על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

סיכום בתקשורת כללית לבגרות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
(ביטול גרסה 24902 של Sumsum (שיחה))
 
(10 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
חזרה ל[[תקשורת]]


מועד קיץ 2005
----
==ראשי פרקים בתקשורת המונים==


==פרק ראשון – יסודות תקשורת המונים==


====מהי תקשורת?====
# "כלל הפעולות והאמצעים להעברת דעות ממקום למקום" / מילון ספיר
# "עניין של ייחוס משמעויות וייחוס כוונת התקשורת" / סלומון תקשורת 1981


===מרכיבי ההליך התקשורתי===
===זכות הציבור לדעת===
'''מוען''' – מקור המסר ויוזם פעולת התקשורת במכוון או לא במכוון.<BR>
'''מסר''' – התוכן של פעולת התקשורת.<BR>
'''נמען''' – מקבל המסר, הגורם שאליו מכוונת פעולת התקשורת, או מי שבמקרה נחשף לה.<BR>
'''ערוץ''' – אמצעי התקשורת – מדיום מדובר/כתוב/חזותי שדרכו מועבר המסר מהמוען לנמען.<BR>
'''השפעה''' – השלכות פעולת התקשורת על הנמען. ניתן לחלק את ההשפעה לשלושה סוגים:
# השפעה שכלית (קוגניטיבית)
# השפעה התנהגותית
# השפעה רגשית


הקשר – הנסיבות שבהן מתרחשת פעולת התקשורת – מיקום, עיתוי, מידת הפורמליות...
קוד – סימן או מערכת של סימנים מוסכמים המשמשים להעברת המסר בין המוער לנמען.
קידוד – הצפנה – תרגום הרעיון של המוען למסר המורכב מסימנים מוכרים ומובנים לנמען.
פענוח – תרגום המסר שהתקבל מן המוען לרעיון או תחושה אצל הנמען.
רעש – הפרעה באחד משלבי תהליך התקשורת, אשר גורמת להבדלים בין הקידוד לפענוח. הרעש עשוי לעוות את המסר או אף להכשיל לחלוטין את הקשר.
משוב – מסר שמועבר מהנמען למוען בתגובה למסר שהתקבל.


מודלים בתקשורת
הזכות לדעת היא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי. לא די בכך שהאינפורמציה מגיעה לציבור, יש להדגיש את זכותו החוקית לקבל אינפורמציה, או בכלליות - זכותו של ציבור לחקור ולבדוק כיצד מתנהלים ענייניו. ההנמקה של הזכות לדעת, , היא - "ענייני הציבור הם מעניינו של הציבור". חופש האינפורמציה הוא מושג מורכב, ומבחינה מסוימת חופף את המושג "הזכות לדעת" בכך שחופש האינפורמציה חל על אפשרויות הגישה למקורות מידע ובאורח כללי יותר גם על חובתם של גורמים בציבור לספק אינפורמציה על מעשיהם הזכות לקבלת אינפורמציה מאפשרת את זכותו של אדם לבקר את שלטונו.<BR> וכדי שהביקורת תהיה בעלת משמעות, יש לאפשר לציבור, באמצעות העיתונות, גישה חופשית לנתונים ולעובדות. הזכות לדעת או בהגדרתה הכוללנית יותר, חירות האינפורמציה, הוכרה במליאת עצרת האומות המאוחדות       
1. מודל לאסוול (1948)
במושבה הראשון "כזכות אנושית בסיסית" וכאבן בוחן לכל יתר החרויות.<BR>
מודל קווי – ללא אפשרות לתגובה, ואם יש היא מעטה, מאוחרת, ולא מיידית.


חסרון במודל זה – הנמען פסיבי.
חלק בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי היא הזכות לדרוש מידע ולקבל מידע. זכות זו ידועה כ'''"זכות הציבור לדעת"'''. זכות זו, לפי שיטת השופט ד"ר משה לנדוי (בג"ץ  (243/62) הזכות לקבל ולהפיץ מידע היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי ובלעדיה לא תיכון דמוקרטיה אמיתית. במסגרת זכות זו כלולה גם החובה החלה על השלטון לידע את הציבור בכל הנוגע למדיניותו ולפעולותיו. על כך כתב השופט ברק: "המידע השלטוני הוא נכס השייך לציבור ולפיכך על איש הציבור להיות נכון לחושפו בפניו. כנגד זכותו של היחיד לקבל מידע עומדת חובתו של השלטון לספק מידע ומכאן חובתם של נושאי תפקידים ציבוריים ליתן מידע לציבור".<BR>


===עניין  ציבורי===


פרסום של עניין ציבורי ייעשה אך ורק כאשר יש לציבור עניין (במובן של אינטרס) לגיטימי לדעת עליו, לצורך מימוש זכויותיו האזרחיות והדמוקרטיות. עניין ציבורי כדברי המלומד ד"ר זאב סגל הוא "עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם אורחות חייו".<BR> לדוגמא: איש ציבור שמעל בתפקידו, והתקשורת מפרסמת את החשד, תחת ההצדקה שיש פה עניין ציבורי, הנושא יבחן בבית משפט, ורבים הסיכויים כי מכיוון שמדובר באיש ציבור שהוא רכוש הציבור, ולא אדם פרטי, על הציבור לקבל אינפורמציה לגבי האיש מכיוון שהוא מהווה סכנה למשטר הדמוקרטי ולציבור. ואולם, אדם פרטי שהתקשורת נטפלת אליו ומפרסמת ידיעה שעניינה רכילות זולה, שכל מטרתה לנבור בחייו האישיים, סביר להניח כי בית המשפט יטה לפסילת הכתבה מכיוון שהיא פוגעת בשמו הטוב של אותו אדם, ועוברת על חוק איסור לשון הרע.<BR>


עניין ציבורי נבדל מ"עניין לציבור", הנועד לספק, כהגדרת בית המשפט העליון, "מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים".<BR> הבחנה זו מקובלת גם על רובם המכריע של כלי התקשורת.<BR> תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מכיר בזכות לפרטיות באין עניין ציבורי בפרסום


2. מודל דה-פלר (1968)
===מהי עבירה אתית ? ===
מודל מעגלי המתייחס למשוב – תהליך דו סיטרי.
 
הרעש הוא חלק מתהליך התקשורת, ועשוי להפריע בכל שלב מהתהליך.
עבירה אתית היא עבירת מוסר.<BR> מועצת העיתונות בישראל מציינת עבירה אתית כ"אמצעי פסול" שנוקט העיתונאי להשגת או הפצת מידע.<BR> אמצעי פסול יכול להיות "הערמה, פרובוקציה (התגרות) פיתוי, סחיטה, איום, אלימות, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר בעבודת עיתונאי" ועוד. ההנחה העומדת בבסיס איסורים אלו היא שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ופרסום מדוייק , הוגן ואחראי על ידיעות ודיעות ובלבד שלא ישתמש בחופש העיתונות באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונות – שכן שימוש שכזה עלול לפגוע קשות באמון הציבור בעבודה העיתונאית.<BR> העובר עבירה אתית דינו יבחן בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, וזו תהיה מוסמכת לחייב את העיתון להשעות את העיתונאי מעבודתו העיתונאית.<BR>
   
 
===מהי עבירה על החוק===
 
במדינה דמוקרטית מתייחדת סמכות החקיקה הראשית לפרלמנט - כלומר לנציגיו הנבחרים של העם - ורק הם רשאים להסמיך את רשויות השלטון להגביל את חירותו של האזרח למטרה ראויה. החוק -  הינו פועל יוצא של החלטה המתקבלת ברוב בכנסת – הגוף הנבחר על ידי העם.<BR> בחוק מצויין כי על האזרחים להישמע להוראותיו, וכל העובר על החוק, כלומר שאינו נשמע להוראות החוק, צפוי לעונשים המצויינים בחוק.<BR> העונשים יכולים להיות עונשי מאסר בפועל. עבירה על החוק היא עבירה על הוראות המדינה – והפרט או האזרח העושה כן, נחשב עבריין.<BR> בניגוד לעבירה על החוק, עבירת מוסר (עבירה אתית) אינה נתפסת כעבירה חוקית, שיש עימה עונש מאסר, ולכן, התופעות הקיימות בחברה הישראלית כי אנשים נוטים יותר להקל ראש בעבירות אתיקה מאשר בעבירות על חוקי המדינה.<BR>
 
 
===אתיקה עיתונאית ===                                                                                     
ה"אני מאמין" של מועצת העיתונות בישראל. תורה שלמה המנחה את העיתונאים אחר מהותם של הערכים החיוביים והמוסריים וההתחקות אחריהם.<BR> ערכים כגון: טוב ורע, ראוי או לא ראוי, חובה ואסור.<BR> אתיקה זו היא שם כולל לעבירות מוסר הרשומות בתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל וכן, כללים, מוסכמות, נוהגים והבנות, שאינם כתובים בשום מקום, אך מוסכם על רבים שהם חלק ממנה.<BR> למעשה מדובר בכללי אסור ומותר בעבודה העיתונאית בתחום סיקורו. אין חלות סנקציות פליליות או אזרחיות על העובר על כללי האתיקה בניגוד לחוקי המדינה.<BR>                                     
 
===פונקציה===
 
מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת  ממבנים או מתת מערכות. לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד.<BR> ממילוי התפקיד  נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957).<BR> תוצאה או השלכה חיובית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת פונקציה .<BR>
 
===דיס-פונקציה===
 
מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת  ממבנים או מתת מערכות.<BR> לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד.<BR> ממילוי התפקיד  נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957).<BR> תוצאה או השלכה שלילית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת דיס-פונקציה .<BR>
 
 
===כללי אתיקה===
 
אלו הם הכללים שמועצת העיתונות בישראל קבעה לכל העיתונאים בארץ לפעול על פיהם.<BR> לדוגמה: יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם.<BR> שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה.<BR>
 
===אתיקה הנתונה למצפונו של עיתונאי===
 
כל עיתונאי מגיע עם המטען האישי שלו, ובאזור הדמדומים שבו לא ברור באופן חד משמעי, היכן מתחילים כללי האתיקה והיכן מסתיימים, יש מצבים שהעיתונאים פועלים בהתאם למצפונם וכל מקרה לגופו.<BR> כך למשל, עיתונאי מסויים יכול לעמוד מול מצב שאין התייחסות מפורשת בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות על כיצד עליו לנהוג, ובמקרה כזה הוא ינהג לפי מצפונו האישי כאדם.<BR> כל עיתונאי הוא בראש וראשונה בן אדם, וכל עיתונאי בא עם תפיסת עולם אישית של מה מותר ומה אסור, מה מזיק ומה לא מזיק, וכל עיתונאי יכול להחליט לבד, כיצד לפעול, במקרה שאין התייחסות לגביו בחוק או בכללי האתיקה העיתונאית.<BR>
 
===גישת השימושים והסיפוקים===
 
גישת "השימושים והסיפוקים" זו גישה המתמקדת בסיבות לכך שאנשים משתמשים בכלי תקשורת מסוימים ולא בתוכן.<BR> גישה זו היא חלק ממגמה רחבה יותר בקרב חוקרי התקשורת, שנוגעת יותר ל"מה" שאנשים עושים עם כלי התקשורת.<BR>
 
לפי גישה זו שצמחה בשנות ה – 40 ושבה ועלתה בשנות ה-70 וה – 80 מוצג השימוש בכלי התקשורת במונחי '''סיפוק של צרכים חברתיים או פסיכולוגיים של הפרט'''. כלי התקשורת מתחרים עם מקורות סיפוק אחרים, אך ניתן לקבל סיפוקים מהתוכן של המדיום, מהכרת הז'אנר, מהיחשפות כללית למדיום ומההקשר החברתי שבו הוא משמש.<BR> מקוויל (1987) המחיש את השפעת מצב הרוח על הבחירה בכלי התקשורת: שעמום מעודד בחירה בתכנים מעוררים, בעוד שלחץ נפשי מעודד בחירה בתכנים מרגיעים.<BR>
 
על פי גישה זו קיימים 4 סיבות נפוצות לשימוש בכלי התקשורת:
 
