותיאמת היוצרת ערבבו את מימיהם יחדיו, הדשא טרם נרקם וקנה הסוף טרם הסתבך, ביום שאף אחד מהאלים לא התהווה, לא נזכרו בשם, לא נחרץ להם גורל, אזי נבראו אלים בתוכם.

לוח ד' 93. אזי תיאמת ומרדוך, יועץ האלים התעמתו. 94. קמו לקרב, התקרבו למלחמה. 95. האדון פרש את רשתו להקיף אותה בה. 96. את הרוח העזה שתחזיק מאחוריו הוא שחרר לתוך פניה. 97. כשתיאמת פצתה את פיה כדי לבלוע אותו, 98. הוא הכניס את הרוח העזה שלא תסגור את שפתיה. 99. הרוחות העזות מילאו את כריסה. 100. קרביה נאחזו ונפער פיה. 101. הוא ירה חץ והוא קרע את כריסה. 102. הוא (החץ) ביתר את תוכה ובקע את ליבה. 103. הוא (מרדוך) הביס אותה ושם קץ לחייה. 104. הוא השליך את גווייתה ועמד עליה.

לוח ד' (המשך) 129. אזי דרך האדון על חלקה התחתון של תיאמת, 130. ובאלתו חסרת הרחמים מחץ את ראשה. 131. כן חתך את עורקי דמה, 132. וציווה על רוח הצפון לקחת (את הדם) לקצות הארץ. 133. כשראו אבותיו, שמחו וצהלו. 134. הם הביאו לו מתנות כמנחת שי. 135. האדון נח ובדק את גווייתה. 136. את הפגר חצה כדי לברוא מופלאים. 137. הוא ביתר אותה (את תיאמת) לשניים כמו דג מיובש. 138. חציה הוא כונן כרקיע השמים. 139. הוא משך את הבריח והציב שם משמר, 140. שלא ירשו למימיה לצאת (שהמים מעל השמים לא ירדו).

לוח ו' 5. אקריש את הדם ואצור עצמות, 6. אעשה אדם קדמון - יהא שמו 'אנוש', 7. אברא אדם קדמון, אנוש- 8. תוטל עליו עבודת האלים, והם – שינוחו. לוח ו' (המשך) 29. קינגו (המפקד בצבא תיאמת) הוא זה שעשה את המלחמה, 30. שהביא את תיאמת להתקומם ושיזם את הקרב. 31. הם (האלים) כבלו אותו והחזיקו אותו לפני (האל) אאה (אל החכמה) 32. הם הטילו עליו עונש: חתכו את עורקי דמו. 33. בעזרת דמו הוא (אאה) ברא את האנושות, 34. הוא הטיל עליה את עבודת האלים ובכך שחרר את האלים.


סיכום קצרצר של מיתוס הבריאה הבבלי לפני שנברא העולם (על-פי המיתוס הבבלי העולם נברא יש מיש!) היו שני יסודות קדומים: אפסו, אל המים המתוקים ותיאמת אלת התהומות ואוקיינוס המים המלוחים. הם ילדו אלים רבים, שכל אחד מהם מייצג יסוד אחר בטבע. בשלב מסוים האלים הצעירים עשו רעש רב שהפריע את מנוחתו של אפסו, והוא התכוון להרגם. תיאמת סיכלה את מזימתו.

בהמשך הסיפור, מרדוך, דור רביעי לאלים, יוצא למלחמה בתיאמת. הוא מנקב את גופה בחצים, כולא אותה ברשת ומגופה הוא יוצר שמים וארץ. בשמים הוא מניח לאחר מכן את השמש, הירח והכוכבים והפכם לאלים. יש לשים לב שהבריאה נעשית בעזרת מלחמות והרבה אלימות קשה. בניגוד למסופר בספר בראשית, האלים כאן משתתפים בבריאת העולם באופן פיזי.

גם בבריאת האדם יש מן הדומה וכמובן מן השונה. בסיפור הבבלי האדם נברא מן האל קינגו, כעונש על כך שהסית את תיאמת להילחם במרדוך. הוא מובא בפני אאה, אל החכמה, וזה יוצר את האדם מדמו של קינגו. [הערה: במיתוס הבבלי האדם נוצר מדם. בסיפור הבריאה התנכי השני האדם נוצר מאדמה!] תפקידו של האדם במיתוס הבבלי הוא לייצר לאלים את מזונם, לעבוד במקומם ולאפשר להם מנוחה.

--כל הזכויות שמורות לעמוס אוזר--

פרק ג' – הפיתוי והגירוש מגן העדן הפרק בנוי משש תמונות, כשבכל תמונה שני משתתפים. (בתנ"ך כולו אין יותר מאשר דו-שיח, כאשר לעתים אחד הגיבורים הוא "קיבוצי"). הנחש אמנם מתואר כאן כ"ערם מכל חית השדה" אבל לדעת חוקרים רבים, במסגרת המאבק במיתוס המספר מדגיש כי הנחש נמנה על חיות השדה, ואיננו אל כלשהו. בנוסף, גם הנחש נברא על-ידי האל, כפי שנבראו כל יתר בעלי החיים ואין לו כוחות עצמאיים.

