בראשית פרקים א-ד

סיכום פרק א'-

פסוקים 1-2 מהווים פתיחה לסיפור הבריאה.

הפסוק הראשון בא ללמדנו שני דברים בסיסים ביותר באמונה המונותיאיסטית הישראלית:

א.אלוהים הוא אדון העולם, שכן הוא ברא אותו. ב.העולם יש לו התחלה בזמן ואינו קדמון כמו אלוהים- הישות הנצחית היחידה ביקום היא אלוהים.

הפסוק הראשון מעלה כמה קשיים:

1. המילה "בראשית" צורת סמיכות. אין בעברית צורת סמיכות כשהסומך הוא פועל – ברא. (הסומך בעברית תמיד מופיע בשם עצם, שם פועל , שם תואר וכו).

רש"י הציע לקרוא את המילה ברא בניקוד שונה: ברוא, וכך הוא הופך את הפועל לשם פועל במשמעות של ציון זמן. 2. הקושי השני: ציון בריאת השמים והארץ כעובדה מוגמרת, והרי לאחר מכן נמסר פירוט של בריאת השמים והארץ.

לדעת חוקר בשם קאסוטו, פסוק אחד עומד לעצמו ומהווה הקדמה קצרה וחגיגית לנושא שבו תעסוק הפרשה, ומשמש ככותרת לסיפור כולו- בראשונה ברא אלוהים את השמים והארץ. לאחר מכן יבוא פירוט איך ובאיזה סדר נבראו הדברים, וזאת על פי השיטה הפרשנית של כלל ואחריו פרט. לפי גישתו של קאסוטו בפסוק 2 מתחיל עניין חדש ובו מודיע הכתוב על המצב ששרר בעולם לפני הבריאה.

פס' 2: לפני בריאתה הארץ הייתה חומר גולמי של מים וחומרים מוצקים במצב של תוהו ובהו- במצב של חוסר כל סדר וצורה וחיים של חומר גולמי. החומרים המוצקים הכבדים שקעו למטה, ואילו המים הקלים צפו למעלה. אותה שכבת מים עליונה נקראת "תהום", ועליה היה פרוש ה"חושך" ורוח אלוהים מרחפת. מסקנה: מפסוק זה משתמע כי לפני בריאת העולם היו קיימים שלושת היסודות הקדמונים: מים, חומרים מוצקים וחושך. על פי תפיסה זו לפני בריאת העולם יש אוקיאנוס מים אין סופי שמכסה את הכול, הכול אפל וחשוך ובמצב סטטי- ללא תנועה. המצב המנוגד למצב בסטטי הוא רוח אלוהים המרחפת המסמלת תנועה וחיים.

מכאן מתעוררות שתי גישות: א.העולם נברא יש מאין [גישת חז"ל] כלומר לא היה קיים חומר גולמי לפני מעשי הבריאה, כלומר ה' ברא את העולם ובכלל זה ברא תחילה את החומר הגולמי, ועל כן ברא ה' את העולם מאין- מלא כלום. ב.הבריאה נעשתה מחומר שהיה קיים, כלומר יש מיש. מסקנה זו מתאימה לתפיסה הפילוסופית שרווחה בתקופה היוונית והניחה קיומו של חומר ראשוני – היולי שממנו נוצר היקום.

מסקנה לכל הימים: 1.כל הפעולות בסיפור מיוחסות לאל אחד- תפיסה מונותיאיסטית. "ויאמר אלוהים" הביטוי הזה פותח כל אחד מימי הבריאה. לפי חז"ל מכונה האל "מי שאמר והעולם נעשה בדברו", כלומר העולם נברא במאמר האל. השימוש בפועל " ויאמר" בא להרחיק הגשמה של האל ולהדגיש את ריבונותו. לדעת חז"ל , לאמירה האלוהית קודמת מחשבה ותוכנית. 2." ויקרא אלוהים" בעצם קריאת שם יש הכרזה מטעם האל הבורא, הכרזה על שלטונו ובעלותו על הדבר שקרא לו בשם. קריאת השם מופיעה רק בשלושת הימים הראשונים :אור, חושך, שמים, ארץ וימים. מכאן שלטונו של האל על החושך, הארץ והים, שהם יסודות שהיו קיימים לפני הבריאה האלוהית. 3."ויהי ערב ויהי בוקר..." יש כאן ציון יחידת זמן של יממה המתחילה עם בריאת האור והיא בוקר, ויהי ערב- חלפה מידת זמן של יום, אחר כך ויהי בוקר- חלפה מידת זמן של לילה. [במקרא ובמסורת היהודית השבת החגים והמועדים מתחילים עם ערב. 4."וירא אלוהים כי טוב"- ביטוי זה שחוזר אחרי כל בריאה[למעט יום שני] מציין שהעולם במקורו טוב. 5.במבנה פרשת הבריאה יש התאמה בין צורה ותוכן. המבנה המסודר מבטא את הרעיון כי הבריאה היא שלמות הרמונית. ההרמוניה בבריאה באה לידי ביטוי בקשר שבין הבריאה של שלושת הימים הראשונים לבין הבריאה בשלושת הימים האחרונים.

יום ראשון- אור יום רביעי- מאורות יום שני- רקיע יום חמישי-בעלי חיים בים וביבשה יום שלישי- יבשה ימים וצמחייה יום שישי –חיות הארץ והאדם

6.החזרות הן סממן סגנוני המאפיין את סיפור הבריאה, מדובר בחזרות של נוסחאות: "ויאמר אלוהים" "ויהי ערב ויהי בוקר" "וירא אלוהים כי טוב" "ויהי כן". כמו כן יש חזרות על צירופי מילין ומילים בודדות. 7.בסיפור מצוי דגם ספרותי של המספר העולה- שש ושבע, ששה ימי בריאה והשיא הוא היום השביעי-ביום זה יש חריגה מן הבריאה והעשייה , זהו יום של שביתה מן העבודה. ההדרגתיות ניכרת גם בהתפתחות הבריאה מן התשתית הפיזית של העולם- שמים, ארץ וימים, אל היצורים החיים, כשהשיא הוא בריאת האדם. 8.המספר שבע מספר טיפולוגי

סיכום הימים:

פס' 3-5: בריאת האור- יום ראשון ביום הראשון אלוהים בורא את האור. אין הכוונה לאור השמש, הירח והכוכבים, מכיוון שאלה יבראו ביום הרביעי. מדובר באור קוסמי. האור מבטא את ראשית המעבר מן הכאוס [תוהו ובהו] אל הקוסמוס. לכאוס אין גבול, כל היסודות מצויים בו בערבוביה. האור מניס מן העולם את החושך(האלמנט השלילי העיקרי). החושך לא נעלם לגמרי, אלא הוא מובדל מן האור ועובר לשלוט בזמנים מסוימים בלבד- בלילה. מכאן שהאור נברא בראשונה כנגד החושך שקדם לבריאה. יש לשים לב שבריאת האור , וכך כל הדברים האחרים , נעשית באמירה ולא בעשייה ממש. לדעת חז"ל זוהי אמירה שקדמו לה מחשבה, רצון ותכנון. השימוש בפועל "ויאמר" כוונתו להרחיק הגשמה מה' ולהבליט את גדולתו ואת ריבונותו. פתיחת הבריאה באור היא ויכוח עם התפיסה האלילית של המיתוסים במזרח הקדום, שלפיהם המאורות- השמש, ירח וכוכבים נחשבו כאלוהות. התורה באה לשלול מן המאורות את כוחם ולטעון, כי אלוהים ברא את האור ומקור האור אינו בשמש ובירח.

פס 6 -8 בריאת הרקיע- יום שני

מהו הרקיע? בלשון העברית המודרנית הרקיע הוא השמים. במקרא הוא מוגדר כעין הקרח (יחזקאל פרק א' פס' 22). השורש רקע משמעו בסורית "קרש". הרקיע ביסודו שכבה קרושה של מים- שכבת קרח, והוא נקרא שמים.. אותו הרקיע היה ביסודו שכבת קרח, שבראה ה' כדי לחלק את מי התהום הצפים על הארץ לשתי שכבות: שכבת המים התחתונים ושכבת המים העליונים. אותה שכבת קרח דמוית כיפה שמעליה המים העליונים, נקראת רקיע או שמים, וכך נוצר החלל בין הארץ שהייתה מוצפת במים תחתונים, ובין השמים שנוצר משכבת הקרח והמים העליונים, שהתנשאו למעלה. במילים אחרות הקריע היה חומר פיזי שתפקידו לשמש חיץ בין המים שמתחת לרקיע ובין המים שמעל לרקיע. בהמשך אין תיאור הבריאה לנעשה מעל הרקיע אלא לנעשה מתחת לרקיע, על הארץ., בבחינת השמים לה' והארץ לבני אדם. ביום השני לא נאמר "כי טוב" שכן עדיין לא סיים אלוהים את מלאכתו עם המים, מלאכה שתימשך ביום השלישי.המים התחתונים לא הגיעו לסידורם הסופי, הם עדיין מכסים הכול מתחת לשמים ועדיין לא ניתן שם למים התחתונים.

פס' 9-13 :הפרדת היבשה מן הים ובריאת הצמחייה – יום שלישי

• ביום השלישי עשה אלוהים שתי פעולות:

1.הפרדת היבשה מן הים. מכיוון שהים כיסה את הכול,היה צריך לרכז את המים במקום אחד כדי שהיבשה תיראה. בפעולה זו רומז הכתוב כי אלוהי הבריאה שולט במים ועושה בהם כרצונו, ואין מתנגדים לו. שלטונו המוחלט של האל בא לידי ביטוי בצו האומר "יקוו המים". רמיזה זו באה כנגד אותם מיתוסים קדמונים המספרים על מרד שר הים באל הבורא, מרד ששרידים לו מצויים במקרא. אלוהים קורא ליבשה – ארץ, ולמקווה המים קורא- ימים. בקריאת השמות בא לידי ביטוי שלטון האלוהים עליהם. מכאן שהאל יכול לצוות עליהם והם מצייתים לפקודתו. עתה יש ליקום שלושה חלקים עיקריים: שמים, ארץ, ים.

2.בריאת הצמחייה- אלוהים מצווה על האדמה לאחר שנגלתה, להצמיח דשא, עשב ועצים עושי פרי. נראה שדשא ועשב הם שתי מילים נרדפות המבטאות כל צמח שאינו עץ. יש פרוש אחר הטוען שדשא הוא שם כוללני לצומח, והוא מחולק לשני סוגים: עשב ועץ, וכל אחד משניהם כולל מינים שונים.יש כאן כעין הבחנה בוטנית בצומח, צמחים שהם גלויי זרע- עשב, וצמחים שהם מכוסי זרע- עץ. מיד לאחר סידורם של חלקי העולם נברא הצומח. על אף שהצמחייה זקוקה לאור שמש בא הכתוב ללמדנו שהצמחייה שברא אלוהים אינה תלויה בשמש, שכן השמש נבראה רק ביום הרביעי. הפקודה האלוהית ניתנת לארץ, הנתונה לשלטון האל, ולארץ כוח להצמיח צמחים, וגם להעניק חיים לבעלי חיים ,תוצא הארץ נפש חיה, (פרק א' פס' 24).. הצמחים כמו החיות נוצרו על ידי הארץ, הם הופיעו מן הטבע והם חלק אורגני של הטבע.

על הבריאה ביום השלישי נאמר פעמים "כי טוב" משום ששני מעשי בריאה שונים נבראו ביום השלישי.

פס' 14-19 :בריאת המאורות ביום הרביעי

התורה מאריכה בתיאור מעשה הבריאה של מאורות השמים. התורה רוצה להדגיש כי המאורות אינם בעלי ישות עצמאית, ואין בהם תכונות רוחניות, אלא הם יצורים חומריים המשוללים כל שכל ורצון.בדרך זו יוצאת התורה נגד התפיסה הרווחת במזרח הקדמון , שהמאורות נחשבים לאלים בעלי אישיות. אותם עמים עבדו לגרמי השמים. הכוכבים שימשו באסטרולוגיה הבבלית להגדת העתיד וגורל המלך.ריבוי התפקידים של המאורות בא להפחית ולהגביל את כוחם. תפקידם של המאורות: להבדיל בין היום ובין הלילה. לאותות- לסימנים, כוכבים מסוימים והם ,סימנים" לארבעת כיווני השמים. למועדים- תאריכי החגים או לעונות חקלאיות. ימים ולשנים-יחידות זמן הנמדדות לפי הקפות הירח והשמש מסביב לארץ. להאיר על הארץ. להבדיל בין האור ובין החושך.