====הצורך לקבלת מידע:====
 
*נתונים על אירועים ומצבים.<BR>
*עצות בעניינים מעשיים.<BR>
*סיפוק הסקרנות והידע הכללי.<BR>
*למידה, חינוך עצמי.<BR>
*תחושת ביטחון באמצעות הידע.<BR>
 
 
 
 
 
====הצורך לגיבוש זהות אישית:====
 
*קבלת חיזוקים לערכים אישיים.<BR>
*מציאת מודלים לחיזוי.<BR>
*הזדהות עם אדם חשוב אחר.<BR>
*הבנה טובה יותר של העצמי.<BR>
 
 
====הצורך בבידור:====
 
*בריחה או הסחת דעת מבעיות.<BR>
*הירגעות.<BR>
*השגת הנאה תרבותית או אסתטית.<BR>
*העברת הזמן.<BR>
*שחרור רגשי.<BR>
 
 
'''הסברים אחרים המקובלים בספרות המקצועית''' החוקרת את תפקידה של הטלוויזיה בחיינו מחלקים את הסיבות לשלוש קבוצות עיקריות:
 
*צפייה בשל תוכן מסוים – אנו נבדלים זה מזה בתחומי התעניינות ובהעדפות השונות עד כדי כך שתוכנית האהובה מאוד על צופה אחד עלולה להיות דוחה ממש בעיניו של צופה אחר.<BR> בולטים בכך ההבדלים בין הקבוצות. יש תוכניות שצופים בהן כמעט רק ילדים וגברים ( ספורט, מאבקי כוח) לעומת תוכניות עם אחוז גבוה מאוד של צופות (סדרות בהמשכים וסרטים העוסקים ביחסים בין אישיים).<BR>
 
*עצם הצפייה כמקור לסיפוק – עצם הצפייה היא מקור ההנאה שלנו. הצפייה עצמה ולא התוכן, מאפשרת הירגעות, שכחה, דחיית התמודדות עם ריב, הטלוויזיה מאפשרת לנו להיעלם לעולמות אחרים, מלאי מתח והתרגשות.<BR>
 
הצפייה כמספקת צרכים חברתיים - קירוב בין בני אדם מצד אחד מול פרטיות.<BR> הטלוויזיה גורמת לנו להיות מעורים בחברה "בעניינים" , מעוררת בנו תחושת שייכות לאומית, מקרבת אותנו למין האנושי ומארחת לנו לחברה.<BR>
 
===מודל===


סוגי תקשורת
מודל הוא ביטוי גראפי המתאר באופן סכמתי רעיון בכדי לפשט תהליכים מורכבים הקיימים בו.<BR> בתקשורת המודל בא לתאר ולהסביר את התהליכים השונים המתרחשים בעת פעולת התקשורת.<BR>
1. תקשורת תוך אישית
תקשורת של אדם עם עצמו (רישום ביומן, פתקי תזכורת וכו'..)


2. תקשורת בין אישית
יתרונם של המודלים בכך שהם מייצגים רעיונות תיאורטיים מופשטים בצורה גראפית חזותית, כעין מפה , שהיא יותר מוחשית ממילים.<BR> הצגה שכזו, מבחינה בין הרכיבים השונים של התהליך, וכך נושאים שונים שניתן להעלות באופן כללי, זוכים במודל להתייחסות ספציפית , המחייבת בניית מילון מונחים.<BR>
מתווכת שימוש באמצעים על מנת להעביר מסר בין המוען לנמען (פקס, מכתב..)
ישירה דיבור, ושימוש באופן מילולי, ללא אמצעים.
o מאפייני תקשורת בין אישית :
1. יחסים ראשוניים – האדם התפס כמוחשי, שלם.
2. תולדה של צרכים – הצורך של האדם להשתמש בשפה על מנת להשיג משהו.
3. דו סטריות – הטשטוש בין המוען לנמען
4. משוב – מילולי, הבעה, כשהמוען נעשה נמען. "פידבק".
5. שליטה בתהליך – שליטה של המוען על קצה השיחה, נושא השיחה וכו'...
6. ספונטניות מבוקרת - תהליך התקשורת הבין-אישי הוא תהליך ספונט


3. תקשורת המונים
מסר המועבר בו זמנית לציבור גדול, ונעזר באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
o מאפייני תקשורת המונים (רייט) :
    1. מאפייני הנמען: א. גדול (אלפים, מליונים)
                                    ב. הטרוגני (מגדר,לאום,מוצא)
          ג. אנונימי – הנמענים אנונימיים למוען, ואחד לשני.
    2. מאפייני המוען : א. מורכב- צוות הפקה שלם
ב. יקר (תקציב)
ג. כפוף לאילוצים ארגוניים
    3.  מסר :  א. מהיר וסימולטני
          ב. פומבי
          ג. מתכלה וארעי
פרק שני – תקשורת ודמוקרטיה
חופש הביטוי
חופש הביטוי – אגד של זכויות:
א. הזכות לשמוע, להישמע, לקבל ולהפיץ מידע.
ב. הזכות להפגין ולהתאסף
ג. הזכות לשתוק
ד. הזכות לקרוא, לצפות ולכתוב.


הצדקות לחופש הביטוי :
א. לחשוף את האמת
ב. הגשמה עצמית של הפרט
ג. תנאי חיוני למשטר דמוקרטי – "שוק חופשי של דיעות"
ד. יציבות חברתית – תורם לשחרור לחץ.


מקורות חופש הביטוי בישראל
===מודל לאסוול מודל ליניארי (קווי) ===
1. מגילת העצמאות "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום..."
2. בג"ץ "קול העם" – (1953) – בבג"ץ זה נדונה סמכותו של השלטון לסגור עיתון.
שר הפנים הפעיל את סמכותו נגד בטעוני המפלגה הקומוניסטית "קול העם" ו"אלי איתיחד". העילה לסגירה הייתה המאמרים שפורסמו כנגד בן גוריון ושגריר ישראל באו"ם (אבא אבן) להעמיד את כוחות צה"ל לרשות הכוחות האמריקאים בקוריאה. המאמרים טענו כי בן גוריון "מספסר בדם ילדינו". עיתון "קול העם" נסגר ל10 ימים, ואלי איתיחד נסגר ל-15. זאת על פי פקודת העיתונות. בפסק הדין שקבע השופט אגרנט הוחלט כי אין עילה ממשית בסגירת העיתון והיא עומדת בסטירה לחופש הביטוי.


3. התיקון הראשון בחוקה האמריקאית – חמשת חירויות האדם:
המודל שפיתח לאסוול (1948) להבנת תהליך התקשורת הוא מודל השייך לאסכולת התהליך.<BR> על פי לאסוול ניתן להבחין בחמישה רכיבים עיקרים בתהליך התקשורת.<BR> תהליך זה הוא ליניארי שבו יש שיגור של מסרים וקליטתם.<BR> להלן המרכיבים:
א. חופש העיתונות
ב. חופש האמונה
ג. חופש הביטוי
ד. חופש ההתארגנות וההתאספות
ה. חופש המחאה נגד הממשל


o פקודת העיתונות (1933) שר הפנים רשאי לסגור עיתון אם פרסומו פוגע בערך מסויים, או מסכן את שלום הציבור. הפקודה נחקקה בתקופה דיקטטורית.
*מוען – יוזם הפעולה או מקורה. דהיינו: אדם יחיד, קבוצת אנשים, ארגון או מוסד.<BR>
חשיבות חופש הביטוי
*מסר – התוכן של הדברים שהמוען מבקש להעביר.<BR>
הרבה פוליטיקאים טוענים שהם דמוקרטים, אך כאשר הדבר פוגע בהם הם יוצאים כנגד העיתונות וטוענים שמדובר בפגיעה באינטרס הלאומי (רבין ומתנגדי השלום, אריאל שרון ומלחמת שלום הגליל). מצד שני, הלחץ הציבורי בעקבות חופש הביטוי גובר ועולות נקודות אור: התפטרותה של גולדה מאיר אחרי מחדלי יום הכיפורים, ממשלת האחדות הלאומית..
*ערוץ – המדיום שדרכו מעביר המוען את מסריו.<BR>
תפקידי התקשורת :
*נמען הפרט או הציבור שאליו מכוונת פעולת התקשורת.<BR>
1. למסור מידע רלוונטי לגבי מידת תפקודו של הממשל
*השפעה השינוי המתחולל בנמענים כתוצאה מקבלת המסר.<BR>
2. לתת במה לביטוי מגוון של דעות.
3. "התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה....." –
א. ריסון השלטון מעקב אחרי פעילות השלטון (זכות הציבור לדעת)
ב. יידוע הציבור יידוע הציבור על מעשי השלטון ותפקוד הממשלה, וכן לאפשר שוק חופשי של דעות.


הכללת ערוץ התקשורת במודל ועוד יותר מכך, ההתייחסות למידת ההצלחה של המוען להעביר את המסר לנמען ולהשפיע עליו, הפכו את שאלותיו של לאסוול לכלי שימושי בלמודי התקשורת ובמחקרה.<BR>


זכות הציבור לדעת
===מודלים מעגליים===
1. עניין ציבורי – כל מה שמעניין את הציבור, אך לא חיוני שידע (רכילויות וכו'...)
2. עניין לציבור – כל מידע שיש בו חשיבות מסויימת – למידע יש תועלת לציבור.


מגבלות חופש הביטוי
מודלים מאוחרים ביקשו לשנות את האופי הליניארי או החד סטרי של לאסוול.<BR> לדוגמה: במודל שהציע דה פלר (1968) הוכפל המודל הליניארי והיה למעגל סגור כך שהמוען הופך בתורו לנמען, הנמען למוען, וחוזר חלילה.<BR>
o מבחן הודאות הקרובה – מבחן הבודק כל מקרה פרסומי לגופו, ומחליט האם יפורסם או  
      לא. על פי אהרון ברק מידע עשוי לא לעבור את המבחן במקרים הבאים :
א. אופן העברת המסר – אם אופן העברת המסר פוגע בערך עליון או בסדר הציבורי,  
    המסר ייפסל.
ב. תוכן המסר – אם התוכן עצמו פוגע בערך עליון או בסדר הציבורי – המסר ייפסל.


מגבלות פורמליות
אולם אף שהתהליך נתפס כדו-סטרי הוא אינו סימטרי לגמרי.<BR> המוען משמש עדיין מקור עיקרי למסרים ואילו המסרים של הנמען מוגדרים כמשוב, ובכך משתמעת היוזמה של המוען בתהליך.<BR>
1. חוק איסור לשון הרע (1965( - החוק המאיים ביותר על העיתונאים.
    א. השפלתו של אדם בפני הבריות – מושא לשנאה ולבוז.
    ב. ביזוי של אדם בגלל מעשים, התנהגות ותכונות המיוחסות לו.
    ג. פגיעה במשרתו ובמקצועו של האדם.
2. חוק צנעת הפרט – חשיפת חייו האישיים של אדם לגבי מצב בריאותו והתנהגותו ברשות 
    היחיד. אין לפגוע בסדר חייו של האדם, אלא אם מדובר בעניין ציבורי.
3. איסור פרסום – ישנם 6 צווים בנוגע לאיסור פרסום. שלושת העיקריים:
    א. איסור מוחלט – כל מי שעובר על הכנס צפוי לעונש
                                  א.1. פרסום כל הנוגע לחולי נפש
          א.2. דיונים ממועצת השרים לענייני ביטחון
          א.3. הליכי מעצר של חשוד מטעם ביטחון המדינה.
ב. איסורים מסויגים – איסורים שלגביהם עולה ספק עם החוק:
        העלבת עובר ציבור, פגיעה בסוביודיצה
ג. איסורים מותנים – מותר לפרסם עניין מסוים כל עוד ביהמ"ש לא קבע אחרת.
4. הגבלות פרסום בענייני קטינים – על העיתונות מוטלות הגבלות פרסום בכל הנוגע וקשור לקטינים, וכדי להבהיר מהם הגבולות בתחום זה, חיברו מועצת העיתונות והמועצה לשלום הילד מדריך המפרט את ההגבלות:
        א. אין לפרסם דבר שיש בו ייחוס עבירה לקטין
        ב. אין לפרסם שם של קטין שניסה להתאבד
        ג. אין להביא מידע שיביא לזיהוי של ילד מאומץ או הוריו
        ד. אין להביא מידע שיש בו זיהוי של קטין שהוא קורבן/נאשם/עד
        ה. אין לפרסם ראיון עם קטין מבלי אישור הוריו
        ו. אין לפרסם תמונת קטין בבי"ח או מוסד מסוים ללא הסכמת הוריו


5. צנזורה צבאית – הסכם שמקורו בימי המנדט הבריטי.
החידוש של דה-פלר הוא שיכלול מושג הרעש והחלתו לא רק על הערוץ אלא גם על כל מרכיבי התהליך.<BR> החל במוען שעשוי להיתקל בהפרעה בעת שיגור המסר וכלה בנמען שדבר מה עשוי להסיח את דעתו בעת קליטת המסר.<BR>
ועדת העורכים וכוחות הביטחון חיברו הסכם משותף בו הגיעו למסכנה כי יש להם אינטרס משותף. עיקרי ההסכם:
א. אפשרות לפסול ידיעות שיש בהם סכנה לביטחון המדינה.
ב. ענישה.
ג. כללי ההסכם :
      1. ההסכם חל על כל אמ"ת במדינת ישראל – ולא רק על חברי ועדת העורכים.
      2.  ההסכם יכול גם על כתבי חוץ בארץ
      3. שר הפנים והצנזור לא יוכלו לסגור עיתון מבלי שתהיה לעורך העיתון אפשרות לפנות
          לערכאות משפטית.
3. ערעור על החלטת הצנזור ישמע בפני שופט ולא בפני הרמטכ"ל.