בסצנת הפיתוי מגזים הנחש בכוונה באיסור האלוהי "מכל עץ הגן", וכדי להביא את האישה לידי חטא הוא מוריד את דבריו של ה' ממדרגת צו אלוהי למדרגה של אמירה בלבד. גם חוה מגזימה באיסור, וטוענת שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ, אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע. זאת ועוד. הצו של אלוהים הוא ברור ומוחלט: אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות. האישה מפקפקת בעניין זה ואומרת לנחש כי המוות אינו ודאי: "פן תמותון", ואילו הנחש מודיע לאישה באופן פסקני: לא מות תמותון". הוא מסביר לחווה את העונש החמור בכך כי האכילה תביא אותה ואת האדם למדרגתו של אלוהים, היודע להבחין בין הטוב והרע. בסופו של דבר, מסתבר כי צדק הנחש הערום באמירתו כי האכילה מפרי העץ לא תביא למותם של אדם וחווה. ניתן אולי להסביר בדיעבד, כי כוונת אלוהים הייתה שאכילה מפרי העץ תהפוך את האדם לבן-תמותה, ולאו דווקא תביא לעונש מוות מיידי.

האישה שהתפתתה בקלות מרובה לאכול מהפרי האסור, משתפת בחטא גם את בעלה, והוא אוכל ללא כל מחאה, מה שמלמד על דמותו הפסיבית בסיפור. פס' 7 - מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה. הם מגלים כנראה את היצר המיני, מתביישים במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה.

שרשור – זהו אמצעי אמנותי מקובל בספרות הקדומה. סדר הפעולות בחטא הוא : נחש - אישה – אדם. סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך: אדם – אישה – נחש. סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך: נחש – אישה – אדם. סדר זה המתהפך מדי שורה, כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור.

העונשים שהוטלו על גיבורי הסיפור (פס' 14 – 19) – מבחינה ספרותית נהוג לומר כי כל אחד מגיבורי הסיפור קיבל שני עונשים: הנחש: יהפוך להיות זוחל ויתחיל מעתה ללכת על גחונו, ושנאה תמידית תהייה בינו לבין האדם האישה: הלידה תהייה כרוכה בכאבים, והיא תהייה נשלטת על-ידי בעלה וכנועה לו. האדם: יצטרך לעבוד קשה מאד על מנת להשיג את מזונו, והוא יהפוך מעתה מבן אל-מוות לבן תמותה. [הערה: עונשו השני של האדם חל כמובן גם על האישה, ובעצם על כל בעלי החיים, ולכן הדגש הוא על שני עונשים "ספרותיים" ואין מקום לטעון לאפליה של האישה....

כל העונשים שקיבלו גיבורי סיפור גן העדן הם בבחינת מידה כנגד מידה, ובכולם, ללא יוצא מן הכלל, יסודות אטיולוגיים, כלומר הסברים ספרותיים לתופעות שכבר היו קיימות בטבע ובחברה.רעיונות ומסרים בסיפור גן העדן - "דעת טוב ורע" על-פי קאסוטו, אין הכוונה לשיפוט ערכי בין טוב ורע, אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים. לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם וחווה לתינוקות חסרי כל ידע. "טוב ורע" זהו מריזם – שני קצוות המכילים את המכלול (כמו מכף רגל ועד ראש, מקטן ועד גדול וכו'). האיסור על אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו ודאגתו של האל לאדם. הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם, על הטוב והרע שבו. לאדם ניתן חופש הבחירה. הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ, כדי להקטין את סבלותיו, אך הוא בחר באכילה, ועליו לשאת בתוצאות.

השורש המנחה בסיפור הוא א.כ.ל – יש קשר הדוק בין אכילה לבין חיים ומוות. יש לשים לב שמלכתחילה, לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!). עתה, משנענש לחיות מספר שנים קצוב, אם יאכל מפרי עץ החיים יפר את העונש שקיבל, ועל כן מגורשים אדם ואשתו מגן העדן. בפולמוס בין הנצרות והיהדות במהלך הדורות, התעקשו היהודים לראות בסיפור גן העדן את העניין הערכי – מוסרי: ההבחנה בין הטוב והרע. לכן התאימו חכמי המסורה את טעמי המקרא כך שהעץ יקרא "עץ הדעת טוב ורע". לעומת זאת, הנצרות רואה בסיפור זה את "החטא הקדמון" – גילוי היצר המיני, יצר שמביא הרבה רוע ושחיתות לעולם. על-כן מי שחפץ, בפלגים מסוימים של הדת הנוצרית, להקדיש את חייו לעבודת האל נאלץ להקריב את חיי המשפחה ונאסר עליו להתחתן! צריך להודות כי הטיעון הנוצרי איננו משולל יסוד. הסיפור מתחיל בקביעת עובדה שהאדם איננו מכיר ביצר המיני. (ב' 25) רק לאחר האכילה נפקחות עיני הגיבורים להבין שהם עירומים, ומיד בפתיחת פרק ד' נאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר בסמוך לגרושו מגן העדן, או מיד לאחר מכן, גילה האדם את מיניותו, ולכן גם מתעקשים הנוצרים לקרוא לעץ "עץ הדעת", כאשר הפועל "לדעת" בתנ"ך פירושו לקיים יחסי מין. --כל הזכויות שמורות לעמוס אוזר--