המאורות אינם מכונים בשמם: השמש מכונה "המאור הגדול" והירח מכונה "המאור הקטן".

בתחילת הפרק האור והחושך הם מושגים מופשטים. בתהליך הבריאה כולו יש תהליך מעבר ממופשט לקונקרטי (מוחשי). כך גם האור עובר שינוי ממושג מופשט , חסר צורה , למושגים מוחשיים :שמש ,ירח וכוכבים. לפי רש"י ה' עשה שתי פעולות שונות. "ויהי מאורות"- מיום ראשון נבראו וברביעי ציווה עליהם להיתלות ברקיע". כלומר, ביום הראשון הוא ברא את המאורות, ואילו ביום הרביעי הוא מיקם אותם במקומם.

פס' 20-23: בריאת העופות והדגים- יום חמישי

ביום זה ממלא אלוהים את המים ואת השמיים ביצורים חיים. הים מתמלא שרצים: דגים ויצורים אחרים האופיינים לים. כמו כן מילא אלוהים את השמים בעופות.. על פי פסוק 20 הפועל יעופף מקביל לפועל ישרצו. בשני הפעלים מדברים על תנועה של בעלי חיים: העוף יעופף, ואילו השרצים נעים במהירות במים. בפסוק 21 מזכיר הכתוב את התנינים הגדולים כחלק מבעלי החיים שנבראו במים. נשאלת שאלה: מדוע מזכיר הכתוב דווקא את התנינים הגדולים, בעוד ששום יצור נברא אחר לא נזכר בשמו בפרק? בקרב עמים זרים נהוג היה לספר על מלחמותיהם של האלים כנגד מפלצות שונות. חלק ממפלצות אלו מוזכרות במקרא בכינויים: תנין, ליוויתן, נחש בריח, נחש עקלתון. התורה שכנראה הכירה מסורות אלה, באה להדגיש כי התנינים אינם יצורים מאימים המורדים ונלחמים באל, אלא הם יצורים נבראים ככל היצורים האחרים.גם בישראל העתיקה רווחת הייתה ההשקפה על תנינים כיצורים מיתולוגים, שהתמרדו בה' והתנגדו לו, כשברא את העולם.. ואילו כוונת התורה כאן למחות נגד השקפה זו. מיתוס- סיפור שבא להסביר תופעה חד פעמית שאירעה בעולם, ומאז התופעה ותוצאותיה משפיעות על האדם והחברה עד ימינו וחוזרות על עצמן. המיתוסים בעמי המזרח כללו סיפורים על מעשי אלים וגבורתם, מלחמות בין אלים שהביאו ללידת אלים חדשים. המיתוסים מספרים על יצירות שיצרו האלים כמו בריאת העולם, בריאת האדם ובריאת תופעות טבע..

המיתוס במקרא- חוקרי המקרא מניחים , שסיפורי המיתוס של המזרח הקדום היו ידועים בעם ישראל ושרידיהם מצויים במקרא. סימני התפיסה האלילית הוסרו מסיפורי המקרא מתוך התנגדות להם.

בפסוקים 22-23 אלוהים מברך את בעלי החיים ברכה חומרית: התרבות. [ביום השישי כאשר יברא את האדם, גם אותו יברך אלוהים, אך ברכתו תהיה גם רוחנית ולא רק חומרית].

פס' 24-31: בריאת בעלי החיים היבשתיים והאדם- יום שישי ביום השישי מגיעה הבריאה לשיא. אלוהים בורא את נזר הבריאה. כהקדמה לבריאת האדם הוא בורא את חיות הארץ: נפש חיה למינה: בהמה ורמש [זוחלים] וחיתו ארץ. כאשר הכתוב מתאר את בעלי החיים ביבשה הוא נוקט דרך תיאורית כלל ופרט . נפש חיה מחולקת לשלושה סוגים:

• בהמה- בעלי חיים ההולכים על ארבע, והם מבויתים מטבעם, כגון שור וחמור.
• רמש- בעלי החיים המחוסרים רגליים או בעלי רגלים קצרות, בדרך כלל בעלי חיים קטנים, הנראים כזוחלים על גרונם, כגון נחש ולטאה.
• חית הארץ- בעלי חיים ההולכים על ארבע, שאינם מבויתים כגון אריה ונמר.

לא נאמרה ברכת "פרו ורבו" על חיות היבשה , כפי שנאמר על חיות הים ובעלי הכנף משום שחיות היבשה נמצאות בקרבת האדם. ברכת פרו ורבו שיתברך בה האדם תחול עליהם ממילא, עקב קרבתם לאדם ומגעם עמו.

בריאת האדם שונה מבריאת שאר היצורים מכמה בחינות, מה שמצביע על חשיבות האדם:

• אלוהים בורא את האדם לאחר תכנון "נעשה אדם"
• האדם נברא בצלמו ובדמותו של האל.
• תפקיד האדם רם ונישא: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה...". אלוהים נתן לאדם שיצר יכולת שלטון וששרה המחייבת חשיבה.למעשה, אלוהים נתן לאדם יכולת לשלוט.
• את החיות האלוהים מברך ביכולת ההתרבות, ואילו לאדם הברכה נאמרה באופן ישיר.
• האדם נברא כזוג אחד "זכר ונקבה"[לא נאמר עליו "למינהו"].
• לזכר ולנקבה ניתנה אותה ברכה וניתן אותו תפקיד – שוויון בין זכר ונקבה.
• האדם הוא אחרון הנבראים.
• בריאת האדם מתוארת בסגנון פיוטי.

בעיות פרשניות שונות מצויות בפרשת בריאת האדם: 1. מה פירוש הביטוי "נעשה אדם"? ומדוע הוא מופיע בלשון רבים? לביטוי נעשה אדם ישנם כמה פירושים. חז"ל סברו כי האל מתייעץ במלאכים לפני שברא את האדם. אולם פירוש זה נתקל בקשיים, שכן הדבר סותר את התפיסה העקרונית של פרשת הביאה, שבה משתמע שאלוהים ברא את העולם לבדו. . כמו כן בשום מקום בפרשת הבריאה לא נזכרו כלל מלאכים או ישויות אלוהיות אחרות. לכן יש פרשנים המסבירים את הביטוי "נעשה אדם" כלשון זירוז. אלוהים מזרז עצמו לברוא את האדם, לאחר שברא את כל השאר, והוא מזרז את עצמו לברוא את הבריאה החשובה ביותר.

2. מה משמעות הביטוי "בצלמנו כדמותינו"? האם האדם נברא בצלמו ובדמותו של האל?

יש המפרשים כי באמת צרוף זה מבטא אמונה מקראית עתיקה שהאל הוא מוחשי, וכי לאל יש דמות ופנים המשתקפות בדמותו של האדם. [כמו בספרות המצרית והבבלית במזרח הקדמון, שהמלך משקף בצורתו החיצונית את אלוהיו. יש חוקרים הטוענים שמדובר במושגים רוחניים.הרי לפי האמונה היהודית המקובלת האל הוא מופשט. היינו האדם נברא בצלם הרוחני של האל- ביכולת החשיבה שלו. כלומר דמות וצלם הם מעין דגם ותבנית של תכונות אלוהיות של מחשבתו ומצפונו של האל. זאת אנו למדים מן הברכה שניתנה לאדם, ולפיה אלוהים מאפשר לאדם לשלוט בבריאה, ושלטון מחייב שימוש בשכל ובמחשבה. לפי הפשט קיימת בעיה תיאולוגית [דתית- אמונית], שכן לפי פסוק 26 לאל יש צלם, ואם נבחן את צורת האדם שנברא בצלם, נבין מהי צורת האל. אחד הפרשנים המסורתיים ניסה לפתור בעיה זו ע"י שינוי טעמי המקרא. הוא פיסק את חלקו הראשון של פסוק 27: ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם, אלוהים ברא אותן,,," . בעזרת הפסיק לאחר המילה "בצלם" מנטרל הפרשן את הבעיה התיאולוגית, באשר לפי זה נברא האדם באיזשהו צלם, ולאו דווקא בצלמו של אלוהים. השם ,צלם" כשל ה' חוזר שלוש פעמים [פס' 26-27] כטבוע באדם, מבליט את היסוד האלוהי המופשט באדם, מקרבו לאל ומבדילו מכל הבריאה.

מאחר שהאדם נעלה מכל בריאה הוא זוכה לברכת ה' [פס' 28]:

• ברכת פרו ורבו
• ומלאו את הארץ וכבשה- להתפזר בארץ ולמלא אותה ולכבוש את שממתה
• ורדו בדגת הים...על הארץ- שליטה [רדייה] על כל בעלי החיים בעולם.

הברכה מורכבת משני אלמנטים: א. ברכה חומרית – גופנית: "פרו ורבו", כמו שנאמר לבעלי החיים ביום

    החמישי.

ב. ברכה רוחנית- שכלית: "ורדו בדגת הים..." השלטון מחייב שימוש רב בשכל, אותו שכל שקיבל האדם מן האל בשעה שברא אותו.

למרות השליטה על כל בעלי החיים בעולם, אין לאדם עדיין היתר לאכול את בשרם של בעלי החיים האחרים. העיקרון הוא שלכל בעל חיים יש זכות קיום, ואין לשלל ממנו זכותו זו. מתקיימים יחסים של שלום בין האדם לבעלי החיים. המצב ההרמוני של ראשית הבריאה משמש את הנביא ישעיהו בשאיפתו לשלום באחרית הימים: ישעיהו פרק יא' 6-9:" וגר זאב עם כבש..." בתיאור זה של הנביא בעלי החיים יחזרו להיות צמחונים.

לא נאמר על בריאת האדם "כי טוב" כפי שנאמר על כל שאר הנבראים. ניתן להסביר זאת בשני דרכים: 1.לאדם יש יכולת שכלית להבין את מה שאלוהים אומר לו, הרי ניתנת לו בחירה חופשית, וחייו יהיו על פי תוצאות בחירתו, כלומר הטוב והרע בידי האדם.

2.אפשר שהאמירה "כי טוב" משתמעת מתוך הביטוי "טוב מאוד" [פס' 31] , הבא כסיכום חגיגי על כל הבריאה, שנבראה ללא פגם וללא עיוות.

פרק ב' פסוקים 1-3: בריאת השבת- יום שביעי

היום השביעי הוא יום שבת, יום המנוחה, שבו "נח" אלוהים מכל מלאכה אשר עשה. היום השביעי הוא יום מקודש, שפירושו יום נבדל ומופרש מימים אחרים ובזה מרוממת התורה את היום השביעי ממעמדם של שאר הימים. הביטוי "היום השביעי" חוזר שלוש פעמים. המילה ,שבת" לא מופיעה בפסוקים אלה. יתכן ויש בכך פולמוס [ויכוח] עם מושגים ידועים מהמזרח הקדום. בממלכת אכד היו ימים שנקראו שבת בהם אסור לעבוד כי האל "נגר סין" נח ולכן אין להפריע את מנוחתו. ימים אלו נחשבו לימי אסון ומביאים מזל רע. בעמי המזרח הקדום, ובייחוד עמים שחיו במסופוטמיה התייחסו למספר שבע כיחידות של זמן. את הזמן היו סופרים על פי הלבנה. הימים ה- 14, ה-21, ה-28, נחשבו לימים לא טובים, בעלי מזל רע שאין לעשות בהם כל דבר חשוב כי הוא לא יצליח. מכאן שהשבת היא מונח אלילי בייסודו שנתקבל ביהדות, אבל קיבל תכנים חדשים. את השבת יש לקדש באופן מחזורי כל שבעה ימים ללא קשר למחזור הירח במשך החודש, וללא קשר למושגים אסטרולוגים הקשורים בגרמי השמים. השבת נחשבת ליום טוב, יום מבורך "ויברך אלוהים את יום

השביעי".

שלוש פעמים בירך אלוהים בפרשת הבריאה: א. ברכה לדגים ולעופות- הברכה מציינת שבאופן פיזי תהיה להם יכולת התרבות. ב. הברכה לאדם- הברכה מציינת גם את יכולת ההתרבות מבחינה פיזית וגם ברכה של יכולת רוחנית ביכולתו לשלוט בטבע. ג. השבת- כולה ברכה רוחנית שיש בה קדושה.