מגבלות בלתי פורמליות
===חופש הביטוי===
מסמך נקדי – (1972) תקנון האתיקה של ארגוני השידור (התקשורת האלקטרונית) על שם מנסח המסמך נקדימון רוגל. המסמך קובע את הקוד האתי של עיתונאי התקשורת האלקטרונית: האמינות, הגינות ומקצועיות.


עיתונות צהובה
חופש הביטוי הנו אבן יסוד במדינה הדמוקרטית ונגזר מן התפיסה הדמוקרטית המהווה תנאי מרכזי בהגשמתה.<BR> חופש הביטוי משמעו מצד אחד, הזכות לבטא ולהביע דעה לכל אדם על כל דבר ובכל דרך והזכות לשמוע כל התבטאות של כל אדם או לקרוא אותה או לקבל מידע אשר מישהו רוצה להפיץ.<BR> זוהי אחת החירויות הבודדות שאינה כתובה בספר החוקים של מדינת ישראל אך היא זכות חוקתית שנוצרה בפסיקת בג"ץ.<BR> מכונה בפסיקה הישראלית "זכות עילאית".<BR>
עיתונות צהובה – נותנת העדפות לנושאים שערורייתיים כמו מין, פשע, אלימות ורכילות.
מאפייני העיתונות הצהובה :
א. מתן עדיפות לסיקור 3 תחומים עיקריים : פשע, מין ואלימות.
ב. שימוש דינמי בכותרות : גדול הכותרת, צבע, שימוש במשחקי מילים וכו'..
ג. שימוש בחומר חזותי : תצלומים, תרשימים, מפות וכו'..
ד. פרסום מחקרים מדעיים לכאורה:
        1. איזון בין החומר "הקליל" בעיתון לידיעות מדעיות.
        2. שדר שמטרתו להחמיא לקוראים.
ה. עדיפות לסיקור שערוריות (לטוב ולרע).
ו. מבצעי גיוס ראוותניים.
עיתוני הפני
עיתונים שנמכרו לפשוטי העם המחיר של פני. הם היוו את ראשיתה של העיתונות הצהובה, ועסקו ברכילות ובשערוריות. בשנת 1892 הכניס ג'וזף פוליצר לראשונה שימוש בצבע צהוב ומשם נלקח המושג "עיתונות צהובה". הצבע ליווה סדרת ציורים של בחור קירח, מגוחך, חסר שיניים שלבש שק, ובאמצעותו תוארו החיים בשכונות העוני..


אתיקה של צילום עיתונאי
פאפרצ'י – צלמים הנצמדים לאישיות מפורסמת ומצלמים את שיגרת חייה, תוך פגיעה בזכותם לפרטיות, בטענה שמדובר בעניין לציבור.


פרשיות שונות
====הבסיס המשפטי לחופש הביטוי====
פרשת קו 300 – מחבלים השתלטו על אוטובוס ולקחו בני ערובה. כוחות הביטחון הודיעו ראשית שחלק מהמחבלים נתפסו בחיים, ואח"כ הודיעו שכל המחבלים נהרגו בזמן ההשתלטות על האוטובוס. צלם של עיתון "חדשות" צילם את המחבלים חיים.
הוקמה ועדת חקירה על מנת לחקור את המוות של המחבלים, וועדת הצנזורה החליטה שלא לפרסם פרטים בנושא זה. העיתון "חדשות" שלא נמנע עם ועדת העורכים פרסם את התצלום המרשיע, והעיתון נסגר ל-4 ימים.
פרשת האזנות הסתר – העיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שתלו מכשירי האזנה כל אחד אצל האחר, ונתפסו. כאשר הואשמו עורכי כל עיתון, נמנעו ידיעות ומעריב מלדבר על הפרשה.
עיתון "הארץ", שסבל מקשיים כלכליים, זכה לתרומה כספית מצד בעלי "ידיעות אחרונות", תמורת אי-פרסום הפרשה בידיעות, ופרסום מוגזם של הפרשה ב"מעריב".
ג'נין ג'נין – הסרט של מוחמד בכרי נפסל מצד המועצה לביקורת סרטים בטענה שמדובר בסרט תעמולה שיקרי. בכרי פנה לבג"ץ וביקש לאפשר את הקרנת הסרט. שופט בג"ץ החליט שיש לאשר את הקרנת הסרט מתוקף חופש הביטוי גם אם הוא מלא שקרים.


פרק שלישי – יסודות תיאורטיים לעיתונות הכתובה והמשודרת
במדינת ישראל אין חוקה ואין חוקים מפורשים שמבטיחים את חופש הביטוי, אולם כבר מ"הכרזת העצמאות" ניתן להסיק כי העקרונות הדמוקרטיים שעליהם מושתתת המדינה כוללים גם את חופש הביטוי.<BR>
השפעת המסר על הנמען
1. רמות ההשפעה
קוגניטיבית – הפעולות השכליות
רגשית – הרגשות בעקבות החשיפה למסר
התנהגותית – ההתנהגות בעקבות המסר
2. מידת השליטה והבקרה
ההשפעה מתוכננת או לא.
3. השפעה מכוונת/בלתי מכוונת
4. טיב ההשפעה
עיצוב – מחוסר דיעה מפתחים דיעה.
המרה – הפיכה של דיעה מסויימת לאחרת.
חיזוק -  חיזוק דיעה מסויימת.
5. מושא ההשפעה
השפעה ברמת המיקרו או המקרו.
6. טווח ההשפעה
השפעה לטווח קצר – תופעה חולפת, לדוגמא: תסרוקת פארה פוסט.
השפעה לטווח ארוך – חשיפה ממושכת לתוכנית חוק וסדר תחזק את מעמדם של שליחי החוק.


תיאוריות ואסכולות
אחד האישורים המתועדים והמצוטטים ביותר לקיומו של חופש הביטוי הוא פסק הדין של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט.<BR> בעתירת עיתון קול העם לבג"ץ בשנת 1953. נגד שר הפנים, שדרש את סגירת העיתון.<BR> בהיעדר חוקה שימש פסק דין זה, תקדים חשוב וכעין תחליף לחוק.<BR>
אסכולת הבניית המציאות – היא הגישה במסורת ההשפעות החזקות המאוחרות.
קהל הנמענים מגבשים את תפיסת עולמם על פי האופן שבו מעבירה התקשורת את המידע.
(הפרט לא תמיד נמצא במוקד האירוע, ומקבל את הפרטים מאמ"ת).
מכבסת מילים – ניסיון מילולי "לנקות"/"לכבס" מעשי זוועה או מציאות קשה, ולתאר אותם בצורה סטרילית: עקירת מטעי זיתים – חישוף השטח. חיסול מבוקשים – סיכול ממוקד.


אסכולת סידור סדר היום – בכוחם של אמ"ת להעלות נושא מסוים לסדר היום החברתי, או להוציאו מסדר היום החברתי.
השופט אגרנט דחה את דרישת שר הפנים וקבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקראטיים וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי.<BR> שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו, רק אם הפגיעה בביטחון ובשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה זו.<BR>
קיבוע סטטוס – האפקט של המדיה על הנמענים – כאשר חברה מופיעה באמ"ת יוקרתה עולה.
אפקט הקרון – כאשר יש עמדה רווחת באמ"ת הרבה אנשים חוברים לדעה זו.
אפקט האנדרדוג – צידוד בעמדה פחות אהודה ומקובלת.
אסכולת החיברות – מסורת ההשפעות החזקות המאוחרות.
הפרט לומד נורמות התנהגויות ואת תפקידו בחברה מסוכני חיברות (הורים, אמ"ת).
אמ"ת הם הסוכן חיברות הקבוע והיציב המלווה את הפרט כל ימי חייו.
אובדן הילדות – ילדים נחשפים לתכנים, ללא תווך של ההורים, שאינם מתאימים לגילם,
בניהם אלימות ומין. שפת הטלוויזיה מצמצמת את ההבדל בין עולם הילדות לעולם המבוגרים.


התיאוריה המבנית תפקודית
השופט אגרנט מסכים כי לחופש יש סייגים.<BR> בפסק הדין טוען השופט כי יש לבהחין בין חופש לבין הפקרות, וכי בצידן של זכויות החופש יש הגבלות מטעם החוק.<BR> רעיון זה נקבע על ידי בית המשפט העליון בקביעה כי "לכל אחד הזכות לחופש הדיבור וחופש הביטוי, אך השימוש בזכות זו נתון להגבלה מטעם החוק. תפקידו של החוק , קובע אגרנט הוא "להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה".<BR>
החברה בנויה מתת מערכות, ולכל תת מערכה יש תפקיד למלא בחברה.
החברה מתנהל על שיתוך פעולה בין המבנים השונים.
תפקידי התקשורת :
1. סיקור הסביבה – איסוף מידע והפצתו בכל מה שנוגע לאנשים, אירועים ותהליכים.
2. תיאום-קישור – פרשנות – ניסיון לצרף את פיסות המידע השונות ולהתבונן בהקשר הרחב.
3. המשכיות – העברה של מורשת, תרבות והסטוריה מדור לדור.
4. בידור – אמצעי התקשורת כמפיגי מתחים.
5. גיוס – קידום אינטרסים לאומיים בזמן משבר, מלחמה. לעצב את דעת הקהל ולתמרן אותה.


פונקציות ודיס-פונקציות
שר הפנים הורה על סגירת עיתון "קול העם" ב 1956 ממניעים פוליטיים. כאמור, העיתון היה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית וגינה את הממשלה בהגדירו אותה "מדיניות הממשלה המספסרת בדם בנינו".<BR> הנימוק שהעלה שר הפנים היה לכאורה נימוק ביטחוני כלומר: הטענה היא כי הפרסום בעיתון "קול העם" פוגע בביטחון המדינה.<BR>
פונקציה תוצאה/השלכה הנובעת ממילוי התפקיד.
דיס-פונקציה – פונקציה שלילית – תוצאה שלילית הנובעת ממילוי התפקיד.
פונקציה גלויה – מטרת הכוונה גלויה בקיום הפונקציה.
פונקציה סמויה -  תוצאה לא מכוונת מקיום הפונקציה.
דיס-פונקציה גלויה – מטרת הכוונה גלויה בקיום הפונקציה ותוצאתה שלילית.
דיס-פונקציה סמויה - תוצאה שלילית לא מכוונת מקיום הפונקציה.


פרק רביעי – עבודת העיתונאי
פסק הדין שנתן השופט שמעון אגרנט, '''נוטה לטובת חופש הביטוי'''. השופט קבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים, וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי.<BR> שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו רק אם הפגיעה בביטחון ובציבור קשה רצינית וחמורה ורק אם יש ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה כזו.<BR>
חדשות
מושגי יסוד
חדשה – (דה פלר 1981) – "תוצאה לא מושלמת של החלטות חפוזות המתקבלות מתוך לחץ..."
מדובר בעבודה של ברירה תחת שיקולים: זמן, כסף וכו'..
שומר הסף – כתבים/עורכים
        תהליך הברירה
תהליך הברירה – כתבים ועורכים הם הבוחרים מהם הנושאים לטיפול


====הסיבות לחופש הביטוי====


הקריטריונים שהופכים ידיעה לחדשה
*חופש הביטוי כאמצעי להגשמה עצמית של הפרט – במדינה הדמוקרטית האדם הוא ערך עליון.<BR> תפקיד המדינה לשרת את האדם ולספק לו הגנה על חייו, רכושו, אמונותיו ודעותיו.<BR> בניגוד לדגם המדינה האוטוריטרית בה האדם הוא כלי לשימוש המדינה, כאשר זו היא ערך עליון הרי שבמדינה דמוקרטית מונהג חופש ביטוי בכדי לאפשר לפרט לפתח את סגולותיו ולהתקדם במעלה האפשרויות שמעניקה לו במדינה.<BR>
1. זמן ותדירות – אירוע מדווח באופן מיידי באמ"ת, ובתוך 24 שעות בעיתון.
2. בהירות וחד משמעיות – ידיעה שאינה ניתנת לפרשנות.
3. סף עוצמה – מידת הבולטות של האירוע.
4. משמעות תרבותית – ידיעות שרלוונטיות לחברה בה אנו חיים.
5. הפתעה – אירוע שלא מתוכנן או שחורג מן המקובל.
6. המשכיות – אירוע שימשיכו לסקר אותו מכיוון שכל פעם מתווספות ידיעות חדשות.
7. מבנה והרכב החדשות – מבנה מהדורת החדשות/עיתון והתוכן המפורסם בו. איזון התוכן.
8 קשר למדינות אליטה – התייחסות מעטה למדינות עולם שלישי,  
  והדגשת המתרחש במדינות אליטה.
9.  קשר לאנשי אליטה – סיקור אירועים בהם מעורבים אנשי אליטה ומפורסמים.
10. האנשה – העדפה לאירועים בעלי אופי אנושי.
11. שליליות – העדפה לסקר אירועים שליליים (סף עוצמה גבוה = שליליות גבוהה).
12. התאמה לציפיות הנמען – על החדשה להתאים את עצמה לציפיות הנמען.


סוגי חדשות
*חופש הביטוי כתהליך קידום הידע וגילוי האמת האידיאל של התפיסה הליברלית הוא להבטיח קיומו של שוק דעות חופשי לתחרות המאפשר ליחיד לממש את פוטנציאל הדעת ואת זכות הבחירה שניתנה לו.<BR> גישה חופשית לערוצי התקשורת וזכות שווה לקבל מידע ולהביע עמדה, היא המאפשרת לאמת לצוץ ולהיחשף.<BR> בכך מממש חופש הביטוי את עיקרון שלטון העם על ידי העם אבן יסוד במדינה דמוקרטית.<BR>
מיון על פי תוכן הידיעה
1. חדשות קשות ידיעות העוסקות בדיווחים עובדתיים בענייני פוליטיקה, כלכלה, ביטחון...
    חדשות נקודתיות – אירוע שהוצג בפעם הראשונה בנקודת זמן ובמקום מסוימים.
    חדשה מתפתחת – חדשות שבהם פרטי האירוע נחשפים בהדרגה.
    חדשות מתמשכות – חדשות שמעצם טיב האירוע, האירוע מתמשך.  
    לדוגמא סיקור הצעת חוק יכלול את כל השלבים שהחוק עבר.
2. חדשות רכות ידיעות שיש בהן היבט אנושי (מפלס הכינרת), והן נמצאות בדרך כלל בסוף
    המהדורה, לאיזון.


מיון על פי זמן
*חופש הביטוי כגורם חיוני ליציבות חברתית -  החברה הרב גונית בדמוקרטיה מורכבת ממיעוטים שונים לצד הרוב.<BR> חופש ביטוי מאפשר למיעוטים לנסות לשכנע את הרוב בצדקת דרכם.<BR> בדרך זו מסכימים קבוצות המיעוט לקבל את הכרעת הרוב.<BR> הסכמה על כללים אלו תוך מתן נופך של חופש ביטוי שומר על היציבות החברתית במדינה.<BR>
1. חדשות מתוזמנות – חדשות שמועד התרחשותן ידוע מראש (רוה"מ ינאם בחמש)
2. חדשות בלתי מתוזמנות – חדשות שמועד התרחשותן אינו ידוע מראש (פיגוע, צונאמי)
3. חדשות בלא תזמון – חדשות שמועד הפרסום שלהן איננו מהותי (חדשות מגרה),
    לדוגמא: "מת האדם הגבוה בעולם..."


עבודת העיתונאי
דד ליין
המועד שבו כל הכתבות צריכות להיות מוכנות, ערוכות – זמן לסגירת העיתון.
אילוץ לוח זמנים – ההגבלה התובענית ביותר – הכתב צריך לסיים את הכתבה, להעבירה לעורך המדור, שמעבירה לעורך הראשי.


איסוף מידע ותחקיר
כתבת תחקיר – דיווח עיתונאי על מידע שהוסתר במכוון. הפרסום יעורר את דאגות הקוראים.
פרשת ווטרגייט – פרשת תחקיר ידועה: שני עיתונאים מהוושינגטון פוסט ניהלו במשך שנים (למעלה משנתיים) תחקיר על שחיתויות בממשלו של ריצ'ארד ניקסון.
כתבות תחקיר בולטות בעיתונות הישראלית –
1994 – העיתונאי מרדכי גילת בעיתון ידיעות פרסם את העובדה שמפכ"ל המשטרה רפי פלד נהנה מטובות הנאה. היועץ המשפטי לא העמיד אותו לדין, ובגלל הערעור רפי פלד התפטר.
1995 – כתבת תחקיר שהתפרסמה במעריב על כך ש"תנובה" מכניסה לחלב העמיד חומרים אסורים הגורמים נזק בריאותי. בעקבות הכתבה הוקמה ועדת חקירה, שבעקבותה מנכ"ל תנובה התפטר.


שלבי התחקיר העיתונאי
1. יוזמה – יוזמים לכתבת תחקיר :
    א. מערכת העיתון, הכתב.
    ב. מקור מידע כלשהו
    ג. ארגון כלשהו שמבקש לחקור דבר מסוים.
2. החלטה (על ביצוע התחקיר) :
  להקצות משאבים: כספיים, כוח אדם.
  שיקולים להחלטה: האם יש בנושא עניין ציבורי? האם יש פוטנציאל – מה אנו עתידים לגלות?
3. תכנון התחקיר :
    הגדרת הנושא, מיקוד הנושא, מה חוקרים, מיהן הדמויות, זיהוי דמויות מפתח,
    מיפוי מקורות מידע, חיפוש בארכיון, ייעוץ מקצועי.
4. איסוף מידע :
    א. ראיונות – להשלים מידע עם מקורות אחרים, לדובב מקור, הבטחת חשאיות,
                          חלוקת הנטל (אחרים כבר דיברו), מקום הראיון, מבנה הראיון.
    ב. מסמכים – על מנת לבסס עובדות.
    ג. תצפיות – התבוננות על אירועים, כניסה למקום, יציאה וכו'..
    ד. סקרים ובדיקות.
5. קבלת תגובות :שואלים את הנוגעים בדבר בנודע לתגובתם. שלב זה מונע בעיה אתית –
    חייבים לתת במה לאדם שמכפישים או חושפים עליו מידע.
6. קדם כתיבה : לפני הכתיבה, לוקחים את המידע ועורכים אותו לסיפור.
7. כתיבה
8. עריכה : לאחר כתיבת הסיפור, הכתבה נבדקת האם כל העובדות מגובות ע"י עדויות, תצהירים והאם כל הגורמים אכן הגיבו, והדבר מופיע בכתבה. העריכה כוללת פן משפטי שלא תהיה עילה לתביעה.


הדלפות
אחד המקורות החשובים ביותר – מסירת מידע במכוון לעיתונאי.
סוגי הדלפות – הדלפת הלשנה – עובד מתוסכל מבקש בדרך זו למחות על מחלים.
הדלפה מקדמת – הדלפה שמטרתה לקדם אדם, ארגון או רעיון.
הדלפת השתקה – המידע מודלף על ידי המקור ובתמורה נמנע פרסום אחר.
הדלפה חברית – אין קשר בין המקור לבין העיתונאי, נפגשים על בסיס לא פורמלי.
הדלפה של אזרחות טובה – דרך לתיקון עיוותים או לקווים שלמדליף לא צפויות הנאה כתוצאה מההדלפה.


הצילום העיתונאי
צילום חדשות – צילום שצריך להנציח את הרגע, חלק בלתי נפרד מהידיעה. הצילומים הכי טובים, שהכי מנציחים, מרגשים נבחרים.
צילום מגזיני – צילום אומנותי, לביים את הצילום, הצילום איכותי ולא כפוף לזמן נתון.


עיתונאות מכוונת
====ההגבלות והאיסורים על חופש הביטוי====
העיתון האלקטרוני -  דפוסים עיקריים :
1. עיתון אלקטרוני שהוא העתקה מלאה של החומר המתפרסם בעיתון המודפס.
2. עיתון אלקטרוני הכולל רק חלקים או קטעים מכלל החומר בעיתון המודפס .
3. עיתון אלקטרוני הכולל את העיתון המודפס במלואו, בתוספת אפשרות גישה לחומרים אחרים, שאינם מצויים בעיתון המודפס, כמו מאגרי מידע, קשר לבורסה, מאמרים שהתפרסמו במועד מוקדם וכו'...




החברה מתגוננת מפני  חופש מידע מוחלט בחקיקה ובנורמות מוסר.<BR> כך החיל המחוקק איסורים החלים על חופש המידע ובכללם:




*איסור פרסום שמו של קטין מתחת לגיל 18 אשר הסתבך בפלילים או קשור לעניין פלילי
*חוק איסור לשון הרע – חוק האוסר פרסום דבר דיבה כנגד מישהו, הודעה כוזבת.<BR>
*איסור סוב-יודיציה: כל עניין הנמצא בהליך משפטי אסור לעיתונאי לנסות להשפיע על מהלך המשפט
*משפט בדלתיים סגורות – משפט שמהלכיו חסויים ונאסרת עליו כניסת עיתונאים
*הצנזורה הצבאית – איסור פרסום עניין הפוגע בביטחון המדינה
*חוק הגנת הפרטיות (ראה הרחבה בהמשך הדף)


'''בנוסף, הנהיגה העיתונות (אתיקה עיתונאית) נורמות ואמות מוסר כדוגמת:'''


*הימנעות מפרסום אם אין הכרח של עיקרון זכות הציבור לדעת
*הימנעות מהשגת מידע בדרך לא ישרה או תוך הטעיה מכוונת של אחרים, או ניצול תמימות של מרואיינים
*תדריך ניקדי – תדריך כולל ברשות השידור כיצד לשמור על אובייקטיביות, הגינות, כללי ראיון, שפה תרבותית


'''כמו כן כללי האתיקה המגבילים את העיתונאי הם:'''


יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם.<BR> שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה




====חוק איסור לשון הרע====


'''איסור לשון הרע זהו חוק מדינה שמהותו:'''


1. אסור להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם
2. אסור לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו
3. אסור לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו
4. אסור לבזות אדם בשל מוצאו או דתו


פרק חמישי – מפת התקשורת בישראל
תאגיד – גוף כלכלי גדול שחולש על חברות רבות בתחומים מגוונים, לדוגמא בנק לאומי).