בשמירת השבת מחויב עם ישראל והיא משמשת כאות ברית בין אלוהים לעם ישראל. בתורה מוזכרים אותות ברית נוספים:

• הקשת בענן – אות ברית בין ה' לאנושות.
• ברית המילה- אות ברית אישית בין אדם מישראל לאלוהים.
• השבת- אות ברית לאומית בין ה' לעם ישראל.

"ויכל אלוהים ביום השביעי..." [פס' 2] מהפועל "ויכל" משתמע כי ה' גמר [ויכל] את מלאכת הבריאה ביום השביעי. לפנינו קושי: הרי את מלאכת הבריאה גמר ה' ביום השישי, ומדוע נאמר שה' גמר את מלאכת הבריאה ביום השביעי? הפרוש ההגיוני ביותר אומר שיש לפרש את הפועל "ויכל" במשמעות להיות במצב שלאחר גמירה. ביום השביע אלוהים נמצא במצב שלאחר גמירתה של מלאכת הבריאה. יש חוקרים המתקנים את יום השביעי חיום שישי[תרגום השבעים].

לסיכום מהי מטרת הבריאה של העולם?

1. הסבורים , שתיאור הבריאה מסתיים ביום השישי, חושבים שתיאור הבריאה בא לציין את מעמדו של האדם כנזר הבריאה.

2. הסבורים, שתיאור הבריאה מסתיים בתום היום השביע, חושבים שתיאור הבריאה כולו מדגיש את חשיבותו ואת קדושתו של יום השבת, מכיוון שביום השביעי שתי פעולותיו האחרונות של האלוהים היו הברכה והקדושה. 3 .להראות כי ה' הוא האל האחד והיחיד, הקודם לכול.

4 להתנגד להשקפות אליליות ולדעות שרווחו בקרב עמי המזרח הקדמון,שלפיהן אלים שונים בראו את העולם.

פרק ב'- סיפור הבריאה השני, ב' 4 ב-25.

פרק זה מציג תיאור שני של העולם לפני הבריאה. תיאור זה שונה מהתיאור בפרק א'.

מה משמעותם של השינויים האלה? הפרשנות המסורתית טוענת שאין סתירה בין שני הפרקים. היא טוענת שפרק א'- הוא סיפור הבריאה באופן כללי, ופרק ב' הוא הפירוט שלו. כלומר שני הפרקים משלימים זה את זה. הפרשנות המודרנית- מחקר המקרא- מסביר את ההבדלים על פי תורת המקורות. פרק א' שייך למקור P (כהני), טכסט מסודר ומאורגן. ופרק ב' שייך למקור היהוויסטי- J. אגדי ואנושי. או לפי שם האל: פרק א' שם האל " אלוהים" ולכן הפרק שיך למקור E, ואילו בפרק ב' שם האל ה' אלוהים ולכן המקור הוא JE. ]שימו לב שפרק ב' פס' 1-4 שייכים למקור E משום ששם האל ה' אלוהים. ולכן זוהי אחת מן הסיבות מדוע יש חוקרים הטוענים שפס' 1-4 בפרק ב' לא נמצאים במקומם].

את תורת המקורות פיתח פיתח חוקר גרמני בשם וולהאוזן. הוא בדק ומצא שהתורה מורכבת מארבעה מקורות שונים שנכתבו בזמנים שונים בידי אנשים שונים. מאוחר יותר צירף העורך המקראי אותם יחדיו. המקורות הם: מקור P- כוהני, מאה –5 לפנה"ס, ימי שיבת ציון. כתיבה שיטתית ומאורגנת.

                  מקור J- יהוויסטי- מאה 10 לפנה"ס. התחבר ביהודה.
                  מקור E- אלוהיסטי, מאה 9 לפנה"ס. משתמש בשם אלוהים.
                  מקור D- דויטרונומיסטי, מאה 7 לפנה"ס- הרפורמה של יאשיהו.  

הסבר ההבדלים: 1. בפרק א' נברא האדם אחרון כי בכך מודגש מעמדו הנעלה של האדם. הפרק בא לספר על כל הבריאה, הכל נברא עבורו. בפרק ב' הדגש הוא על תיאור יצירת האדם והשתלבותו בעולם. ולכן אין פירוט לגבי מעשי הבריאה האחרים.והתיאור מתחיל באדם. 2. סעיפים 2,3-ההבדל מחזק את השערת המקורות השונים. השם אלוהים מתקשר לתפיסה מרוחקת של האל. יישות טראנסצדנטית= מחוץ לעולם , ללא מגע עם הברואים. השם ה' מופיע בזיקה קרובה יותר עם המאמין. 4. רש"י מסביר שבפרק א' נברא חצי אדם וחצי אישה, ואח"כ הפרידם. יש המסבירים שבפרק א' יש הכללה על בריאת האדם ובפרק ב' יש פירוט איך נברא. כך גם לגבי התפקיד.. בפרק א' תפקיד עקרוני כללי, ובפרק ב' יישום התפקיד בגן העדן. בנושא הצלם והעפר כל פרק מציג היבט אחר באדם. פרק א' מציג את הייסוד הרוחני הנעלה. ופרק ב' מציג את היסוד הגשמי, הנחות. 5. לפסוח 6. הפעלים מלמדים על הריחוק או הקרבה של האל מהאדם.

לסיכום ההבדלים: יש שתי תפיסות שונות זו של הפרשנות המסורתית הרואה בפרקים כמשלימים זה את זה. כשפרק א' מדגיש את בריאת העולם ומצמצם בסיפור בריאת האדם. ופרק ב' הפוך. הסבר אחר הוא זה של תורת המקורות, הפרשנות המודרנית.

הפרק מתחיל בפס' 4ב, (או בפסוק 4). פס' 4ב-5, הם פתיחה לסיפור הבריאה השני.הכתוב מתאר את המצב שלפני הבריאה. יש כאן תיאור מצב שלילי. מה לא היה בעולם כשהאל יצר את האדם. לא היה "שיח השדה"- צמחיית בר כמו קוצים המסתפקים בגשם. אך עדיין אין גשם. לא היה "עשב השדה"- צמחייה תרבותית, תבואה הזקוקה לאדם כדי שיגדל אותו, כמו מיני דגנים, כי אין עדיין אדם. הסיפור אם כך פותח ללא צמחייה ללא גשם וללא אדם. בין כל השלילה יש יסוד חיובי אחד :" ואד יעלה מן הארץ...". מהו האד? אד- הוא זרם מים חזק הבוקע מתוך מקור שמתחת לאדמה. ייתכן ואלו מי מעיינות הפורצים ממי התהום. אד זה הצליח להשקות את "כל פני האדמה". האל אחראי להתפרצות מי התהום וכך הוא מבטל את המצב השלילי הרע שהיה בעולם. האל יצר כאן מצד אידאלי לחקלאי – הוא לא יצטרך להיות תלוי בגשם. אד זה נעלם מן העולם עם החטא והגירוש מגן עדן. לאחר החטא הראשון הפסיקה האדמה להיות מושקה על ידי מי התהום, ונגזר על האדם להיות תלוי בהופעת הגשמים. וגם הופעתם תלויה בהתנהגות האדם. על פי חוקת ס' דברים הופעת הגשם תלויה בהתנהגות האדם. פס' 7- כיצד נוצר האדם וממה? האל מתואר כאן כיוצר כקדר. הוא לש חומר, אדמה רטובה, ויוצר ממנה תבנית של אדם. בגולם שייצר הוא נופח "נשמת חיים". נשמת חיים- הכוונה לרוח הנמצאת בכל יצור חי. נשמה =נשימה. לכן לסכום יצירת האדם נאמר:" ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, ייצור נושם . בתאור נאמר שהאדם נוצר עפר מן האדמה. המלה עפר לכאורה מיותרת, אך יש כאן רמז מתרים להמשך. עונשו של האדם לשוב אל האדמה. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". העפר רומז על פחיתות האדם אך מצד שני האל הפיח בו מרוחו, דבר הרומז על עליונותו. האדם הוא ייצור דו ערכי, יש בו שניות. אפסי מצד אחד ועליון מצד שני. (לגבי הביטוי נפש חיה, נשמת חיים- יש הטוענים שזוהי הנשימה המשותפת לכל בעלי החיים ויש הטוענים שהיא ייחודית לאדם-

ראה עמ' 49- 50 דבורה ספקטור, ועמ'34, עלילות ראשית ).

גן העדן פרק ב' 8-14. מהו גן העדן? לפי הניסוח זהו שם של מקום "ויטע אלוהים גן בעדן...." משמעות המלה עדן היא מקום פורה , מקום מושקה ורטוב. אין ציון של מקום מדויק . המקום נמצא ממזרח = מקדם. זהו גן ממזרח לארץ ישראל, וייחודו הוא בשפע המים שבו. יש בו מים זורמים בשפע והופכים אותו לנווה מדבר פורה המושקה על ידי האל. הקטע מספר על ארבע נהרות . שניים מתוכם מוכרים לנו. הפרת והחידקל הזורמים במסופוטמיה. ופישון וגיחון שאינם מוכרים היום.הם כנראה קשורים לנילוס של מצרים. ארבע הנהרות הם תמונת המצב של העולם המוכר לכותב, ומייצגים את שתי התרבויות הקדומות – המצרית והמסופוטמית. מה היה בגן? היו בו מים, נהרות זורמים. היו בו עצי פרי, ושני עצים מיוחדים עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. בגן היו אוצרות יקרים : זהב בדולח אבן שוהם. בצדו המזרחי במקום הכניסה והיציאה עמדו שומרים שימנעו את חזרתם של בני האדם לאחר הגרוש. אז מהו הגן, מה מסמל? גן העדן הוא כנראה מקום הנמצא מחוץ למציאות של האדם. המקום היה גן אידיאלי שבו חיו בני האדם לפני הגירוש. האדם איבד עולם זה כשהפר את צו האל וחטא. היה זה עולם ללא מתחים, ללא כסף, מין, מוות. שלטה בו התמימות, והייתה בו הררכיה ברורה: אל אדם חיות. לאחר הגירוש יישארו לו לאדם רק הגעגוע וההתרפקות על גן העדן האבוד, וחלום שבעתיד ישתנה המצב.

.

יחזקאל ל"א 1-11 הסברים יחזקאל נשלח לדבר אל פרעה ו"אל המונו"- מפס' 3 ואלך מתאר הנביא את מראהו ומאפיניו של הארז. פס' 3- "הנה אשור ארז בלבנון..."- אשור= מלך מצריים מושווה לממלכה האשורית שהייתה חזקה ונפלה. "יפה נוף וחורש מצל וגבה קומה ובין עבותים (=עבים עננים)הייתה צמרתו"- הוא חזק , נעלה ומעניק חסות לחפצים בצילו. פס' 4- "מים גדלוהו, תהום רוממתהו, את נהרותיה הולך סביבות מטעה, ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה". הוא היה רענן מבורך ולא ידע מחסור, כי היה שתול על פלגי מים. מי הנהרות והתהום השקו את מטעו, ובזכותו נהנו גם עצי השדה (=העמים השכנים לו) מהברכה השורה עליו (מקביל לבראשית ב' 10-14). פס' 5-7, הנביא משווה אותו לעצי השדה = מלכים עמים האחרים- הוא גבוה=נכבד ונעלה מכולם. והוא היפה והפורה מכולם. סרעפות, סעפות, פארות, דליות= ענפים. ענפיו נהנו נשפע מים, והוא מקור לחיים וחסות לכל החי מסביבו. מלך אשור העניק מהשפע הרב שנתברך בו לכל הסובבים אותו, ואלה הפכו לבני בריתו. פס' 8-9- "ארזים לא עממוהו (לא האפילו עליו) בגן אלוהים". הארז הזה (=מלך אשור) היה יפה יותר מארזי גן עדן, ולמרות יופים וחוזקם של אלה הם לא הצליחו להאפיל עליו. "ברושים לא דמו אל סעפותיו, וערמונים לא היו כפראותיו, כל עץ בגן אלוהים לא דמה אליו ביופיו. יפה עשיתיו ברוב דליותיו ויקנאוהו כל עצי עדן אשר בגן האלוהים". כל עצי הגן לא הצליחו להתחרות ביופיו. וה' מודה שעשה אותו יפה במיוחד. פס' 10-11- ארז מפואר זה מואשם בחטא הגאווה= "יען אשר גבהת בקומה...ורם לבבו בגובהו", ולכן יגורש- כפי שאדם וחווה גורשו מגן עדן, והוא יינתן בידי עמים :" ואתנהו ביד איל גויים, עשו יעשה לו ברשעו גרשתיהו"

יחזקאל כ"ח, 11-19. הנביא נושא כאן קינה על מלך צור . מלך צור מדומה כאן לכרוב, ייצור חכם שהיה בגן עדן. "מלא חכמה וכליל יופי" פס' 12. בתחילה נברא הכרוב(= מלך צור) כייצור תמים שהלך

מה תפקידו של האדם בגן העדן? "לעבדה ולשמרה"- על האדם הוטל לשמור על האדמה ולעבד אותה. יש הרואים פה רמז מיתולוגי שהאדם נוצר כדי לעבוד במקום האלים, ולמלא את תפקידם.

מהו עץ החיים ועץ הדעת? משמעות עץ החיים – מעניק חיי נצח למי שיאכל מפירותיו. משמעות עץ הדעת: 1- דעת =חכמה. עץ החוכמה. מי שיאכל מן העץ יהפוך לייצור בעל תבונה. פרוש קשה כי האדם היה כזה עוד לפני האכילה. הרי נתן שמות לבעלי החיים. לפי אברבנאל האכילה העניקה לאדם את היכולת להוציא מהכוח אל הפועל את כישוריו השכליים. 2- ידיעה מוסרית- באכילה מהעץ יקבל יכולת הבחנה בין טוב ורע. בגן הם חיו חיי תמימות , ללא סבל, ללא מתחים, והאל רצה לגונן עליהם. 3- ידיעה מינית- האכילה תעניק להם תודעה מינית ומתחים מיניים. לפני האכילה היו ערומים ולא התביישו, לאחר מכן נפקחו עיניהם לראות את ההבדלים שבין המינים, ומכסים את מערומיהם. 4- יכולת הבחירה החופשית- על האדם הוטל איסור לאכול מפרי העץ והוא ידע את התוצאה מראש- מות יומת- האדם מבחירתו החופשית יבחר בין חיי נצח חסרי דאגות ובין הרע, מוות וסבל בעולם. 5- באמצעות העץ האל מעמיד את האדם בניסיון- תחילה היה זה עץ סתם ככל עצי הגן. לפי טעמי המקרא יש טעם מפסיק, רביע, אחרי המלה עץ. עץ, הדעת טוב ורע. האל רצה לבחון את יכולתו של האדם לציית לצו האלוהי ולהתגבר על ייצרו.

יצירת האישה – פס' 18-25. העולם שהוצג בפרק א' אינו טוב לאדם כי הוא לא יכול להגשים לבדו את ברכת "פרו ורבו", וכן הוא סובל מבדידות.האל הרגיש בצערו ולכן הוא מחפש לאדם "עזר כנגדו". המלה "כנגדו" יוצרת קושי.כיום יש לה משמעות שלילית. פרשנים מסבירים כנגדו- עזר דומה לו, נאה לו, מתאים לו. האישה שמחפש האל לאיש צריכה להיות דומה לו, שווה במעמדה. האם האל נכשל כשלא הצליח מיד ליצור אישה? תחילה יוצר לאדם חיות , האם האל הכל יודע לא יודע שהחיות אינן "עזר כנגדו"?! האל מוצג כאן כאנושי ואינו מצליח למצוא פתרון לאי הפריון של האדם ולבדידותו. פרשנים מסבירים שאין כאן כשלון. האל ניסה על ידי יצירת החיות, לעורר באדם חשק לחיות ליד יצור שיסייע לו בעולם. האדם יתבונן במעשי החיות וירגיש בבדידותו ולכן יוקיר תודה לאל על המתנה , הקרויה אישה. האדם ילמד שהיחסים בין החיות הם רק מיניים ואילו האדם זקוק גם לקשר של קרבה ונאמנות. האל מפיל תרדמה על האדם ובונה מצלעו את האישה. ביצירת האישה שי רצף פעלים המלמדים על חשיבות הופעת האישה:" ויפל...תרדמה...וישן ויקח..ויבן...ויביאה" 21-22. האם מעמד האישה נחות או שווה. יש סבורים שהאישה נחותה כי נוצרה מצלעו של האדם. אחת מעצמות בית החזה שלו. וכן כי נוצרה אחריו. כנגד גישה זו יש דעה אחרת האומרת שצלע הוא צד. האישה היא הצד השני שלו, כלומר שווה לו במעמד. השוואה לנחיתות או שויון במעמד האישה בחוברת עמ' 50-51.

תגובת האדם לבריאת האישה- "זאת הפעם עצם מעצמותי, בשר מבשרי לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת" המלה זאת חוזרת 3 פעמים כדי ללמד על התרגשות ושמחה.יש כאן שלוש צלעות מקבילות סגנון שירי המדגיש את ההתרגשות.

-

מיתוס שומרי נוסף "עלילות גלגמש" במיתוס זה מסופר על גן אלוהי מופלא- שם יושב האל, ובו נמצאים עצים ועליהם אבנים יקרות. גלגמש הוא גיבור שומרי קדמון מהעיר ארך. הוא חיפש כל הזמן את סוד חיי הנצח. הוא הגיע בחיפושיו אל נוח השומרי ששמו "אותנפישתים". הוא גר בגן האלוהי. אותנפישתים סיפר לגלגמש שאחרי המבול ברך האל אנליל אותו ואת זוגתו החיי אלמוות. הייתה זו מחווה שאף אדם לא יכול לזכות בה.אותנפישתים ראה שגלגמש אפוף צער רב ולכן גילה לו שבתחתית הים מצוי צמח חיים, שבכוחו לחדש את הנעורים. גלגמש הלך לחפשו וצלל למעמקי הים וקטף את הצמח המבוקש. אך בדרכו חזרה פגש בנחש שחטף ממנו את הצמח ואכלו. כתוצאה מכך השיל הנחש את עורו והיה לבן אלמוות, ואילו גלגמש נשאר בן תמותה. לפי התפיסה המסופוטמית נגזר על האדם להיות בן תמותה ונסיונותיהם של יחידי סגולה לזכות בחיי נצח נידונו לכשלון.

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                עלילות בראשית

פרק ג' הסיום של פרק ב' מתקשר עפ' פרק ג' על ידי משחק מילים ב' 25 "ויהיו שניהם ערומים" ללא בגדים. ג' 1 "והנחש היה ערום מכל חית השדה..."- ערמומי. זהו קשר ראשוני בין האדם לנחש. פתיחה באידיליה שבגן, האדם לא מתבייש במערומיו, סיום בכך שהם מתביישים ותופרים לעצמם חגורות מעלי תאנה.

הפרק עוסק בסיפור גן העדן, בחטא הראשון ובעונש הראשון. בסיפור אין משתתפים רבים. בסך הכל הדמויות הן: אדם ,חוה , אלוהים, וגיבור אחד נוסף, שלא שמענו עליו בפרקים הקודמים, אך הוא שמניע את העלילה הוא גיבור הסיפור- הנחש. אין אנו יודעים כמה זמן נמשך מצב אידיאלי זה של ההרמוניה בין האדם לאישה, בין האדם לבעלי החיים ובין האדם לאל. הרמוניה זו מסתיימת עם כניסתה של הדמות החדשה.

פס' 1-6: הנחש המפתה מי הוא הנחש? הנחש אינו דומה לשאר הנחשים המוכרים לנו, כי הוא מדבר, הוא מפתה, הוא יודע, ולפי חז"ל הוא הלך על שתי רגלים והאישה אינה נרתעת ממנו.

   -יש הרואים בנחש כסמל הרוע בעולם.  כוח שלילי שמנסה להזיק . הוא      
    דומה לדמות השטן המסית את האל לנסות את מידת הצדיקות של איוב. כוח   
    מכשיל המעמיד את יצר האדם בניסיון.
   -הפרשנים המסורתיים רואים בנחש את יצר הרע שהיה טמון באישה,  
    ושפיתה אותה לאכול מפרי העץ האסור.
   -הנחש לפי המיתוס- היה ייצור אלוהי בעל כוחות מיוחדים. היו שראו בו      
    מפלצת או מפלצות, שהיו שותפות למרד הים באלוהים. נחש בריח נחש      
    עקלתון. כלומר הוא נחשב לאל מורד. גם ישעיהו בפרק כ"ז 1 מזכירם.
    בספר במדבר כ"א הנחש מתואר כמחיה וממית. סימן שבני ישראל הכירו     
    מסורות של המזרח הקדום שראו בנחש כמקור הרע. גם בספור גן עדן הוא  
    מקור הרע.
   במצרים הנחש נחשב לבעל כוח מיוחד. סמל של כוהני מצרים. סמל הרפואה  
   כיום.
   

 התמודדות עם דמותו של הנחש
המספר המקראי מציג אותו תוך שילוב שתי משמעויות. מצד אחד שונה מנחש רגיל ומצד שני מציגו כבעל חיים רגיל. הוא אינו אל קדום אלא עוד חיה מבין כל החיות שהיא אולי ערמומית ולא יותר.

הדבר מודגש בעזרת שני משפטים:" הנחש היה ערום מכל חית השדה" והביטוי:" אשר עשה ה' אלוהים"- האל יצר אותו ולכן הוא בשליטתו ולא יכול למרוד ביוצרו. התורה בחרה להכניס לסיפור את דמות הנחש המסמל רע דווקא, כדי להדגיש שאין הוא ישות עצמאית היכולה להתנגד לאלוהים שיצר אותו. באופן זה דוחה התורה ומבטלת את המסורות של המזרח הקדום על מרד של הים ועוזריו נגד אלוהים. זוהי דה- מיתולוגיזציה. אופיו של הנחש אינו חד משמעי. מצד אחד הוא ייצור ערמומי ומכשיל מצד שני יש לו כוחות חיוביים. ביטוי לכך יש בספור בני ישראל במדבר כ"א 4-9. הנחש המופיע כאן הוא בעל כוח דיבור ובזה ייחודו, יש בכוחו לשכנע את האישה לאכול מפרי העץ האסור. על הנחש נאמר כי היה ערום מכל חיית השדה, ואכן ערמומיותן באה לידי ביטוי בפסוקים הראשונים של פרק ג'.

( יש להניח שגם מי שקרא או שמע את הסיפור הזה לפני אלפי שנים לא הכיר נחשים מדברים, אבל קרוב לוודאי שהוא הכיר את הנחש מן המיתוסים של האזור, ובמיוחד את הנחש מהמיתוס האוגריתי הגדול על מרד הים. ב"מרד הים" הנחש הוא חבר כבוד בחבורת האלים שהצטרפה לים במלחמתו בבעל. קריאת תגר על שלטון האל היא מרכיב יסודי בכל עלילות ראשית של עמי האזור. במיתוסים של האוגרית הכריזו הים וחבורתו מלחמה על בעל ועל חבורתו.)

השיחה בין האישה לנחש- ג' 1-5. שיחה זו מביאה לשינוי גורלי במצבם של הדורות הבאים. השיחה הזו מתנהלת כנראה בלבה של האישה, במחשבותיה. פס' 1 משמש אקספוזיציה. הנחש מוצג כערום ,חכם, חורש רע. פרט זה חשוב להבנת המשך הסיפור. הנחש פונה אליה בשאלה מתממת הוא אומר לאישה: "אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן" [פס' 1],-המשפט נשמע קטוע, כי הביטוי אף כי במקרא משמעו למרות ש... אך במקרא הוא מובן גם כ-אכן או אמנם.אפשר גם כשאלה- האמנם... האמנם אלוהים אמר לכם לא לאכול מכל העצים שבגן? הנחש מנסה לדובב את האישה בשאלות. הנחש משקר, שכן אלוהים הרשה לאדם ולאשתו לאכול מכל עץ הגן, ורק מעץ אחד- עץ הדעת לא אפשר לו לאכול. הנחש מגזים בכוונה, כדי לפתות את האישה להגיב על דבריו, וזו אכן מתפתה ומיד מתקנת את דברי הנחש. האישה מתקנת את דברי הנחש ואומרת שמפרי הגן מותר להם לאכול "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון. [פס' 3]. בתשובתה של האישה יש הרחבה של האיסור, לא רק האכילה אלא גם הנגיעה....נבדוק את הצו המקורי בפרק ב' 16-17, את דברי הנחש ואת דברי האשה. צו האל ב' 16-17 צו האל לפי הנחש ג,1, 4-5 צו ה' לפי האישה ג,

2-3

פקודה

מותר/ אסור לאכול ויצו ה' ...על האדם לאמור: מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ויאמר(=הנחש) אל האישה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן ותאמר האישה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ , אשר בתוך הגן אמר אלוהים נגיעה רק לא תאכל אין איסור נגיעה ולא תגעו בו העונש כי ביום אכלך ממנו מות תמות לא מות תמותון פן תמותון

הסבר ההבדלים: - האישה והנחש מורידים את הצו לדרגת אמירה. - ה' התיר לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת- איסור קטן. הנחש מעצים את האיסור והופך אותו לאיסור גורף. האל אסר אכילה מכל פירות הגן. וכך הוא גורם לאישה לא לעמוד בפיתוי. האישה משמיטה את המלה "כל" ואומרת שמהעץ המרכזי- ה' הידיעה- לא ניתן לאכול , וכך היא מרחמת על עצמה ועל מצבה ורןאה באיסור משהו בלתי אפשרי ולא הוגן.