השידור הציבורי
חוק רשות השידור – 1965 – הנהלת רשות השידור תהא ברוב של 31 חברים, כאשר 30 מתמנים ע"י הנשיא, בהמלצת רוה"מ. לרשות יש ועד מנהל של 7 חברים (חלק מה31).
חברי המליאה נבחרים ל-3 שנים, והמנכ"ל נבחר ל-5.
חוק זה הוציא לכאורה את שליטה ברשות השידור ממשרד רוה"מ.
# סעיף 13.א. בחוק קובע : "אמ"ת חייבים לשקף את חיי המדינה, את מאבקה, יצירתה והישגיה..."
# סעיף 4 בחוק קובע : "אמ"ת חייבים לאפשר חופש ביטוי מתאים של השקפות ודיעות שונות..."
במהלך השנים הוגשו תלונות בנוגע לחוסר איזון, בד"כ ע"י מפלגות פוליטיות (לדוגמא כאשר רבין היה רוה"מ, אמ"ת סיקרו את ריבוי ההתנחלויות ורבין הגיש תלונה שהסיקור לא מאוזן)
בעיות עיקריות :
1. חוסר עניין של הציבור – אחוזי צפייה נמוכים
2. חוסר הכרה של הציבור בדבר חשיבות השידור הציבורי
3. בעיות תקציב
4. המבנה ארגוני, מיושן – ועד עובדים שמונע התחדשות והתייעלות ויוצר אבטלה סמויה.
5. לחץ פוליטי – המליאה והועד נבחרים ע"י המפלגות בכדי לשרת את האינטרסים שלהם, ולא פעם רואים בתפקיד כקרש קפיצה לתפקיד בכיר יותר.
6. האשמות חוזרות ונשנות של הדרג הפוליטי כלפי הרשות, שהיא אינה מקפידה על איזון חדשותי.
חשיבות השידור הציבורי
1. שידור של תוכניות איכות ללא שיקולי רייטינג
2. חשיבות "חינוכית" בשידורים אלה: הנחלת מורשת, תרבות..
3. בהיעדר ערוץ ציבורי התקשורת כולה עשויה להישלט ע"י מספר מצומצם של בעלי הון.
 




שורה 361: שורה 193:




===חוק הגנת הפרטיות===


פגיעה בפרטיות היא פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, ושימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים. ואולם החוק גם מגדיר כמה פגיעות בפרטיות אשר כמעט לכולן עשויה להיות נגיעה לעבודתו כעיתונאי בשלב איסוף החומר ובשלב פרסומו.<BR>


ראוי להדגיש שפגיעה בפרטיות מותרת רק כאשר קיימת הסכמה מצד הנפגע לפרסום. הליך זה פוטר לחלוטין את העיתון מאחריות לפגיעה.<BR> ההסכמה אינה חייבת להיות מפורשת. אך על פי החוק, גם פגיעה שלא בהסכמה מותרת אם מוכיח העיתון שהפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו.<BR> לענייננו: לא הייתה עבירה על החוק במידה שנתקיימו אחת מהנ"ל:
הייתה הסכמה מצד המשפחה (2) היה בו עניין ציבורי (3) הפרסום      נעשה בתום לב


===פרסומת ויחסי ציבור===


השידור המסחרי
פרסומת : הפצת מידע על מוצר שירות או רעיון על מנת להגביר את מכירתו באמצעות מודעות בעיתונים, שלטי חוצות, סרטוני קולנוע, ותשדירים ברדיו ובטלוויזיה.<BR> מטרת הפרסומת היא לשכנע , לשנות עמדות, לידע.<BR> תפקידה של הפרסומת למכור מוצרים ולנסות להשפיע על הרגלי הצריכה שלנו.<BR> הפרסומאים משתמשים בדימויים מילוליים, חזותיים, באמצעים רטוריים – שכנועים מגוונים להעברת מסרים כלכליים, חברתיים, פוליטיים.<BR>
1. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
טלוויזיה מסחרית – שידורים הממונים ע"י גופים פרטיים מסחריים באמצעות פרסומות.
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (1990) חוק שמאפשר את הפעלתם של ערוצי הטלוויזיה והרדיו המסחריים. הוא התקבל לאחר 4 שנות מאבק. במהלך שנים אלו פעל הערוץ השני במתכונות שונות. על פי חוק זה, הרשות נתונה לפיקוח ציבורי, ובכך הממסד מצליח למסד את המעורבות שלו בשידור המסחרי. במסגרת החוק:
א. המימון הוא פרסומות.
ב. המועצה מונה 15 חברים, ותפקידה להנפיק זיכיונות לגופים כלכליים
    ולעקוב אחרי מימוש    הזיכיון.
ג. יו"ר הרשות השנייה והמנהל מתמנים ע"י השר לתקשורת.
יתרונות: בשידור זה יש כסף, ואם השידור הוא עתיר תקציב, יש הפקות יקרות (תחקירים, טקסים) שהערוץ יכול להרשות לעצמו.
חסרונות:  בשידור זה יש חשיבות מרבית לרייטינג, ולכן התכנים רדודים.


ברוני התקשורת בישראל
בעוד שמטרתם המרכזית של הפרסומות הוא רווח כלכלי, מטרתם המרכזית של יחסי הציבור היא בניית תדמית חיובית ברמת התודעה ולאו דווקא ברמת ההפעלה.<BR> וכן, בעוד שפרסום היא פעולת שכנוע "מסומנת" ומוצהרת הכרוכה בתשלום, יחסי ציבור לא ניתנים לזיהוי, ובעיקר אינם מתומחרים (לא עולים כסף) .<BR>
ארבעת המשפחות ששולטות בשוק התקשורת בישראל
מוזס נמרודי שוקן פישמן
"ידיעות אחרונות" "מעריב" "הארץ" "גלובס"
מקומוני-ידיעות, תקשורת רשת, מקומוני "זמן", מקומוני רשת שוקן (כולבו) מניות בידיעות אחרונות
"פנאי פלוס"
"לאישה" "רייטינג"
"את"
ראש אחד מעריב לנוער משקפיים, עיניים
רשת טלעד ערוצי זהב
הד ארצי
ידיעות אחרונות (הוצאה לאור) ספריית מעריב (הוצאה לאור) הוצאת שוקן
(הוצאה לאור)
שלטי חוצות שלטי חוצות
פרטנר (אורנג') קווי זהב


תאגיד ידיעות אחרונות – התאגיד הגדול ביותר במדינה, בשליטת משפחות מוזס ופישמן.
===הקשר (התלות) בין פרסומת לתקשורת===
תאגיד זה שולט ב-2 היומונים הגדולים בארץ (ידיעות אחרונות, ווסטי). ב-10 כתבי עת, ברשת מקומונים, בחברה למוזיקה, בזכיינית ערוץ 2, בהוצאת ספרים, בשילוט חוצות וכו'..


תופעת הבעלות הצולבת
קיים קשר של תלות הדדית והשפעה דו סטרית בין תקשורת לפרסומות.<BR> המעבר לייצור המוני והיווצרות חברת השפע הצרכנית דחקה הצידה את התקשורת הבין אישית על ידי ההמונית ויצרה מצב בו ההיצע וגם הביקוש במידה כזו שהצריכו ויסות ותיאום ביניהם להבטחת הקיום הכלכלי.<BR> ככל שההיצע גדל גבר הצורך בתקשורת המונים שתפרסם ברבים את שלל המוצרים המתחרים על מקום בשוק. ככל שגדל הפרסום בתקשורת גבר הביקוש בציבור והתפתחו צרכים והרגלי קנייה חדשים.<BR> התקשורת כעסק כלכלי לכל דבר נעשתה תלויה בהכנסות מן הפרסום, והפרסום נשען על התקשורת כאמצעי בלעדי לקשר עם ההמונים.<BR> 
בעלות צולבת – בעלות של אדם או חברה על יותר ממדיום אחד בתקשורת.
לדוגמא אליעזר פישמן – מניות בידיעות אחרונות, גלובס, ערוצי זהב, רשת, נטוויזן, קווי זהב.


===ההשפעות המוגבלות של התקשורת על החברה והתרבות===


צנזורה עצמית
צנזורה עצמית – מצב שבו אמ"ת מחליטים מהם הנושאים שיסוקרו לאזרחים ואילו נושאים לא ידווחו. מדובר בהחלטה פנימית הנובעת משיכולים כלכליים, ואינה מסיבות לאומיות או כלליות לטובת אזרחי המדינה. ברוני התקשורת יוכלו לשלוט במידע המוגש לציבור מכיוון שבידיהם הניגשות והשליטה למסרים המתפרסמים בהם.
הסכנות הטמונות בצנזורה צבאית
1. פגיעה בחופש הביטוי – תפקיד התקשורת הוא לשמור על זכות הציבור לדעת, ולקבל מידע 
    ללא הפרעה. המצב החדש יכול לגרום לפגיעה בחופש הביטוי של אזרחי המדינה, ובזכותם
    הבסיסית לקבל מידע.
2. פגיעה בתפקיד התקשורת והעיתונות לדווח – השיקולים השונים של בעלי התקשורת מה
    לשדר ומה לא, נובע משיקולים כלכליים ושיקולים של שליטה וכוח פוליטי לעצמם.
3. פגיעה בתכני התקשורת -  המרדף אחרי הרייטינג יוצר סכנה שבמקום הזכות לדעת תהיה לנו הזכות לא לדעת לאור שפע התוכניות המיובאות מחו"ל.


דוגמאות :
'''השפעה מוגבלת אחת :'''
א. הדיווח שיתנו ברוני התקשורת על אחת מחברותיהן לא יהיה אובייקטיבי.
ב. הזיכיונות לפתיחתם של שידורי תקשורת בידי הממשלה. ברוני התקשורת לא ירצו "לעצבן"
    את הממשלה, ולכן לא ירבו לפרסם נגדה מידע שלילי.
ג. המימון של הברונים היא על ידי פרסומות, וכדי לא "לעצבן" את המפרסמים, ימנעו מלשדר
    נגדם מידע שלילי.
ד. הברונים יפרסמו באופן מוגזם מוצרים של החברות שלהם.


תופעת הרייטינג
מען הוא נעצר בדרך ב"מסנני מידע" תיווך של בני משפחה, חברים, מומחים, וכיו"ב.<BR> הצרכן אינו מושפע באופן ישיר, אלא כצרכן נבון הוא שוקל את צעדיו, מתייעץ, סוקר, משווה ובודק דרך אותם "מומחים לעניין" את כדאיות רכישת המוצר
רייטינג (דירוג) מדד המבטא את אחוז הנחשפים למשדר מסוים מבין כלל האוכלוסיה הנחקרת, שיש לה מקלט טלוויזיה. ככל שהרייטינג יותר גבוה, מחיר הפרסומות עולה.
o אינטרסים עסקיים הם המנחים בקביעת לוח השידורים העונה על צרכים של אוכלוסיה גדולה ככל האפשר. משום כך, עלולה להינתן עדיפות לתוכניות לא יקרות, מייבוא או מהפקה עצמית, על חשבון רמתן התרבותית.
o הרייטינג הפך להיות מילת מפתח בכל מפת התקשורת הישראלית. כדי להעלות את אחוזי הצפייה מציגים בפנינו תכנים רדודים וסריאוטיפיזציה




שורה 427: שורה 222:




'''השפעה מוגבלת שניה :'''


פרק שישי – תקשורת שכנועית (פרסומות)
אנשים נוטים להיות קשובים למסרים שתואמים את עמדותיהם יותר מאשר לאלו שסותרים אותן (עיקרון הסלקטיביות).<BR> מרבית הצופים מקבלים את החלטתם מבעוד מועד ואינם מושפעים מן הפרסומות בעיקר כאשר הן נוגדות את עמדתם.<BR> הפרט הוא יצור סלקטיבי השייך למבנה חברתי שמוגן מפני התקשורת וממתן את השפעתה.<BR>
פרסומת – מסר פוליטי/צרכני/חברתי שעובר בערוץ תקשורת המוני, שבה המוען קובע את
                  תוכן המסר, מתוך כוונה להשפיע על הנמען.


אמצעים רטוריים בפרסומות
===אופרת סבון===
1. שימוש בסיסמאות – קצר וקולע, קליט. לוגו ותוכן.
2. שימוש במוסיקה – ג'ינגלים למוצר עצמו, לקיחת שיר מוכר והצמדתו למוצר.
3. יצירת פרדוקסים והפרעות – "קצר בתקשורת" מתוכנן. יצירת מושא לזיכרון אצל הנמען.
4. שילוב של הומור ובידור – אנשים מסוימים מפרסמים דברים, ומכניסים תכנים או אנשים
    מצחיקים לתוכן הפרסומת.
5. העברת סמכות, יוקרה – לצרכן נדמה שאם יקנה את המוצר יקבל את היוקרה של האדם
    שמפרסם אותו.
6. הבאת עדות אישית – אדם אנונימי מפרסם את המוצר כביכול ממקור אובייקטיבי.
7. שימוש בסופרלטיבים – הגזמה – כל דבר טוב הופך למצויין.
8. שימוש בהרתעה, הפחדה – תשדירי שירות – סרטן, איידס וכו'..
9. שימוש במין – בקישור למין עושה את המוצר לנחשק ושווה.
10. קירבה אל הטבע – פריגת, הוואי. המוצר בריאותי וטבעי.
11. הדגשת קידמה, חידוש – דור שלישי/עשירי.. כולם צריכים להצטרף לקידמה המפורסמת.
12. הבלטת הקונצנזוס – "העיתון של כולם" (מעריב) – הדגשת הקשר שלך למוצר.
13. העברת מסר אישי בתקשורת המונים – "אתה", "את".. (ג. יפית).
      המלצה על המוצר באופן אישי.


ניתוח פרסומות
אופרת סבון היא אחד הז'אנרים המרכזיים בתרבות הבידור ובבידור טלוויזיוני הפופולרי.<BR> המושג הומצא בארצות הברית בשנות השלושים לתיאור סדרות דרמה שהיו משודרות ברדיו במהלך שעות היום.<BR> התוכניות היו מיועדות לנשים עקרות בית, על ידי חברות סבון שייצרו סבון.<BR>
1. המוצר – מהו המוצר? האם ניתן לזהות אותו בקלות? מהו קהל היעד?
2. שימוש בצבעים – (סלקום/סגול, אורנג'/כתום) האם יש משמעות לצבע?
3. מסר מילולי או חזותי – הפרסומת מורכבת מתמונה, טקסט, שניהם? מהו מוקד הפרסומת?
4. המלל – למי פונה הכותרת? האם יש לה יותר ממשמעות אחת? האם יש מסר סמוי?
5. הדמויות – האם מופיעות דמויות אנושיות? האם יש האנשה של חיות/חפצים?
    מהו גיל הדמויות? מין הדמויות? סלבריטיז? מהו צבע השיער ומוצא הדמויות?
6. אופן הצגת הדמויות – האם הדמויות מוצגות בשלמותן? האם הן לבושות?
7. קשר בין הדמויות – כיצד הן ממוקמות זו ביחס לזו? מהי מערכת היחסים בניהן?
8. מיקום – היכן הדמויות נמצאות (מטבח, סלון, עבודה) ?


בז'אנר זה היה מקובל להתעסק ביחסים שבין אדונים למשרתים.<BR> את התסכית שידרו בעיקר למעמד הנמוך.<BR> ומאז אנו מזכירים : אופרה – בידור לעשירים, אופרת סבון – בידור למעמד הנמוך.<BR> התוכניות הותאמו ברבות השנים לטלוויזיה ושודרו בשעות היום.<BR> אופרות הסבון מופקות כל עוד יש תקציב ויש עניין מהקהל


===תוכניות אקטואליה===


תוכניות אקטואליה הן תוכניות הדנות באירועים עכשוויים בניגוד לבידור שנתפשות כמנותקות מאקטואליה ומהמציאות.<BR> תוכניות בידור מטרתן ללכוד את תשומת ליבו של הצופה ולהותיר בו רגשות של עונג.<BR> התוכניות האלו נועדו להרגעות, שחרור ,ולפזר את המחשבות המטרידות אותנו במהלך היום.<BR>


הקו המפריד בין תוכניות בידור לאקטואליה הוא שבבידור יש מקום ליצירתיות הבמאי, ואילו באקטואליה אנו די צמודים לאירועים שהתרחשו או מתרחשים בזמן נתון.<BR>


פרק שביעי – סוגות בטלוויזיה
כך למשל, התוכנית "יצפאן", היא תוכנית שנועדה לשעשע את הקהל, שבה הקצנה והגזמה, סטריאוטיפים ופשטנות, התמקדות במספר מצומצם של נושאים – כל אלה בונים תפיסת עולם מעוותת אצל הצופה.<BR> לעומת זאת מגישי התוכניות האקטואליה: ניסים משעל, אמנון לוי, דן מרגלית, אושרת קוטלר, דוב גילהר, חיים יבין – כל אלו מחזירים אותנו למציאות עם כל עוצמת הכאב.<BR>
ז'אנר
השתייכות לז'אנר – הימנות עם קבוצת סרטים או תוכניות טלוויזיה הדומות בתוכן, באפיון, בנוסחאות העלילה ובמראה החזותי.
אפיון ז'אנר
א. אפיון צורני - מתייחס למבנה שבה ערוכות התוכניות או הסרטים בז'אנר.  
ב. אפיון עלילתי - מתייחס לתוכן של התוכניות או הסרטים בז'אנר.


סטריאוטיפים
===המערבון כז'אנר===
סטריאוטיפ – תבנית כוללנית הקיימת בזיכרוננו, שממיינת אנשים לקבוצות על פי סימני השתייכות חברתיים חיצוניים, ומייחס להם תכונות אופי.
סטריאוטיפ יכול להיות חיובי או שלילי, ולהתבסס על ניסיון חיים אמיתי או כתוצאה מחשיפה למדיה.
שימוש בסטריאוטיפים
השימוש בסטריאוטיפים בטלוויזיה גבוה, מפני שהצגה סטריאוטיפית של  דמויות נוחה להעביר אינפורמציה בזמן המוגבל של התוכנית.


תוכניות המציאות
הז'אנר הוותיק ביותר בקולנוע.<BR>במערבון זה חוזרים על עצמם המוטיבים של: אינדיאנים רעים ולבנים טובים.<BR> האינדיאנים תוקפים מן המערב ופוגעים בנשים וילדים.<BR> הלבנים נאלצים להשיב על המתקפה האינדיאנית ולבסוף מנצחים.<BR> יש התמקדות בגיבור, שהוא חריג, אדם שבא משום מקום וגם חוזר לשם בסוף הסרט.<BR> המשפחה היא משפחה אמריקאית טיפוסית (ילד חביב, אימא יפה, אב קשוח וחזק) האישה פסיבית אבל כוחה רב משל הגבר.<BR> ג'ון פורד, נחשב לגדול הבימאים של ז'אנר זה.<BR> פורד מבטא בסרטיו הערצה לרוח האמריקאית הישנה הדוגלת בפשטות, הסתפקות במועט, אומץ לב, יושר, קדושת המשפחה ואחווה, בעיקר אחווה בין גברים.<BR> דוגמאות של ז'אנר זה: "שיין", "שבעת המופלאים", "בצהריי היום", "בעבור חופן דולרים", "הטוב הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב".<BR>
מקור הז'אנר
[[קטגוריה:תקשורת]]
צילום של פעילות המתרחשת מעצמה, ללא תסריט המגדיר אותה מראש, ומבוצעת על ידי אנשים מהשורה, שלפני חשיפתם בתוכנית היו אנונימיים.
מאפייני הז'אנר
א. התרחשות מבוצעת על ידי אנשים מהשורה, שלפני חשיפתם בתוכנית היו אנונימיים.
ב. מבנה המשתתפים הטרוגני ורב תרבותי.
ג. התמקדות ב-4 נושאים עיקריים: 1. שגרת היום יום.
                                                          2. משחקים ותחרויות
                                                          3. מתחים ועימותים
                                                          4. פעילות מינית, והתייחסות לנושא.
ד. התוכנית משלבת בדרך כלל מספר פלטפורמות, לדוגמא, שידור גרסה ערוכה בערוץ,  
    ושידור גרסה לא מצונזרת תמורת תשלום באינטרנט.
ה. הפעילות מתרחשת מעצמה, ללא תסריט.

גרסה אחרונה מ־13:07, 20 בנובמבר 2010

חזרה לתקשורת


ראשי פרקים בתקשורת המונים

זכות הציבור לדעת

הזכות לדעת היא זכות בסיסית במשטר דמוקרטי. לא די בכך שהאינפורמציה מגיעה לציבור, יש להדגיש את זכותו החוקית לקבל אינפורמציה, או בכלליות - זכותו של ציבור לחקור ולבדוק כיצד מתנהלים ענייניו. ההנמקה של הזכות לדעת, , היא - "ענייני הציבור הם מעניינו של הציבור". חופש האינפורמציה הוא מושג מורכב, ומבחינה מסוימת חופף את המושג "הזכות לדעת" בכך שחופש האינפורמציה חל על אפשרויות הגישה למקורות מידע ובאורח כללי יותר גם על חובתם של גורמים בציבור לספק אינפורמציה על מעשיהם הזכות לקבלת אינפורמציה מאפשרת את זכותו של אדם לבקר את שלטונו.
וכדי שהביקורת תהיה בעלת משמעות, יש לאפשר לציבור, באמצעות העיתונות, גישה חופשית לנתונים ולעובדות. הזכות לדעת או בהגדרתה הכוללנית יותר, חירות האינפורמציה, הוכרה במליאת עצרת האומות המאוחדות במושבה הראשון "כזכות אנושית בסיסית" וכאבן בוחן לכל יתר החרויות.

חלק בלתי נפרד מהזכות לחופש הביטוי היא הזכות לדרוש מידע ולקבל מידע. זכות זו ידועה כ"זכות הציבור לדעת". זכות זו, לפי שיטת השופט ד"ר משה לנדוי (בג"ץ (243/62) הזכות לקבל ולהפיץ מידע היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין קיום למשטר הדמוקרטי ובלעדיה לא תיכון דמוקרטיה אמיתית. במסגרת זכות זו כלולה גם החובה החלה על השלטון לידע את הציבור בכל הנוגע למדיניותו ולפעולותיו. על כך כתב השופט ברק: "המידע השלטוני הוא נכס השייך לציבור ולפיכך על איש הציבור להיות נכון לחושפו בפניו. כנגד זכותו של היחיד לקבל מידע עומדת חובתו של השלטון לספק מידע ומכאן חובתם של נושאי תפקידים ציבוריים ליתן מידע לציבור".

עניין ציבורי

פרסום של עניין ציבורי ייעשה אך ורק כאשר יש לציבור עניין (במובן של אינטרס) לגיטימי לדעת עליו, לצורך מימוש זכויותיו האזרחיות והדמוקרטיות. עניין ציבורי כדברי המלומד ד"ר זאב סגל הוא "עניין שיש לציבור תועלת בידיעתו, אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם אורחות חייו".
לדוגמא: איש ציבור שמעל בתפקידו, והתקשורת מפרסמת את החשד, תחת ההצדקה שיש פה עניין ציבורי, הנושא יבחן בבית משפט, ורבים הסיכויים כי מכיוון שמדובר באיש ציבור שהוא רכוש הציבור, ולא אדם פרטי, על הציבור לקבל אינפורמציה לגבי האיש מכיוון שהוא מהווה סכנה למשטר הדמוקרטי ולציבור. ואולם, אדם פרטי שהתקשורת נטפלת אליו ומפרסמת ידיעה שעניינה רכילות זולה, שכל מטרתה לנבור בחייו האישיים, סביר להניח כי בית המשפט יטה לפסילת הכתבה מכיוון שהיא פוגעת בשמו הטוב של אותו אדם, ועוברת על חוק איסור לשון הרע.

עניין ציבורי נבדל מ"עניין לציבור", הנועד לספק, כהגדרת בית המשפט העליון, "מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים".
הבחנה זו מקובלת גם על רובם המכריע של כלי התקשורת.
תקנון האתיקה של מועצת העיתונות מכיר בזכות לפרטיות באין עניין ציבורי בפרסום

מהי עבירה אתית ?

עבירה אתית היא עבירת מוסר.
מועצת העיתונות בישראל מציינת עבירה אתית כ"אמצעי פסול" שנוקט העיתונאי להשגת או הפצת מידע.
אמצעי פסול יכול להיות "הערמה, פרובוקציה (התגרות) פיתוי, סחיטה, איום, אלימות, חדירה שלא כדין לרשות הפרט, האזנת סתר בעבודת עיתונאי" ועוד. ההנחה העומדת בבסיס איסורים אלו היא שעיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ופרסום מדוייק , הוגן ואחראי על ידיעות ודיעות ובלבד שלא ישתמש בחופש העיתונות באמצעים פסולים שיש בהם קלון למקצוע העיתונות – שכן שימוש שכזה עלול לפגוע קשות באמון הציבור בעבודה העיתונאית.
העובר עבירה אתית דינו יבחן בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, וזו תהיה מוסמכת לחייב את העיתון להשעות את העיתונאי מעבודתו העיתונאית.