  -  האישה מוסיפה את עניין הנגיעה שוב כדי לעורר רחמים בפני הנחש      
     שאפילו אסור לגעת בעץ. וכך מציגה את האיסור כלא ניתן לביצוע.
  -  העונש בצו המקורי הוא מוות לדברי האישה העונש אינו ודאי= פן נמות           אולי נמות, בכך משכנעת עצמה לנסות כי ה' לא ימיתם. והנחש מודיע      
     בנחרצות- שלא ימותו.

הנחש קובע בפס' 5:" כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם , והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". כלומר הם יהיו בעלי דעת – מבחינים בין טוב לרע. האל מעונין שתישארו תמימים ותלויים בו. לדעת הנחש האכילה תעשה את האדם למתחרה של האל בשכל ובידיעה המוסרית ואז אם יאכלו גם מפרי החיים – יהיו כאלוהים. מדברי הנחש ניתן ללמוד על מגמת ההסתה והערמומיות שבו. הוא משנה את הדברים וכך מציג את האל כקנאי וצר עין. הוא מציג עצמו כמבין את דעת האל ובכך מחזק בקורא את העובדה שהוצגה בהתחלה שהוא ערמומי. גם האישה מוצגת כערמומית כי משנה את הדברים בהתאם לרצונה. רוצה לאכול מהפרי האסור ולכן מסדרת לה בראש הצדקות. החיבור בין שני הערמומים מביא לעבירה על האיסור האלוהי. פס 6-7. האישה אוכלת מהפרי האסור ונותנת גם לאישה. הוא אינו מתנגד ונענה לה ברצון, הוא מוצג כדמות פסיבית. לאחר האכילה "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם..." הם כנראה מתביישים מהתאווה המינית שתקפה אותם או במערומיהם. (בפרקים הקודמים עסקנו בשאלות שונות הנוגעות ליחסים בין אלוהים לאדם: מה משותף להם ומה שונה ביניהם. סיפור האכילה מעץ הדעת מוסיף נתונים חשובים הנוגעים לשאלות אלה. על פי הסיפור הזה יש שני מישורים שבהם מובחן האלוהים: בידיעה ובתוחלת החיים. בראשית סיפור האדם מובחן מהאל הן בידיעתו והן בתוחלת החיים שלו. ובסוף הסיפור הוא מובחן ממנו רק בתוחלת החיים. בשני המישורים, האמצעי לשמירת ההבדלים האלה היא הימנעותו של האדם מאכילת פירות מסוימים. הכמיהה לחיי נצח באה לידי ביטוי גם במיתוס הבבלי העתיק "עלילות גילגמש". גלגמש, מלך העיר השומרית ארך, יצא למסע ארוך כדי למצוא את האפשרות לחיות חיי נצח. בסופו של המסע הוא פגש באתנפשתם, אדם שזכה לחיי נצח מהאלים. לאחר שגלגמש הפציר באתנפשתם, הלה סיפר לו על צמח שאכילתו מקנה חיי נצח. גלגמש צלל למעמקי הים, לקח משם את הצמח הנכסף ויצא למסע חזרה לביתו. בדרך הוא נעצר לנוח וטבל בבאר, שם הריח הנחש את ניחוח הצמח, עלה בחשאי וגנב אותו מגלגמש. כך נשאר גלגמש בן תמותה.)

פס' 7-17: האדם ואשתו אוכלים מפרי עץ הדעת כתוצאה מאכילת הפרי אמנם נפקחו עיניהם כפי שאמר הנחש [פס' 5], אך בפקיחת עיניהם לא השיגו ידיעה כשל אלוהים, אלא ידיעה שהם ערומים. חטא זה הוא מעין הסגת גבול, שכן לה' הארץ וכל אשר בה, והוא הציב לאדם ולאשתו את גבול המותר ואכל מעץ הדעת. האדם לא עמד בניסיון הקל שהעמידו ה', הסיג גבול, ועבר על מצוות "לא תעשה" באוכלו מפרי עץ הדעת. לפיכך אינו ראוי להידמות למלאכי מרום, ומעת ואילך אינו ראוי עוד לחיות בגן עדן.

עץ הדעת יכול להעביר את האדם ממצב של תמימות למצב של ידיעה ובושה, במיוחד הבושה המינית.. עץ הדעת אפשר לאדם להיות מודע לכל מה שסביבו, שהרי לפני האכילה היה כמו ילד קטן, שאפילו את העובדה הבסיסית שהיה ערום לא ידע. בנוסף לכך , האכילה מן הפרי האסור החדירה לאדם את האבחנה כי מעשה שעשה אינו טוב, שהרי מיד לאחר מכן מסופר לנו שהאדם מתחבא מאלוהים, שכן ידע שהפר את מצוות האל. עץ הדעת כמה משמעויות: - הידיעה המינית, הבושה הקשורה במין. - ידיעה במובן של מודעות למה שמסביב. - ההבחנה המוסרית בין טוב לרע.

בירור האשמה- פס' 8-13 האדם ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן- התגלות מוחשית באמצעות קול פסיעות. הם מבינים שעליהם לתת דין וחשבון לה' על חטאם. הם נבוכים ומתחבאים מפני ה', אך לשווא. בפס' 8 נאמר :"וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן..." יש כאן קושי תיאולוגי. האל מוצג כאנושי. שומעים את צעדיו. חז"ל פרשו "דיברה תורה בלשון בני אדם" זוהי האנשה כי כך יותר קל לאדם לדבר על האל. רש"י טען שקול ה' מתהלך בגן ולא ה'. האל קורא לאדם:" איכה?"-שוב קושי דתי, האם האל אינו יודע היכן האדם?! פתרון, זוהי שאלה רטורית, לצורך פתיחה בשיחה על מנת לתת לאדם הזדמנות להתוודות על החטא. אבל תשובת האדם היא הצטדקות:" ...את קולך שמעתי בגן , ואירא כי עירום אנוכי ואחבא". אדם למעשה לא עונה לשאלת האל אלא מסביר מדוע התחבא. התחבאתי כי יראתי, שכן אני ערום, ואין לעמוד מול ה' עירום. יש כאן העמדת פנים והתחסדות והתחמקות מהודאה כי חטא . אך גם ניתן להבין שיש לו מצפון והבנה כי פחד מתגובת האל. האל לא מקבל את התירוץ ומתחיל בשלב החקירה. החקירה מתחילה באדם משם עובר לאישה אך את הנחש אינו חוקר. האל שואל בתוכחה :"מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ..." אל ממשיך בחקירה בלי לחכות לתשובות ברורות ומטיל את מלוא האחריות על האדם. בעת החקירה האדם מלשין על האישה, מטיל עליה את האחריות :"האישה אשר נתת עימדי, היא..."פס' 12. ה' נתן לו אישה שתהיה עזר כנגדו והאדם הוא כפוי טובה ואשים אותה ואת ה' עצמו. הוא לא לוקח שום אחריות. הוא גם הורס את ההרמוניה בזוגיות שביניהם. האישה מטילה את האחריות על הנחש וכך גם היא לא לוקחת אחריות. בהגיע תורו של הנחש האל לא חוקר אותו. כי הוא חיה ולא ישות עצמאית וכך האל מבטל את כוחו האלילי של הנחש מן המיתוס. שני דברים אפשר ללמוד מכך שהאדם מתחבא מיד לאחר חטאו: א. עצם הדבר שהאדם מפחד מאלוהים ומסתתר מפניו עוד קודם שהאשים אותו אלוהים בדבר כלשהו, מראה גם שלאדם יש מצפון- רגש מוסרי, המייסר אותו וגורם לו לפחד. ב. הבריחה של האדם כדי להתחבא בתוך עץ הגן מיד לאחר חטאו היא בריחה מאלוהים, הדורש ממנו אחריות למעשיו. האדם בורח מכיוון שאינו רוצה לקבל עליו אחריות למעשיו.

הצורה "השיאני" מהשורש "נשא" שמשמעותה לרמות, לפתות.. מכאן , ראויים החוטאים להיענש לאחר שנחקרו והוכחה אשמתם. רק בסוף פונה אלוהים אל הנחש. בפנייתו אל הנחש אין הוא שואל אותו מה עשה, כמו ששאל את האדם והאישה אלא מטיל עליו את העונש, כנראה מתוך מגמה של התורה לבטל את חשיבותו של הנחש כיצור בעל כוחות אלוהיים מיוחדים. לנחש אין כל חשיבות. הוא רק אחד מחיית השדה שעשה אלוהים, וכך מתייחס אליו אלוהים גם בעונש "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה".

אכילת הפרי האסור הביאה לדיסהרמוניה ופירוד בין האדם לאשתו, והדבר נוגד את הנאמר בפרק הקודם על האדם: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" [פס' 24]. דבקות זו בין האדם לאישה הופרה והתפרקה מיד לאחר שהתחילה עם הפרת הצו האלוהי.

מה השינוי שחל באדם: - האדם הפך לחכם יותר, יודע יותר. - האדם רכש לעצמו ידיעה מינית - האדם התוודע למושגים "איסור, ו"היתר", ולמצב של קבלת אחריות על החלטות עצמאיות שלו.

פס' 14-21: העונש לנחש, לאישה ולאדם בפסוקים אלה מקלל אלוהים את שלושת השותפים בחטא: אדם, אישה, נחש. סדר הקללות כיאסטי. החקירה 9-13 העונש 14-19. פס'9- אדם פס' 14- פנייה לנחש פס' 13- אישה פס' 16- פנייה לאישה נחש אינו נחקר פס' 17- פנייה לאדם

האישה נמצאת במרכז, דבר המלמד על מרכזיות תפקידה בחטא. היא זו שפותתה ראשונה ואכלה מפרי העץ. היא זו ששימשה גורם מתווך בין הנחש לבין האדם. עליה היה מוטל לעמוד על המשמר. אבל אדם שמע ראשון את הצו ולכן אחריותו גדולה יותר ולכן הוא נחקר ראשון ונענש אחרון.

ההתאמה בסדר הנחקרים והעונשים מעידה על צדק אלוהי.

עונשם של הנחש, האישה והאדם הם לפי העיקרון : מידה כנגד מידה. [עיקרון המובלט באמצעות השורש א.כ.ל- מופיע 17 פעמים לאורך הפרק]

עונשו של הנחש:

1. יהא מקולל מכל החיות, וילך מעתה על גחונו. אין לנו שום רמז על דמות הנחש טרם נענש. לפי אגדת חז"ל נחש זה היה דומה לאדם בצורתו. לאגדה זו יש התאמה מחותמות מסופוטמיות עתיקות המראות ציורים של דמות שחציה נחש וחציה אדם. 2. הנחש שהסית את האישה לאכול מהפרי האסור ,יאכל עפר כל ימי חייו. יש פרשנים הטוענים שזהו ביטוי להכנעה והשפלה. 3. הנחש שהיה ביחסים טובים עם האדם, הרי שמעתה תהא איבה נצחית בין הנחש לצאצאי האדם: הנחש ינסה להכיש את האדם בעקביו, והאדם ינסה לחסל את הנחש ברציצת גולגולתו. הפעל "שוף "בעל שתי משמעויות: "הוא ישופך ראש"- "ואתה(=הנחש) תשופנו עקב- הנחש ישאף, יתנשף, כשם שהם עושים לפני הכשה. הנחש יכיש את האדם בעקבו. 4. הנחש שהיה ערום מכל חית השדה , החכם מכולם, הופך לארור מכול החיות.

עונשה של האישה: 1. האישה שאכלה מפרי עץ הדעת, עונשה קשור לפרי בטנה- היא תלד בעצב וייסורים. 2. האישה שגרמה לבעלה לחטוא, הרי שמעתה היא תהא תלויה בבעלה, היא תשתוקק אליו והוא ימשול בה.

עונשו של האדם: 1. האדם שאכל מפרי עץ הדעת, עונשו שיאכל את עשב השדה ויעמול קשה על מנת להשיג את לחמו. האדמה תהיה מקוללת עבורו בכך שתתן לו פרי רק לאחר מאמץ רב. 2. האדם יהא בן תמותה. כי עפר אתה ואל עפר תשוב. האדם שהתיימר להגיע לדרגת האל יהיה אפסי ונחות כמו העפר ממנו הוא נברא. עונשם בנוי על פי העקרון של מידה כנגד מידה נחש- פיתה באכילה- נענש באכילה, יאכל עפר...

       היה ערום מכל חית השדה והשתמש בעורמה לרעה- לכן יהיה ארור    
       מכל חית השדה.

אישה- הייתה אסרטיבית וניצלה את שליטתה על האיש ופיתתה אותו ולכן

        מעכשיו הוא ימשול בה.
        היא אכלה מהפרי האסור- את פרי בטנה תוציא בייסורים.

איש- חטא באכילה- ייענש באכילה, יעבוד קשה...

      רצה להיות בדרגה אלוהית- נענש בכך שיהיה נחות.

השורש אכל מדגיש את המידה כנגד מידה.

פס' 22-24: הגירוש מגן עדן מיד לאחר הקללות אלוהים משלח את האדם אל האדמה שאותה הוא יעבוד. כלומר, מימוש העונש היה מידי [פס' 22-24]. שתי פעמים צוין גירוש האדם מגן עדן : "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן"[פס' 23]. ובפסוק 24: "ויגרש את האדם". חזרה זו במילים אחרות באה ללמדנו ששילוחו של האדם מגן עדן אינו מאפשר חזרה של האדם לגן עדן. בגירוש זה האדם מפסיד את הקרבה לאלוהים. הנימוק לגירושו של האדם נאמר בפסוק 22- מכיוון שהאפשרות של האדם להיות בגן עדן ולחיות חיי נצח הייתה מותנית בהימנעות מאכילת עץ הדעת. את התנאי הזה לא קיים האדם, ולכן אלוהים מבקש למנוע ממנו את האכילה מעץ החיים. ה' השכין את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת ממזרח לגן כדי לשמור על הכניסה. בפרק ב' מינה ה' את האדם לשמור את גן העדן. עתה כשהאדם מגורש מגן העדן אלוהים ממנה שומרים אחרים. הכרובים- חיות בעלות צורות שונות , מעין מלאכי ה'. שני תפקידים נזכרים במקרא בהקשר לכרובים: א. לסוכך- להגן ולשמור. ב. כרוחות המשמשות ככלי רכב וכמשרתי אלוהים, משרתיו של אלוהים מתוארים גם כאש לוהטת. להט החרב המתהפכת- חרב לוהטת באש שהייתה מתהפכת ומסתובבת לשמור את פתחו של הגן. לסיכום סיפור גן עדן בפרקים א-ב העולם היה שרוי בהרמוניה.כל צרכי האדם סופקו לו ללא מאמץ. האיש ההייתה עזר כנגדו ובינו לחיות שררו יחסים הרמוניים. בסוף פרק ג באה הנפילה אל עולם של איבה ייסורים ומוות. הפרת הצו האלוהי הביאה להפרת ההרמוניה

בין האדם לאל-עונשים 

ובין האדם לחיות- איבה לנחש

ובינו לבין אישתו-ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. 

ובינו לבין הטבע ארורה האדמה... האדם נעלה מיתר הברואים ונתברך בחופש הבחירה. הוא אחראי לגורלו הוא חטא ולכן נענש. משמעות סיפור גן עדן: -מוטיבים אטיולוגים הבאים להסביר תופעות שונות הקיימות בעולם: מדוע האישה יולדת בעצב , ומדוע האדם עובד כה קשה למחייתו. מדוע יותר מכל בעלי החיים נתפס הנחש כאויבו של האדם? מדוע מצמיחה האדמה עשבים רעים? מדוע שולט הגבר באישה?

מדוע אין חיי נצח? 

מדוע המנהג לקבור באדמה?

מדוע האישה נשלטת על ידי בעלה?

סיפור אטיולוגי זה בא לתת סיבות לבעיות יסוד שהטרידו בני אדם רבים מימי קדם. עצם הדבר, שהעונש שהוטל על החוטאים עובר גם לדורות הבאים, משקף תפיסה שמעשי האדם משפיעים לא רק על גורלו אלא גם על הדורות הבאים אחריו, ומכאן האחריות של האדם לא רק כלפי עצמו אלא גם על הדורות הבאים אחריו. -מוטיב חינוכי- שמירת הצו האלוהי הוא ערך עליון שעל האדם לשמור. הפרה כזו עלולה לגרום לתוצאות הרות- אסון לאדם ולצאצאיו. אבל אפשר לראות בעונש שמטיל אלוהים על האדם והדורות הבאים לא רק את האלוהים הכועס , אלא גם יחס של אב דואג לבנו, המנסה לתקן מצב שבנו- האדם קלקל במעשיו. במילים אחרות, בעונשים שאלוהים מטיל יש ניסיון לתקן את הנזק שגרם האדם, מתוך דאגה לאדם שברא.

התיקונים:

      -במקום עלי תאנה אלוהים מלביש את האדם בכותונת עור. כותנות העור     
       מיועדות לכסות את מערומיהם של האדם והאישה לא רק שלא יתביישו  
       במערומיהם, אלא גם כדי להגן עליהם מפני הקור ופגעי הטבע השונים  
       בעולם שמחוץ לגן עדן.

- מזונו של האדם בגן העדן ניתן ללא קושי. מי תהום ומי נהרות זרמו בגן. עתה משיצא האדם לעולם, אין מי נהר ומי תהום בכל מקום, אלוהים יביא גשמים כדי שיתנו לאדמה את פוריותה ותצמיח צמחים לאדם. הגשמים הם ברכת אלוהים לאדם כדי שיוציא מזונו מן האדמה. - עם הגירוש מגן העדן הפסידו האדם והאישה חיי נצח, ולו היו חיים לנצח לא היה להם צורך בהתרבות. לאחר שחטאו, אלוהים מאפשר להם להביא ילדים כדי שחייהם יימשכו על ידי ילדיהם. אמנם ההריון יהיה קשה , אך הולדת הילדים נחשבת המשך קיומם. פס' 20-21 מלמדים על מגמת פיוס בין הצדדים. האדם מכנה את אישתו "חוה, כי היא הייתה אם כל חי". בשם זה הוא רואה את הצד החיובי בייעודה- הבאת חיים לעולם. היא האמא של כל החיים. נתינת השם מבטאת גם בעלות. ה' עושה להם כותנות עור , דבר המלמד שלמרות כעס האל הוא ממשיך לדאוג להם. ראוי לשים לב כי בסיפור גן העדן יש ריבוי של רמזים מיניים. הסיפור משתמש בפעלים ובמילים הקשורים ליצר מיני: - הפועל אכל [מילה מנחה] יש לו גם משמעות מינית של קיום יחסי מין {עין משלי ל' 20}. - נחש- במיתוסים הנחש הוא סמל לפריון. הנחש נחשב לסמל מיני. - תאנה- נחשבת לפרי ארוטי המעורר אהבה בעולם העתיק. - "ואל אישך תשוקתך,[ג' 16] בשיר השירים נאמר: אני לדודי ועלי תשוקתו.[תשוקה קשרה ליצר מיני.

שני העצים- עץ החיים ועץ הדעת עומדים בסתירה פילוסופית. עץ החיים מעניק חיי אלמוות ללא פריון ועץ הדעת מעניק את הידע המיני- יכולת התרבות, המשך הקיום של האדם בצאצאיו, אך לא בחיי נצח. אלוהים ייעד לאדם ולאישה חיי נצח בגן העדן, ולכן אסר על האדם לאכול מעץ הדעת המעניק את הידע המיני, אך משאכל האדם מן הפרי האסור סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים. אין אפשרות להתרבות ולחיות חיי נצח. המין הוא ההמשכיות של האדם והמענה למוות.

פרק ד- תולדות משפחת האדם והאנושות הפרק בנוי משלושה סיפורים שאוחדו לרצף עלילתי אחד. השורש ידע חוזר שלוש פעמים בפתיחה ועוזר בחלוקה. 1. רצח הבל פס' 1-16. "והאדם ידע את..." 2. קורות קין והתפתחות הציביליזציה פס' 17-24. "וידע קין את אשתו" פס' 17. 3. הולדת שת בנם השלישי של אדם וחוה פס' 25-26. "וידע אדם עוד..."

הסיפור בנוי במבנה כיאסטי, המדגיש את הקשר ביניהם אך גם את היריבות. תיאור הלידה קין הבל פס' 1 עיסוק הבנים הבל קין פס' 2 הבאת המנחה קין הבל פס' 3-4 קבלת המנחה הבל קין פס' 4-5 הרצח קין הבל פס' 8

סיפור הרצח בנוי בעזרת תמונות . מבנה אופייני לעלילה. מצג- 1-2. סיבוך- - מניע לרצח, 3-7. תפנית- הרצח, שיא העלילה, פס' 8. התרה- דיאלוג ה'- קין/ עונש, 5-15. סיום- גירוש ונדודים, 16.

הסצנה השלישית הארוכה מכולן דבר המלמד שלדיאלוג יש חשיבות רבה. בשיחה זו נקבע העונש של רוצח אח, עונש חשוב להמשך חיי המין האנושי.

הרצח הוא בבחינת רצח ראשון, ועוד רצח אח. יש כאן מפגש של הקורא עם הרוע האנושי, וזאת בראשית תולדות החברה האנושית.

פס' 1-2 אכספוזיציה. מה הם הפרטים המוצגים? שני הפס' מקשרים את פרק ג' ו- ד'.קשר בין סיפור גן העדן לסיפור קין והבל. סיפור גן העדן הסתיים

בגירוש ,אך האל הבטיח את האפשרות להמשכיות החיים ולכן פרק ד' פותח בלידה.

הפתיחה מתארת חיים שלווים של הזוג הראשון. "והאדם ידע את חוה אישתו, ותהר ותלד..." השורש ידע מעיד על קיום יחסי מין ומתקשר להבנת הביטוי "עץ הדעת טוב ורע". הדמויות המוזכרות הם שני הבנים קין והבל. קין הבכור-מדרש שמו בנוי על דימיון צלילים קין / קניתי- (אינן מאותו שורש), הכוונה עשיתי יצרתי. אברהם אומר על ה' בבראשית י"ד 19 "קונה שמים וארץ"- האל כבורא יוצר. חוה מתגאה שהיא יצרה איש עם ה', בעזרת ה'. ביצירת התינוק שותפים שלושה איש אישה והאל. הסבר אחר קין מהשורש ק.י.ן- בשפות השמיות, משמעו חרש מתכת, אחד מצאצאי קין היה חרש מתכת-פס' 22. הבל- חסר מדרש השם , כמו כן אין גאות היצירה האימהית, דבר ההופך את הבל לדמות שולית בעלילה. יש בכך רמז לבאות וגם השם רומז על כך. שמו אולי מעיד על סופו. חייו יהיו קצרים וחולפים כמו הבל פה. השמות מלמדים כי להבל תפקיד שולי בעלילה ואילו להבל , הבכור יש עדיפות והוא זוכה למלוא תשומת הלב של הקורא. מקצועות האחים: הבל – רועה צאן, הבל עסק במקצוע חדש שלא היה קיים עדיין. קין עובד אדמה- הוא המשיך את מקצוע אביו ,יש לזכור שהאדמה קוללה ולכן זה לא עתיד מבטיח.

המספר מדלג על תקופה ארוכה כדי להציגם בבגרותם כבעלי מקצוע.

זהו סיפור אטיולוגי ומטרתו להציג את שורשי המאבק בין רועי הצאן לעובדי האדמה.

הקרבת הקורבנות- המניע לרצח. ס' 3-7. פס' 3: "ויהי מקץ ימים..." דילוג על זמן על מנת להתרכז בסצנת הקרבת המנחה. שני הבנים מקריבים מנחה לאל. קין מביא "מפרי האדמה" – אין פרוט לגבי המנחה. הבל מביא "...מבכורות צאנו ומחלביהן". אלוהים "שעה אל" מנחת הבל, כלומר קיבל אותה. לא מסופר איך הם ידעו שה' קיבל את מנחת האחד ולא קיבל את מנחת השני. אך השאלה המרכזית היא מדוע קיבל ה' את מנחת הבל , ואת מנחת קין לא קיבל? העדפה זו של האל עוררה את קנאת קין והביאה לרצח. מתוך השוואת הכתוב ניתן לנסות להבין את ההעדפה האלוהית. יש פרשנויות רבות על כך: 1. רש"י- לגבי מנחת הבל יש פרוט הוא בחר מבכורות צאנו ומחלביהן, מהשמנים והטובים ביותר . הביא מנחה משובחת. ואילו קין לא בחר . מכך מסיר רש"י שהביא "מן הגרוע". חז"ל מוסיפים כאן שהבל השתדל יותר, שהיה לו רצון חזק יותר וכוונת לב טובה יותר מאשר לקין. 2. ערכם של זבחים- קורבנות מן החי נחשבו לטובים יותר ממנחה מפרי האדמה, ולכן הרועים הועדפו ע"י האל. 3. בובר- לדעתו האל העמיד בניסיון את קין . בובר מתנגד לעניין כוונת הלב שכן דווקא קין היה הראשון להביא קורבנות, כי כתוב שגם הבל הביא ... ה' רצה לנסות את קין ולראות איך יגיב ואם יש בכוחו לשלוט ביצריו. 4. יש אומרים שמטרת הסיפור ללמדנו את תחושת חוסר הצדק שהאדם חש לפעמים, ועפ"י פרוש זה אין שום פגם במנחת קין.

תגובת קין – "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" פס' 5. קין מתוסכל ומקנא באחיו. הוא חש תסכול או עצב. הוא אינו מבין את דרכי הצדק האלוהי. יש כאן קנאת האח הבכור באח הצעיר המצליח יותר. קין אינו מדבר אך מראה פניו מסגיר תחושותיו. סיפור קין והבל מציג כיצד בן בכור עשוי להתמודד עם קנאה שנגרמה כתוצאה מאפליה לא מובנת שיצר האל.רגשות עזים של קין עלולים לגרום לו לפעול באופן לא צפוי ולכן האל מזדרז להתערב בסיפור , כדי להזהיר את קין מתוצאות הקנאה. תגובת ה'. ה' מנסה לעודד את קין ולכן פונה אליו בשתי שאלות :" 1. "למה חרה לך?"

                                                                        2. "ולמה נפלו פניך?"   

מדוע אתה כה עצוב? למה נפלו פניך. קין אינו עונה, והאל מזהיר אותו:" הלוא אם תיטיב, שאת,

                                            ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ,
                                            ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו". פס' 7.

זהו משפט קשה לפירוש ויש פרשנויות אחדות. המסר העולה מהמשפט הוא שהאל כמו אב מנסה לפייס את קין או להזהירו שבידיו לשנות את הדבר שגרם לכעסו ולקנאתו. תגובתו זו עלולה לדרדר אותו לחטא שאורב לאדם בכל מקום כמו חיה הרובצת לפתח, ועליו להשתדל לשלוט ביצריו. המלה "שאת" זכתה לפרושים שונים: 1. שאת =סליחה. אם תיטיב את מעשיך תזכה בסליחה, ואם לא , לא תזכה. (רש"י) 2. שאת =להרים להגביה. אם תיטיב את התנהגותך תוכל להתהלך בקומה זקופה בגאווה ולא יפלו פניך. (ראב"ע) 3. שאת= מנחה. אם תיטיב את המנחה שלך ואם לא תיטיב אין לכך חשיבות. כי המנחה אינה העיקר. עליך להיזהר מהחטא שרובץ ומשתוקק להכשילך. פה זו אזהרה ברורה. (המלב"ים) גם אופנהיימר מפרש באותה דרך. לא חשוב אם תיטיב מנחה או לא, יהיה עליך להיאבק ולהתגבר על החטא האורב לך בכל רגע.

פירוש 1,ו-2, תואמים את טעמי המקרא, כי במלה "תיטיב", יש פשטא- טעם מפסיק. כך יש לנו שני משפטי תנאי, הלוא אם תיטיב (=תנאי), שאת (תוצאה), ייסלח לך או תזקוף קומתך.

                                     ואם לא תיטיב (תנאי), לפתח חטאת רובץ (תוצאה).
לפי המלבי"ם יש לנו שני משפטי תנאי ותוצאה אחת

"הלוא אם תיטיב שאת (=מנחה), ואם לא תיטיב (2 משפטי תנאי) לפתח חטאת רובץ" (תוצאה אחת). דרך זו אינה תואמת את טעמי המקרא. במשפט זה בולט רעיון הבחירה החופשית. לאדם היכולת לשלוט בעצמו "ואתה תמשול בו". בכך נבדל האדם מן החיות. הוא יכול לשלוט ביצריו. 1. חטאת רובץ= חטא, יצר הרע. 2. רובץ- באכדית- (ROBISU) הוא שד מסוכן המנסה להחטיא את האדם כמו השטן.

הרצח פס' 8.

"ויאמר קין אל הבל אחיו: ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". קין נתון בסערת רגשות והוא צריך להתמודד לבד עם רגשות הקנאה ועם תסכולו. בעולמו עדיין אין נורמות התנהגותיות ברורות- אין חוק.לקין יש אפשרות בחירה והוא צריך להכריע לבד. בפס' יש קושי תחבירי. המשפט קטוע, לא נאמר מה אמר קין להבל. כנראה שהשיחה לא עלתה יפה ולכן קין בחר להרוג את הבל. פרשנים מנסים להשלים את הפער. מה נאמר שם בשדה. שדה = שטח הפקר. הם לבד. רש"י: " נכנס עמו בדברי ריב ומצה להתעולל עליו" כלומר-אמר לו דברים קשים תוך כדי מריבה עמו. רמב"ן :" ועל דעתי...אמר לו נצא השדה, והרג אותו שם בסתר..." כלומר- מכיון שנאמר שהיו בשדה, סביר להניח שאמר לו בוא נצא לשדה, ושם הרגו. גם בתרגום ה-70, כך נאמר. במה שונים שני הפירושים? לפי רמב"ן הרצח היה מתוך תכנון, במזיד. לפי רש"י ההריגה לא היתה מתוכננת אלא תוצאה של התלהטות הרגשות . השאלה היא באמת האם הרצח היה בכוונה או בשוגג? שאלה זו חשובה בהמשך האנושות איך שופטים אמורים להתייחס לרוצח?! רצח בשוגג- קין לא ידע עדיין מהו רצח, הוא התרגז והרגו ואין ציון של כלי רצח מיוחד. רצח בזדון- יש מניע לרצח, קנאה.

               הוא נמצא עמו בשדה, שטח הפקר המלמד על כוונת זדון לפי המקרא. כמו במקרה של אונס.        
               מקום ללא עדים כאילו ארב לו שם.              

יש מדרש הטוען שיחד עם הבל נולדה אחות תאומה והם היו רבים עליה כל אחד רצה לקחתה לעצמו. א.ב. יהושע טוען כי הקטוע מלמד על כך שההתדיינות לא הצליחה וכלל לא חשוב על מה רבו או התדיינו. התוצאה המזעזעת היא החשובה. אין סיפורים מקבילים במזרח הקדום אך יש סיפור דומה במיתוס השומרי עמ' 77. לקרוא לבד.

המשפט והעונש 9-16 לאחר הרצח פונה האל לקין :"אי הבל אחיך?" שאלה זו מעוררת קושי תיאולוגי האם האל לא יודע?! גם פה כמו בשאלה לאדם, זוהי שאלה רטורית שמטרתה להיכנס עמו לשיחה או כדי שיודה בחטאו יתחרט יתוודה. אך תגובת קין היא:" לא ידעתי, השומר אחי אנוכי?!". קין משקר, הרי הוא יודע היטב. הוא גם מוסיף ומתחצף לאל במטרה להתחמק מאחריות. הוא מיתמם דבר המוסיף על ערמומיותו וחוצפתו. קים כמו הוריו מסיר מעליו את האשמה ואף מאשים את האל, באומרו שאין זה מתפקידו לשמור על אחיו, כאן רומז שזה תפקיד האל, בעקר לאור העובדה שברא לו את יצר הרע. בחוברת עמ' 79 מדרש. העונש פס' 10-12. העונש בנוי על פי העקרון של מידה כנגד מידה. ויש קשר כיאסטי המדגיש את המידה כנגד מידה.

"מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" ד' 10.

"ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" ד' 11. כשם שמו האדמה באה הצעקה של דם אחיך, כך תהיה מקולל מן האדמה.קין שהוא עובד אדמה יקולל בכך שהאדמה לא תצמיח לו יבול. מי שטימא את האדמה ייענש ע"י האדמה וכך תגרום לו להיות נע ונד. הקשר בין קין לאדמה ינותק. רש"י שאל למה "דמי" ברבים?!- ולא "דם"? הכתוב מנסה ללמד שמי שרצח אדם אחד כאילו השמיד עולם שלם. כי יש כאן רצח של כל מי שעשוי היה להיוולד לו. "דמו ודם זרעיותיו" "נע ונד תהיה בארץ"- קין חטא חטא מוסרי/ חברתי, ולכן הוא יהיה מנודה מהחברה. רמב"ן טען שדינם של רוצחים גלות. בובר טען שאין הכוונה נדודים פיסיים , אלא חוסר שקט נפשי פנימי. לא ידע לעולם מהי שלווה.

תגובת קין- "ויאמר קין אל ה' גדול עווני מנשוא..."13-14. רק לאחר שנענש מביע קין חרטה ואמר :"גדול עווני מנשוא"- עוון- 1. חטא "מנשוא"- 1. לשאת , לסבול

       2. עונש                                    2.  לסלוח

רש"י וראב"ע מפרשים : קין מתלונן על חומרת העונש. הוא מתריס כלפי האל שעונשו כבד מלשאת אותו. הוא לא יוכל לסבול אותו. קין לא מבין את חומרת החטא. רמב"ן מפרש: רמב"ן רואה כאן וידוי. קין אכן מודה שחטאו כבד מאוד ואי אפשר לסלוח עליו. קין מבין שחטאו חמור ואין עליו כפרה. קין מצטייר כאן כמי שמבין ומוכן לשאת בעונש. פירושם של רש"י וראב"ע עדיף כי בפס' 14 קין מתלונן על העונש ומסביר מדוע לדעתו העונש כה חמור בעיניו. לפי פס' זה מה שמטריד את קין זה העונש ולא החטא. "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, ומפניך אסתר, והייתי נע ונד בארץ, והיה כל מוצאי יהרגני" פס' 14. קין מתלונן כי בעקבות גירושו ממקום מגורי הוריו הוא ייאלץ להסתתר מזעם האל, שיופנה אליו ללא הפסק. נוכחות האל מצויה בכל מקום , וקין חושש שמא ימשיך להענישו. קין גם מבין כי חטאו יוצא דופן- רצח אינו אכילה מפרי עץ אסור, ולכן הוא חושש מסכנת מוות לעתיד לבוא. במהלך נדודיו חיות טרף עלולות להורגו, או גואל דם אחר מבני משפחתו שעתידים להיוולד יחפשו אחריו כדי לנקום את דמו של הבל. עניין הנע ונד- האדמה לא תצמיח לו גידולים ולכן ייאלץ לנדוד ממקום למקום, כדי ללקט מזון. הוא יושב ב"ארץ נוד" בפס' 16, -שטח ארץ שבו נדד, שם סמלי המציין נדודים. או נידוי. יש כאן קושי, איך אפשר להיות נודד ויושב במקום אחד?! פתרון- זהו חבל ארץ הרומז בשמו על העונש, במובן פיסי, אך גם במובן הנפשי. קין לא ימצא מנוחה בחבל ארץ זה. הוא יהיה ללא משפחה ויתאמץ להשיג מזון. יש הרואים בשם סיפור אטיולוגי, שכן קין נתפס כאבי העם הקיני, שהיו נוודים. מדוע ייאלץ לנדוד? כדי לחפש מזון, כדי לברוח מזעם האל, כדי לברוח מנוקמי דם, ואולי כי לא ימצא מנוחה , מצפונו ייסרו. יחוש בושה על מעשהו. אות קין- לאות משמעות כפולה. הגנה מפני נקמת דם.כל מי שיראה אותו ידע שהוא מוגן ע"י האל. אך גם מצביע עליו כרוצח, חושף אותו בפני כל. האות אמור לשמש לקין חיזוק שלא יפגעו בו. יש אומרים שהיה זה אות שקרן מפניו, או אות שיורה לו את הדרך לאן ללכת. מדוע האל לא הרג את קין כדין רוצח? מדוע הוא מתחשב בו ושם עליו סימן "אות" שאין להורגו, ומי שיפגע בו האל ינקום בו פי שבעה- "כל הורד קין שבעתיים יוקם" פס' 15. סיבות מקלות לקין- קין מביע בסוף חרטה על מעשיו.

                          האל ניסה אותו והוא לא עמד בניסיון, וזו סיבה מקלה להמעיט מעונשו.
                          יש התחשבות בהורים. הרי כבר איבדו בן אחד.
                         זהו רצח ראשון קין לא היה מודע לחומרת המעשה. הוא לא הבין לאן יובילו קנאתו וכעסו.

אך מעל לכל ייתכן והתורה באה לבטא כאן את התנגדותה לנקמת דם שהייתה נהוגה במזרח הקדום. דינו של רוצח במזיד היה עונש צוות אך זהו רצח בתוך המשפחה ולכן יש להתחשב בנסיבות.. יש להפעיל שקול דעת. בעתיד השופטים יצטרכו להפעיל שקול דעת כשם שהאל עשה בהתחשבותו בקין. מטרות הסיפור: התנגדות לרצח, לאלימות וקנאה. לחנך להגבלת מנהג גאולת הדם לאדם בחירה חופשית וגורלו ייקבע על פי התנהגותו. לאדם אחריות אישית על מעשיו ועליו ללמוד לשלוט ביצריו. שורש הרע נעוץ באדם ובהתנהגותו. ההשגחה האלוהית נמצאת בכל מקום.

אח –מילה מנחה. המלה המנחה בסיפור היא אח- חוזרת 7 פעמים. הבל מוצג בסיפור לא כדמות עצמאית אלא בזיקה לקין אחיו. הכתוב מדגיש את הקשר המשפחתי כדי ללמד על חומרת המעשה- רצח בתוך המשפחה. קין ניסה להתכחש לאחריותו כלפי אחיו. אך הוא לא יכול להתנער מאחריות זו. האדם נברא בצלם לכן נפשו מקודשת, והוא אינו יכול ליטול נפש של אדם אחר. הסיפור מלמד על אופיו החוטא של האדם. לפתח ליבו תמיד רובץ היצר הרע, והוא צריך ללמוד להשתלט עליו על פי רצונו החופשי. אם לא ימשול בו ייענש על ידי האל. גם המילה "אדמה"- מילה מנחה. עמ' 72.

קין עובד אדמה, עונשו קשור לאדמה. דם אחיו זועק מן האדמה מגורש מן האדמה.

השוואה בין סיפור גן העדן ובין סיפור קין והבל

סיפור גן העדן סיפור קין והבל שאלת ה' את החוטא איכה ג' 9 מה זאת עשית ג' 13 אי הבל אחיך ד' 9 מה עשית ד' 10 לשון קללה ארור אתה מכל הבהמה ג' 14 ארורה האדמה בעבורך ג' 17 ארור אתה מן האדמה ד' 11 הגירוש ויגרש את האדם ג' 24 הן גרשת אותי ד' 14 התשוקה אל אישך תשוקתך ג' 16 ואליך תשוקתו ד' 7 לאחר הגירוש נאמר וידע האדם את חוה אישתו ד' 1 וידע קין את אישתו ותהר ד' 17 לשון "דעת" במשמעויות שונות עץ הדעת ב' 9 והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע ג' 5 וידע האדם את חוה ד' 1

יש קשר הדוק בין שני הסיפורים. הם עוסקים בחטאו של האדם. בשניהם האל חוקר את הנאשמים ומענישם. בשניהם יש קללה וגירוש של החוטא. יש מטבעות לשון מקבילות. דמיון בין הסיפורים בחטא: 1. האל מצווה אוסר ומזהיר את האדם לא לאכול מפרי העץ.

   גם את קין הוא מזהיר לפני הרצח שעליו לשלוט על יצריו.
  בשני המקרים הם עשו כרצונם, מתוך בחירה חופשית, ולא שמעו בקול האל.

2. פניית האל דומה בשני המקרים . פניה בעזרת שאלה רטורית "איכה, אי הבל אחיך? בשני המקרים השאלה

   באה להיכנס עימם בשיחה.

3. בשני המקרים תגובת ה' היא תגובת כעס. "מה זאת עשית?". גם פה זו אינה שאלה על מנת לקבל תשובה.

   אלא הבעת תמיהה וזעם על מעשה החטא.

שוני בין הסיפורים: 1. אדם וחוה הטילו את האחריות אחד על השני. אך העובדה שהם התחבאו מעידה על רגש אשמה. קין משקר ולא מגלה שום סימני אשם או חרטה. 2. קין חוטא יותר מהוריו כי הוא גם רצח וגם שיקר. ואילו אדם וחוה הטילו את האחריות זה על זה.

קין מסמל הידרדרות בהתנהגות המין האנושי. 

דמיון בין הסיפורים בעונש

1. מוטיב האדמה מופיע בשני העונשים. "ארורה האדמה בעבורך" . "ארור אתה מן האדמה...". 2. בשני העונשים יש מידה כנגד מידה. 3. בשניהם יש גירוש. אדם גורש מגן עדן. קין גורש מיישוב קבע וינדוד על פני האדמה.

השונה בין הסיפורים: 1. החמרה בעונש- עונשו של קין חמור יותר. קין לא יוכל להוציא שום יבול מן האדמה, בעוד אביו יוכל לעבוד את האדמה אך בזיעת אפיים. 2. קללה- קין קולל במפורש: "ארור אתה..", כי חטא ברצח. אדם לא קולל בעצמו אלא האדמה הפכה לארורה. על שלושה נאמר במפורש שהם ארורים: הנחש, האדמה וקין. 3. מגורים- אדם גורש מגן עדן, אך מצא מקום קבע לגור בו.קין יהפך לנע ונד. ולא ימצא מקום קבע וגם לא מרגוע לנפשו.

    התפתחות האנושות (ההתפתחות התרבות האנושית- ציויליזציה)- פס' 17-22 .

בפס' 17 נאמר:" וידע קין את אשתו ותלד ותהר את חנוך ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו- חנוך". תאור זה עומד בסתירה לעונש הנדודים שהוטל על קין, ולכן הועלו מספר פתרונות: פרק ד' מורכב מכמה סיפורים הפותחים במלה "וידע". פס' 1 פס' 17, פס' 25. ייתכן שהסיפור בפס' 17 אינו מספר על אותו קין . ולכן קין שגורש אינו קין שבנה עיר. זה רק אדם בעל אותו שם. יש סוברים שאכן קין בנה את העיר אך לא הוא התיישב בה אלא בנו חנוך. ויש אומרים שחנוך בנו בנה את העיר ולא הוא. קללת הנוודות חלה רק על קין ולא על צאצאיו. שבעה דורות חלפו מאדם עד למך- אדם קין חנוך, עירד, מחיאל , מתושאל ולמך. ללמך נולדו שלושה בנים ובשמות כולם יש מרכיב של שם הבל: יבל, יובל, תובל. צאצאי קין מוצגים כאבות הציויליזציה (התרבות החומרית שמפתח האדם). קין- בונה עיר –כלומר צורה של יישוב קבע. יבל- המציא את שיטת הישיבה באוהלים וחידש את גידול הצאן שנשתכח לאחר רצח הבל. כלומר ממנו מתפתחת צורת החיים המבוססת על נדודים עם בע"ח, נוודות."אבי יושב אוהל ומקנה" יובל- פיתח את תרבות הנגינה והשירה "אבי כל תופש כינור ועוגב". תובל קין- ייסד את מלאכת עיבוד המתכות. "לוטש כל חרש נחושת וברזל".

שירת למך 23-24. מיד לאחר התפתחות התרבות האנושית מובא שירו של למך. זוהי מן השירות העבריות הקדומות, והיא הראשונה במקרא. בעקבות גילוי שימושי הברזל, למך בטוח כי הכוח והאלימות שמספקים לו כלי המלחמה יכולים לפתור כל בעיה. למך מזמין את נשותיו ומתפאר בפניהן שהוא כל כך גיבור שגבר אשר הטיל בו פצע ועשה לו חבורה הוא מיד הרג אותו. ילד שרק נגע בו וגרם לו לפצע מיד הוא הרג אף אותו. למך מתפאר כי מי שינסה לנקום בו, מתחייב בנפשו, ויינקם פי שבעים ושבעה- נקמה גדולה בהשוואה לנקמה עבור רצח קין- פי שבע. פס' 23: " עדה וצילה שמען קולי תקבולת נרדפת

 נשות למך האזנה  אימרתי
 כי איש הרגתי לפצעי                 תקבולת נרדפת חסרה- הפועל הרגתי חסר בצלע ב'.
וילד----לחבורתי"

למך מתפאר בפני נשותיו מה משמעות דבריו?! ניתן להסבירם כהתפארות או כדברי חרטה. התפארות: הוא מתפאר בכוחו וגבורתו שהצליח לנקום ולהרוג איש וילד ולפצוע אותו. יש כאן התרברבות בפני נשותיו והוא מוצג כאלים וכוחני. או/ חרטה- לפי פירוש זה למך מתחרט על שפגע באיש וילד כתוצאה מהפצע והחבורה שהוא הטיל בהם.. פירוש זה מציגו כפחות שלילי, כי אין כאן רצח בכוונת תחילה. למך לא חושש מנקמת דם של הנרצחים. הוא מוסיף ואומר בפס' 24: " כי שבעתיים יוקם קין

 ולמך שבעים ושבעה"- יש פה תקבולת כיאסטית חסרה עם סולם מספרי עולה.

דברי למך משמעותם- אם נוקמיו של קין ייענשו פי שבעה, למך מצהיר, שהנקמה באלה שיפגעו בו תהיה כפולה ומכופלת. מי שינסה להורג את קין ינקמו בו פי שבע, ומי שינסה לנקום בו, בלמך , ינקמו בו פי שבעים ושבע. יש כאן הפרזה המלמדת על שחצנותו של למך. דיברנו על שלושה דורות של חוטאים: אדם וחוה , קין, ולמך. יש התדרדרות מוסרית מדור לדור. אדם וחוה – חטא דתי נגד האל. קין- חטא בין אדם לחברו- רצח על רקע של קנאה. למך- חטא חמור יותר- רצח של איש ושל ילד.

השוואה בין קין ובין למך קין למך המניע לרצח תסכול, קנאה באח ללא מניע- הורג על כל פגיעה בו תגובת הרוצח לאחר הרצח משקר, מתנער מאחריות לאחיו מתפאר בגלוי בכל רצח שביצע נקמת דם והגנה מי שיהרגו יינקם פי –7 נקמת דם בו פי- 77 מסקנות:

שירת למך מדגישה את ההתדרדרות המוסרית של המין האנושי. מהפרת צו של אדם וחוה, לרצח אח על רקע של קנאה, וכבר בדור השביעי לאדם הראשון הופך הרצח לשכיח בחברה. למך מתפאר במעשיו.

עד כה חטאו אנשים בודדים ,אך בהמשך בדור המבול כל האנושות חוטאת. תהליך ההתפתחות הטכנולוגית עומד בסתירה לתהליך המוסרי. פס' 25-26- חתימה לידת שת ואנוש. הפרק פתח בלידת הבנים והוא מסתיים בלידה נוספת לידת שת הבן השלישי. שת- מן הפועל לשית, לשים, לתת במקום. לאחר לידת קין חוה שמחה וראתה עצמה שותפה ליצירה האלוהית "קניתי איש את אלוהים". כשנולד שת חוה למדה לקח :" כי שת לי אלוהים זרע אחר". האם מגלה כאן צניעות ומבינה כי מי שברא הוא האל. פס' 26- "ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרא בשם ה'". גם לשת נולד בן, אנוש שמו, וממנו תתפתח האנושות, ולא מן החוטאים, אדם חוה או צאצאי קין.הבן השלישי הוא פתח לעתיד, שאולי יהיה שונה. קושי- למה הכוונה בביטוי "אז הוחל לקרוא בשם אלוהים"? רש"י טוען שביטוי זה מלמד על תחילת עבודת האלילים. ספורנו- אומר ההפך. שאז החלו צדיקי הדור לדרוש את שם ה', לעומת עובדי האלילים. ויש מפרשים- שיכולת הקריאה בשם ה' ניטלה מאדם חוה וקין החוטאים, אבל אנוש, בנו של שת, פותח פתח לקירבה מחודשת לה'.

נלקח מתיכון אוסטרובסקי רעננה.