מהי עבירה על החוק

במדינה דמוקרטית מתייחדת סמכות החקיקה הראשית לפרלמנט - כלומר לנציגיו הנבחרים של העם - ורק הם רשאים להסמיך את רשויות השלטון להגביל את חירותו של האזרח למטרה ראויה. החוק - הינו פועל יוצא של החלטה המתקבלת ברוב בכנסת – הגוף הנבחר על ידי העם.
בחוק מצויין כי על האזרחים להישמע להוראותיו, וכל העובר על החוק, כלומר שאינו נשמע להוראות החוק, צפוי לעונשים המצויינים בחוק.
העונשים יכולים להיות עונשי מאסר בפועל. עבירה על החוק היא עבירה על הוראות המדינה – והפרט או האזרח העושה כן, נחשב עבריין.
בניגוד לעבירה על החוק, עבירת מוסר (עבירה אתית) אינה נתפסת כעבירה חוקית, שיש עימה עונש מאסר, ולכן, התופעות הקיימות בחברה הישראלית כי אנשים נוטים יותר להקל ראש בעבירות אתיקה מאשר בעבירות על חוקי המדינה.


אתיקה עיתונאית

ה"אני מאמין" של מועצת העיתונות בישראל. תורה שלמה המנחה את העיתונאים אחר מהותם של הערכים החיוביים והמוסריים וההתחקות אחריהם.
ערכים כגון: טוב ורע, ראוי או לא ראוי, חובה ואסור.
אתיקה זו היא שם כולל לעבירות מוסר הרשומות בתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל וכן, כללים, מוסכמות, נוהגים והבנות, שאינם כתובים בשום מקום, אך מוסכם על רבים שהם חלק ממנה.
למעשה מדובר בכללי אסור ומותר בעבודה העיתונאית בתחום סיקורו. אין חלות סנקציות פליליות או אזרחיות על העובר על כללי האתיקה בניגוד לחוקי המדינה.

פונקציה

מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת ממבנים או מתת מערכות. לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד.
ממילוי התפקיד נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957).
תוצאה או השלכה חיובית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת פונקציה .

דיס-פונקציה

מושג יסוד בתיאוריה המבנית תפקודית בתחום תקשורת ההמונים שבה החברה היא מערכת המורכבת ממבנים או מתת מערכות.
לחברה צרכים שונים וכל מבנה נועד למלא לפחות תפקיד חברתי אחד.
ממילוי התפקיד נובע לפחות תפקוד (Function) אחד (Merton, 1957).
תוצאה או השלכה שלילית הנובעת ממילוי תפקידה של התקשורת נקראת דיס-פונקציה .


כללי אתיקה

אלו הם הכללים שמועצת העיתונות בישראל קבעה לכל העיתונאים בארץ לפעול על פיהם.
לדוגמה: יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם.
שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה.

אתיקה הנתונה למצפונו של עיתונאי

כל עיתונאי מגיע עם המטען האישי שלו, ובאזור הדמדומים שבו לא ברור באופן חד משמעי, היכן מתחילים כללי האתיקה והיכן מסתיימים, יש מצבים שהעיתונאים פועלים בהתאם למצפונם וכל מקרה לגופו.
כך למשל, עיתונאי מסויים יכול לעמוד מול מצב שאין התייחסות מפורשת בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות על כיצד עליו לנהוג, ובמקרה כזה הוא ינהג לפי מצפונו האישי כאדם.
כל עיתונאי הוא בראש וראשונה בן אדם, וכל עיתונאי בא עם תפיסת עולם אישית של מה מותר ומה אסור, מה מזיק ומה לא מזיק, וכל עיתונאי יכול להחליט לבד, כיצד לפעול, במקרה שאין התייחסות לגביו בחוק או בכללי האתיקה העיתונאית.

גישת השימושים והסיפוקים

גישת "השימושים והסיפוקים" זו גישה המתמקדת בסיבות לכך שאנשים משתמשים בכלי תקשורת מסוימים ולא בתוכן.
גישה זו היא חלק ממגמה רחבה יותר בקרב חוקרי התקשורת, שנוגעת יותר ל"מה" שאנשים עושים עם כלי התקשורת.

לפי גישה זו שצמחה בשנות ה – 40 ושבה ועלתה בשנות ה-70 וה – 80 מוצג השימוש בכלי התקשורת במונחי סיפוק של צרכים חברתיים או פסיכולוגיים של הפרט. כלי התקשורת מתחרים עם מקורות סיפוק אחרים, אך ניתן לקבל סיפוקים מהתוכן של המדיום, מהכרת הז'אנר, מהיחשפות כללית למדיום ומההקשר החברתי שבו הוא משמש.
מקוויל (1987) המחיש את השפעת מצב הרוח על הבחירה בכלי התקשורת: שעמום מעודד בחירה בתכנים מעוררים, בעוד שלחץ נפשי מעודד בחירה בתכנים מרגיעים.

על פי גישה זו קיימים 4 סיבות נפוצות לשימוש בכלי התקשורת:

הצורך לקבלת מידע:

  • נתונים על אירועים ומצבים.
  • עצות בעניינים מעשיים.
  • סיפוק הסקרנות והידע הכללי.
  • למידה, חינוך עצמי.
  • תחושת ביטחון באמצעות הידע.



הצורך לגיבוש זהות אישית:

  • קבלת חיזוקים לערכים אישיים.
  • מציאת מודלים לחיזוי.
  • הזדהות עם אדם חשוב אחר.
  • הבנה טובה יותר של העצמי.


הצורך בבידור:

  • בריחה או הסחת דעת מבעיות.
  • הירגעות.
  • השגת הנאה תרבותית או אסתטית.
  • העברת הזמן.
  • שחרור רגשי.


הסברים אחרים המקובלים בספרות המקצועית החוקרת את תפקידה של הטלוויזיה בחיינו מחלקים את הסיבות לשלוש קבוצות עיקריות:

  • צפייה בשל תוכן מסוים – אנו נבדלים זה מזה בתחומי התעניינות ובהעדפות השונות עד כדי כך שתוכנית האהובה מאוד על צופה אחד עלולה להיות דוחה ממש בעיניו של צופה אחר.
    בולטים בכך ההבדלים בין הקבוצות. יש תוכניות שצופים בהן כמעט רק ילדים וגברים ( ספורט, מאבקי כוח) לעומת תוכניות עם אחוז גבוה מאוד של צופות (סדרות בהמשכים וסרטים העוסקים ביחסים בין אישיים).
  • עצם הצפייה כמקור לסיפוק – עצם הצפייה היא מקור ההנאה שלנו. הצפייה עצמה ולא התוכן, מאפשרת הירגעות, שכחה, דחיית התמודדות עם ריב, הטלוויזיה מאפשרת לנו להיעלם לעולמות אחרים, מלאי מתח והתרגשות.

הצפייה כמספקת צרכים חברתיים - קירוב בין בני אדם מצד אחד מול פרטיות.
הטלוויזיה גורמת לנו להיות מעורים בחברה "בעניינים" , מעוררת בנו תחושת שייכות לאומית, מקרבת אותנו למין האנושי ומארחת לנו לחברה.

מודל

מודל הוא ביטוי גראפי המתאר באופן סכמתי רעיון בכדי לפשט תהליכים מורכבים הקיימים בו.
בתקשורת המודל בא לתאר ולהסביר את התהליכים השונים המתרחשים בעת פעולת התקשורת.

יתרונם של המודלים בכך שהם מייצגים רעיונות תיאורטיים – מופשטים בצורה גראפית – חזותית, כעין מפה , שהיא יותר מוחשית ממילים.
הצגה שכזו, מבחינה בין הרכיבים השונים של התהליך, וכך נושאים שונים שניתן להעלות באופן כללי, זוכים במודל להתייחסות ספציפית , המחייבת בניית מילון מונחים.


מודל לאסוול – מודל ליניארי (קווי)

המודל שפיתח לאסוול (1948) להבנת תהליך התקשורת הוא מודל השייך לאסכולת התהליך.
על פי לאסוול ניתן להבחין בחמישה רכיבים עיקרים בתהליך התקשורת.
תהליך זה הוא ליניארי שבו יש שיגור של מסרים וקליטתם.
להלן המרכיבים:

  • מוען – יוזם הפעולה או מקורה. דהיינו: אדם יחיד, קבוצת אנשים, ארגון או מוסד.
  • מסר – התוכן של הדברים שהמוען מבקש להעביר.
  • ערוץ – המדיום שדרכו מעביר המוען את מסריו.
  • נמען – הפרט או הציבור שאליו מכוונת פעולת התקשורת.
  • השפעה – השינוי המתחולל בנמענים כתוצאה מקבלת המסר.

הכללת ערוץ התקשורת במודל ועוד יותר מכך, ההתייחסות למידת ההצלחה של המוען להעביר את המסר לנמען ולהשפיע עליו, הפכו את שאלותיו של לאסוול לכלי שימושי בלמודי התקשורת ובמחקרה.

מודלים מעגליים

מודלים מאוחרים ביקשו לשנות את האופי הליניארי או החד סטרי של לאסוול.
לדוגמה: במודל שהציע דה פלר (1968) הוכפל המודל הליניארי והיה למעגל סגור כך שהמוען הופך בתורו לנמען, הנמען למוען, וחוזר חלילה.

אולם אף שהתהליך נתפס כדו-סטרי הוא אינו סימטרי לגמרי.
המוען משמש עדיין מקור עיקרי למסרים ואילו המסרים של הנמען מוגדרים כמשוב, ובכך משתמעת היוזמה של המוען בתהליך.

החידוש של דה-פלר הוא שיכלול מושג הרעש והחלתו לא רק על הערוץ אלא גם על כל מרכיבי התהליך.
החל במוען שעשוי להיתקל בהפרעה בעת שיגור המסר וכלה בנמען שדבר מה עשוי להסיח את דעתו בעת קליטת המסר.

חופש הביטוי

חופש הביטוי הנו אבן יסוד במדינה הדמוקרטית ונגזר מן התפיסה הדמוקרטית המהווה תנאי מרכזי בהגשמתה.
חופש הביטוי משמעו מצד אחד, הזכות לבטא ולהביע דעה לכל אדם על כל דבר ובכל דרך והזכות לשמוע כל התבטאות של כל אדם או לקרוא אותה או לקבל מידע אשר מישהו רוצה להפיץ.
זוהי אחת החירויות הבודדות שאינה כתובה בספר החוקים של מדינת ישראל אך היא זכות חוקתית שנוצרה בפסיקת בג"ץ.
מכונה בפסיקה הישראלית "זכות עילאית".


הבסיס המשפטי לחופש הביטוי

במדינת ישראל אין חוקה ואין חוקים מפורשים שמבטיחים את חופש הביטוי, אולם כבר מ"הכרזת העצמאות" ניתן להסיק כי העקרונות הדמוקרטיים שעליהם מושתתת המדינה כוללים גם את חופש הביטוי.

אחד האישורים המתועדים והמצוטטים ביותר לקיומו של חופש הביטוי הוא פסק הדין של שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט.
בעתירת עיתון קול העם לבג"ץ בשנת 1953. נגד שר הפנים, שדרש את סגירת העיתון.
בהיעדר חוקה שימש פסק דין זה, תקדים חשוב וכעין תחליף לחוק.

השופט אגרנט דחה את דרישת שר הפנים וקבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקראטיים וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי.
שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו, רק אם הפגיעה בביטחון ובשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה זו.

השופט אגרנט מסכים כי לחופש יש סייגים.
בפסק הדין טוען השופט כי יש לבהחין בין חופש לבין הפקרות, וכי בצידן של זכויות החופש יש הגבלות מטעם החוק.
רעיון זה נקבע על ידי בית המשפט העליון בקביעה כי "לכל אחד הזכות לחופש הדיבור וחופש הביטוי, אך השימוש בזכות זו נתון להגבלה מטעם החוק. תפקידו של החוק , קובע אגרנט הוא "להגביל זכות יסודית זו במקום שאדם משתמש בה לרעה".

שר הפנים הורה על סגירת עיתון "קול העם" ב – 1956 ממניעים פוליטיים. כאמור, העיתון היה מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית וגינה את הממשלה בהגדירו אותה "מדיניות הממשלה המספסרת בדם בנינו".
הנימוק שהעלה שר הפנים היה לכאורה נימוק ביטחוני כלומר: הטענה היא כי הפרסום בעיתון "קול העם" פוגע בביטחון המדינה.

פסק הדין שנתן השופט שמעון אגרנט, נוטה לטובת חופש הביטוי. השופט קבע כי היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים, וכי יש להימנע ככל האפשר מלהגביל את חופש הביטוי.
שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו רק אם הפגיעה בביטחון ובציבור קשה רצינית וחמורה ורק אם יש ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה כזו.

הסיבות לחופש הביטוי

  • חופש הביטוי כאמצעי להגשמה עצמית של הפרט – במדינה הדמוקרטית האדם הוא ערך עליון.
    תפקיד המדינה לשרת את האדם ולספק לו הגנה על חייו, רכושו, אמונותיו ודעותיו.
    בניגוד לדגם המדינה האוטוריטרית בה האדם הוא כלי לשימוש המדינה, כאשר זו היא ערך עליון הרי שבמדינה דמוקרטית מונהג חופש ביטוי בכדי לאפשר לפרט לפתח את סגולותיו ולהתקדם במעלה האפשרויות שמעניקה לו במדינה.
  • חופש הביטוי כתהליך קידום הידע וגילוי האמת – האידיאל של התפיסה הליברלית הוא להבטיח קיומו של שוק דעות חופשי לתחרות המאפשר ליחיד לממש את פוטנציאל הדעת ואת זכות הבחירה שניתנה לו.
    גישה חופשית לערוצי התקשורת וזכות שווה לקבל מידע ולהביע עמדה, היא המאפשרת לאמת לצוץ ולהיחשף.
    בכך מממש חופש הביטוי את עיקרון שלטון העם על ידי העם – אבן יסוד במדינה דמוקרטית.
  • חופש הביטוי כגורם חיוני ליציבות חברתית - החברה הרב גונית בדמוקרטיה מורכבת ממיעוטים שונים לצד הרוב.
    חופש ביטוי מאפשר למיעוטים לנסות לשכנע את הרוב בצדקת דרכם.
    בדרך זו מסכימים קבוצות המיעוט לקבל את הכרעת הרוב.
    הסכמה על כללים אלו תוך מתן נופך של חופש ביטוי שומר על היציבות החברתית במדינה.




ההגבלות והאיסורים על חופש הביטוי

החברה מתגוננת מפני חופש מידע מוחלט בחקיקה ובנורמות מוסר.
כך החיל המחוקק איסורים החלים על חופש המידע ובכללם:


  • איסור פרסום שמו של קטין מתחת לגיל 18 אשר הסתבך בפלילים או קשור לעניין פלילי
  • חוק איסור לשון הרע – חוק האוסר פרסום דבר דיבה כנגד מישהו, הודעה כוזבת.
  • איסור סוב-יודיציה: כל עניין הנמצא בהליך משפטי אסור לעיתונאי לנסות להשפיע על מהלך המשפט
  • משפט בדלתיים סגורות – משפט שמהלכיו חסויים ונאסרת עליו כניסת עיתונאים
  • הצנזורה הצבאית – איסור פרסום עניין הפוגע בביטחון המדינה
  • חוק הגנת הפרטיות (ראה הרחבה בהמשך הדף)

בנוסף, הנהיגה העיתונות (אתיקה עיתונאית) נורמות ואמות מוסר כדוגמת:

  • הימנעות מפרסום אם אין הכרח של עיקרון זכות הציבור לדעת
  • הימנעות מהשגת מידע בדרך לא ישרה או תוך הטעיה מכוונת של אחרים, או ניצול תמימות של מרואיינים
  • תדריך ניקדי – תדריך כולל ברשות השידור כיצד לשמור על אובייקטיביות, הגינות, כללי ראיון, שפה תרבותית

כמו כן כללי האתיקה המגבילים את העיתונאי הם:

יושר והגינות, נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות התנצלות ומתן אפשרות לתגובה מצד הציבור, פרטיות ושם טוב של אדם, שלא להפלות ולא לפרסם דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מין, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, עיסוק , נטיה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפת עולם.
שלא לפעול בניגוד עניינים, שלא להשתמש לרעה בתפקיד העיתונאי, שלא לפרסם דבר שיש בו טובת הנאה, שלא להשתמש לצורך השגת מידע באמצעים פסולים, לא לגלות מידע ולשמור על זהותו של מוסר הידיעה


חוק איסור לשון הרע

איסור לשון הרע זהו חוק מדינה שמהותו:

1. אסור להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2. אסור לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו 3. אסור לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו, או במקצועו 4. אסור לבזות אדם בשל מוצאו או דתו




חוק הגנת הפרטיות

פגיעה בפרטיות היא פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, ושימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים. ואולם החוק גם מגדיר כמה פגיעות בפרטיות אשר כמעט לכולן עשויה להיות נגיעה לעבודתו כעיתונאי בשלב איסוף החומר ובשלב פרסומו.

ראוי להדגיש שפגיעה בפרטיות מותרת רק כאשר קיימת הסכמה מצד הנפגע לפרסום. הליך זה פוטר לחלוטין את העיתון מאחריות לפגיעה.
ההסכמה אינה חייבת להיות מפורשת. אך על פי החוק, גם פגיעה שלא בהסכמה מותרת אם מוכיח העיתון שהפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו.
לענייננו: לא הייתה עבירה על החוק במידה שנתקיימו אחת מהנ"ל:

הייתה הסכמה מצד המשפחה (2) היה בו עניין ציבורי (3) הפרסום נעשה בתום לב

פרסומת ויחסי ציבור

פרסומת : הפצת מידע על מוצר שירות או רעיון על מנת להגביר את מכירתו באמצעות מודעות בעיתונים, שלטי חוצות, סרטוני קולנוע, ותשדירים ברדיו ובטלוויזיה.
מטרת הפרסומת היא לשכנע , לשנות עמדות, לידע.
תפקידה של הפרסומת למכור מוצרים ולנסות להשפיע על הרגלי הצריכה שלנו.
הפרסומאים משתמשים בדימויים מילוליים, חזותיים, באמצעים רטוריים – שכנועים מגוונים להעברת מסרים כלכליים, חברתיים, פוליטיים.

בעוד שמטרתם המרכזית של הפרסומות הוא רווח כלכלי, מטרתם המרכזית של יחסי הציבור היא בניית תדמית חיובית ברמת התודעה ולאו דווקא ברמת ההפעלה.
וכן, בעוד שפרסום היא פעולת שכנוע "מסומנת" ומוצהרת הכרוכה בתשלום, יחסי ציבור לא ניתנים לזיהוי, ובעיקר אינם מתומחרים (לא עולים כסף) .

הקשר (התלות) בין פרסומת לתקשורת

קיים קשר של תלות הדדית והשפעה דו סטרית בין תקשורת לפרסומות.
המעבר לייצור המוני והיווצרות חברת השפע הצרכנית דחקה הצידה את התקשורת הבין אישית על ידי ההמונית ויצרה מצב בו ההיצע וגם הביקוש במידה כזו שהצריכו ויסות ותיאום ביניהם להבטחת הקיום הכלכלי.
ככל שההיצע גדל גבר הצורך בתקשורת המונים שתפרסם ברבים את שלל המוצרים המתחרים על מקום בשוק. ככל שגדל הפרסום בתקשורת גבר הביקוש בציבור והתפתחו צרכים והרגלי קנייה חדשים.
התקשורת כעסק כלכלי לכל דבר נעשתה תלויה בהכנסות מן הפרסום, והפרסום נשען על התקשורת כאמצעי בלעדי לקשר עם ההמונים.

ההשפעות המוגבלות של התקשורת על החברה והתרבות

השפעה מוגבלת אחת :

מען הוא נעצר בדרך ב"מסנני מידע" – תיווך של בני משפחה, חברים, מומחים, וכיו"ב.
הצרכן אינו מושפע באופן ישיר, אלא כצרכן נבון הוא שוקל את צעדיו, מתייעץ, סוקר, משווה ובודק דרך אותם "מומחים לעניין" את כדאיות רכישת המוצר



השפעה מוגבלת שניה :

אנשים נוטים להיות קשובים למסרים שתואמים את עמדותיהם יותר מאשר לאלו שסותרים אותן (עיקרון הסלקטיביות).
מרבית הצופים מקבלים את החלטתם מבעוד מועד ואינם מושפעים מן הפרסומות בעיקר כאשר הן נוגדות את עמדתם.
הפרט הוא יצור סלקטיבי השייך למבנה חברתי שמוגן מפני התקשורת וממתן את השפעתה.

אופרת סבון

אופרת סבון היא אחד הז'אנרים המרכזיים בתרבות הבידור ובבידור טלוויזיוני הפופולרי.
המושג הומצא בארצות הברית בשנות השלושים לתיאור סדרות דרמה שהיו משודרות ברדיו במהלך שעות היום.
התוכניות היו מיועדות לנשים עקרות בית, על ידי חברות סבון שייצרו סבון.

בז'אנר זה היה מקובל להתעסק ביחסים שבין אדונים למשרתים.
את התסכית שידרו בעיקר למעמד הנמוך.
ומאז אנו מזכירים : אופרה – בידור לעשירים, אופרת סבון – בידור למעמד הנמוך.
התוכניות הותאמו ברבות השנים לטלוויזיה ושודרו בשעות היום.
אופרות הסבון מופקות כל עוד יש תקציב ויש עניין מהקהל

תוכניות אקטואליה

תוכניות אקטואליה הן תוכניות הדנות באירועים עכשוויים בניגוד לבידור שנתפשות כמנותקות מאקטואליה ומהמציאות.
תוכניות בידור מטרתן ללכוד את תשומת ליבו של הצופה ולהותיר בו רגשות של עונג.
התוכניות האלו נועדו להרגעות, שחרור ,ולפזר את המחשבות המטרידות אותנו במהלך היום.

הקו המפריד בין תוכניות בידור לאקטואליה הוא שבבידור יש מקום ליצירתיות הבמאי, ואילו באקטואליה אנו די צמודים לאירועים שהתרחשו או מתרחשים בזמן נתון.

כך למשל, התוכנית "יצפאן", היא תוכנית שנועדה לשעשע את הקהל, שבה הקצנה והגזמה, סטריאוטיפים ופשטנות, התמקדות במספר מצומצם של נושאים – כל אלה בונים תפיסת עולם מעוותת אצל הצופה.
לעומת זאת מגישי התוכניות האקטואליה: ניסים משעל, אמנון לוי, דן מרגלית, אושרת קוטלר, דוב גילהר, חיים יבין – כל אלו מחזירים אותנו למציאות עם כל עוצמת הכאב.

המערבון כז'אנר

הז'אנר הוותיק ביותר בקולנוע.
במערבון זה חוזרים על עצמם המוטיבים של: אינדיאנים רעים ולבנים טובים.
האינדיאנים תוקפים מן המערב ופוגעים בנשים וילדים.
הלבנים נאלצים להשיב על המתקפה האינדיאנית ולבסוף מנצחים.
יש התמקדות בגיבור, שהוא חריג, אדם שבא משום מקום וגם חוזר לשם בסוף הסרט.
המשפחה היא משפחה אמריקאית טיפוסית (ילד חביב, אימא יפה, אב קשוח וחזק) האישה פסיבית אבל כוחה רב משל הגבר.
ג'ון פורד, נחשב לגדול הבימאים של ז'אנר זה.
פורד מבטא בסרטיו הערצה לרוח האמריקאית הישנה הדוגלת בפשטות, הסתפקות במועט, אומץ לב, יושר, קדושת המשפחה ואחווה, בעיקר אחווה בין גברים.
דוגמאות של ז'אנר זה: "שיין", "שבעת המופלאים", "בצהריי היום", "בעבור חופן דולרים", "הטוב הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב".