אנטיגונה / סופוקלס

הגיבור הטרגי

מיהו הגיבור הטרגי? (שימו לב לפרטים המודגשים)

הטרגדיה מעמידה במרכזה את הגיבור הטרגי שלו מערכת מאפיינים משלו.

טרגדיה – למרות הסכנה שבדבר, הדמות מסכימה לעשות את המעשה למרות שידוע כי סופה לא טוב.

הגיבור הטרגי עושה מעשה למרות שהוא יודע את הסכנה שתקרה לו. הגיבור הטרגי הוא בראש ובראשונה גיבור בוחר, ולכן הוא חייב להיות גיבור מודע – הוא מבין את משמעות הבחירה שלו. בלי מודעות ובלי הבנה אין טרגיות. כלומר – הגיבור הטרגי הוא גיבור חכם. כמו כן, הוא גם גיבור מוסרי – הבחירות שלו הן בחירות מוסריות. הדמות הטרגית תהיה גם דמות נעלה מבחינת מעמד חברתי וגם מכל בחינה אחרת.

הגיבור הטרגי ביצירה

הטרגדיה "אנטיגונה" היא טרגדיה מאוד מיוחדת שכן יהיו בה שני גיבורים טרגיים – אנטיגונה וההיפך לה – קריאון.

בפרולוג מוצגת אחת משני הגיבורים הטרגיים – אנטיגונה. כבר משמה ניתן להבין שהיא מורדת – אנטי=מתנגדת/מורדת גונה=נשי: יוצאת נגד המוסכמות החברתיות בענייני נשים.

כבר בתמונה הראשונה ניתן להבין שאנטיגונה היא גיבורה טרגית כיוון שהיא מפרה את צו המלך ומחליטה לקבור את אחיה, פוליניקס, וזאת למרות שידוע לה כי העונש על הפרת צו המלך הוא מוות. יש לזכור גם שאנטיגונה בוחרת לקבור את פוליניקס כיוון שהיא שומרת על הערכים החשובים לה – ערכי חוק הלב.

אנטיגונה גאה במעשיה ואף קוברת את פוליניקס פעם נוספת למרות שהייתה לה האפשרות לא להיתפס. אנטיגונה חוטא בחטא ההיבריס – חטא הגאווה. הגיבור הטרגי חשוף לחטא זה בגלל בטחונו העצמי הגבוה, עקשנותו וחוסר פשרנותו. כמו תמיד, חטא מביא על עצמו עונש ואנטיגונה אכן תיענש על מעשיה. החטא והעונש חייבים להיות זהים בעוצמתם – בפרופורציה. ישנו תיאום בין החטא לעונש.

הדגמת אפיוני הגיבור הטרגי על אנטיגונה

הגיבור הטרגי הוא:

גיבור בוחר – אנטיגונה יכלה לבחור בין להקשיב לצו המלך ולחוק ולא לקבור את אחיה לבין להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. היא בחרה להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. המרידה שלה במלכות נובעת מתחושה של "עד כאן". המרד שלה נובע משיקול דעת ונחישות.

גיבור מודע – אנטיגונה מודעת לכך שמשמעות הבחירה שלה היא מוות בשבילה כיוון שזהו העונש על הפרת צו המלך.

גיבור חכם – אנטיגונה חכמה כיוון שהיא לא הגיעה לבחירתה סתם כך אלא בחירתה נבעה משיקולים שונים שהביאו אותה לעצם החלטה זו.

גיבור מוסרי – אנטיגונה פועלת לפי ערכי המוסר שלה שאומרים כי כבוד המת והקשר המשפחתי קודמים לשלטון החוק.

דמות נעלה – אנטיגונה היא נצר למשפחת המלוכה ודודה הוא המלך.

הדילמה המרכזית ביצירה

דילמה – מאבק בין שני ערכים.

הדילמה בשאלת קבורתו של פוליניקס – דילמה בין חוק האלים וחוק המלך

דילמה זו עוסקת בשאלה המעשית של קבורת פוליניקס. אך כמובן שמאחורי הבחינה המעשית שבעניין (האם לא לקבור אותו או לקבור אותו ובכך לא לציית לצו המלך), ישנם גם הערכים הטובים שביניהם ישנה הדילמה – חוק המלך (קריאון) לבין חוק האלים (אנטיגונה).

מבחינה מעשית:

• קריאון המלך – לא לקבור
• אנטיגונה - לקבור

הערכים מאחורי הרצון (מביאים לדילמה):

• כבוד למדינה.
• מתן עונש לבוגד למען יראו וירַאו (יזהרו בעתיד).
• לא יתכן שגורלו של הבוגד יהיה זהה לגורלו של הנאמן.
• שלטון החוק: מי שיפר את צו המלך ויקבור אותו – מות יומת.
• ביסוס השלטון: צו ראשון של מלך חדש. המלך עולה לשלטון באופן בלתי צפוי (הוא גיסו ודודה של אדיפוס ולא היה אמור לעלות לשלטון) וזה מצדיק את ביסוס השלטון. הוא חייב לדבוק בצו שהוא הוציא כדי לבסס את שלטונו.
• קשר משפחתי.
• כבוד למת.
• היא אומרת שבעל או בן היא לא הייתה קוברת אם היה נאסר עליה (מכיוון שיכול להיות לה בעל חדש או בן אחר), אך אח אחד מאביה ואמה שמתו – לא יהיה לה אחר.

האמצעים השונים להצגת הטענות השונות והקונפליקטים ביצירה

ביצירה זו ישנן דרכים שונות שבהן מובלטות עמדותיהן השונות של הדמויות בסיפור וטענותיהן. הדרכים שבהן מובלטות עמדות הדמויות הן באמצעות הדמויות המשניות ובאמצעות הקונפליקטים שנוצרים ביניהם. העמדתם של צדדים שונים אחד ליד השני מבליטה את קיצוניותם. כאשר שתי דמויות שונות מוצגות ביצירה זו אחת ליד השני, מתפתח ביניהן קונפליקט שמבליט את קיצוניותן של הדמויות וכך מובלטות טענותיהן של הדמויות.

איסמנה מבליטה את אנטיגונה

בפרולוג מוצגות שתי דמויות, אחיות – אנטיגונה ואיסמנה. שתי הדמויות נמצאות במעמד שווה, אך בכל זאת ישנה אנלוגיה ניגודית (מבליטה קשר של ניגוד) ביניהן בשאלת קבורת פוליניקס:

איסמנה

• פחדנית וריאליסטית – יודעת שזה יגמר לא טוב.
• הגיונית.
• מייצגת את "שביל הזהב".

אנטיגונה

• נאמנה למשפחתה.
• מביעה אמירה מאוד אידיאליסטית ורגשית.
• מציגה פתרון קיצוני.

מטרתה של האנלוגיה הניגודית כאן היא להדגיש את ההבדלים שבין הדמויות, להראות שחור-לבן, וכך לתת לכל צד משמעות נוספת ולהדגיש את חוזקה של אנטיגונה ועמידתה האיתנה בדעתה.

יש לציין שבסופו של דבר, בתמונה השנייה, מגיעה איסמנה לארמון המלך לאחר שעוצרים את אנטיגונה ומבקשת למות איתה. ניתן לפרש את מעשיה במספר צורות – אולי היה לה נוח לעשות זאת (זה פעל למען האינטרסים שלה) או שאולי פשוט ניסתה להשפיע את המלך. אנטיגונה מסרבת שאיסמנה תמות איתה, אך היא מתעקשת.

הימון מבליט את קריאון

בתמונה 3 ישנו וויכוח בין הימון לקריאון בשאלת החלטתו של קריאון על גזר דין מוות שהטיל על אנטיגונה בגלל הפרת צו המלך. דעותיהם:

קריאון – תפיסה שמרנית

• נאמנות בן לאביו.
• צו המלך קדוש – משמעת היא ערך עליון.
• חובה לשמור על החוק והסדר.
• אסור לוותר לבני משפחה.
• שליטה ביצרים וברגשות.
• עליונות הגבר על האישה.

הימון – תפיסה ליברלית

• שליט צריך להקשיב לעמו.
• אנטיגונה פעלה למען ערך נעלה יותר מערך השלטון.
• אדם צריך להבין ולהכיר בטעויותיו. כולם טועים ומותר לטעות.
• אהבת בן לאביו.
• צעיר, אך רואה את המציאות.

גם כאן, מטרת הדגשת ההבדלים בהשקפת עולמם של שתי דמויות אלו (אב ובן) באה להדגיש את הדמות הראשית, קריאון, ואת עמדתו האיתנה בצו המלך וחוסר פשרנותו, עקשנותו של קריאון לא לערב משפחה בחוק וסדר – צו המלך ניתן וצו המלך יקוים, הוא חל על כולם בלי פשרות.

השומר מבליט את קריאון

בתמונה הראשונה מגיע שומר אל קריאון ומבשר לו על כך שגופתו של פוליניקס נמצאה קבורה. קריאון מיד מגלה התנהגות מובהקת של עריץ בכך שהוא מאשים את השומר במעשה, הוא אגרסיבי ומאיים על השומר למרות שהוא לא האשם במעשה. קריאון משתנה מאדם חיובי לאדם אחר וישנו כאן מסר אוניברסאלי (מסר שבו אין חשיבות לזמן ולמקום) – השלטון משנה את השליט.

אנטיגונה וקריאון מבליטים אחד את השני

בתמונה השנייה ישנו המפגש הראשון בין אנטיגונה לבין קריאון בארמון המלך. כאן אנו נכנסים ללב העימות ואנטיגונה מודה במעשה בלב שלם בעוד שקריאון שואל אותה איך היא לא מתביישת לעשות מה שעשתה ואף לחזור על המעשה (הרי אנטיגונה הובאה לארמון רק אחרי הפעם השנייה שבה קברה את פוליניקס ובחרה לא לברוח מעונש). כאן מתנגשים חוק המלך וחוק הרגש –שתי תפיסות עקרוניות שמתנגשות זו בזו.

אם היצירה הייתה מבוססת רק על התנגשות יבשה בין עקרונות – היא הייתה יצירה יבשה ולא מעניינת והרי המטרה היא היטהרות שנובעת מהזדהות ולכן אל התנגשות העקרונות מתווסף הנופח הרגשי כדי שנוכל להזדהות עם המתרחש – ההתנגשות הרגשית (הנופח הרגשי) היא הקשר המשפחתי בין אנטיגונה וקריאון וגם הקשר הרומנטי שעתיד להיות בין אנטיגונה לבנו של קריאון, הימון. נפח זה מוסיף עוד רובד אנושי לסיפור. מתפתחת כאן דילמה נוספת – למי להיות נאמן? למשפחת הגרעין (המצומצמת) או למשפחה שאליה מתחתנים? אנטיגונה בוחרת להיות נאמנה לאחיה – למשפחת הלידה. השאלות שמועלות במחזה הן שאלות פילוסופיות אוניברסאליות ואין להן תשובות חד משמעיות. הצירוף של המתח האידיאולוגי והמתח הנפשי הופך את היצירה לאוניברסאלית – חוצה גבולות זמן ומקום. כל חברה בנויה בבסיסה בתא המשפחתי ובין המשפחה שבלידה למשפחת הבחירה יש באופן טבעי מתחים רבים.

תפקיד המקהלה ביצירה

תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית בכל הטרגדיות היווניות, מלבד הגיבורים הראשיים ומלבד הדמויות המשניות, ישנו גיבור נוסף שיופיע תמיד – המקהלה. למקהלה יש תפקיד חשוב בדרמה היוונית. בתחילה היה אדם אחד ואח"כ התרחבה והפכה לקבוצה שבראשה עמד ראש המקהלה. חשיבותה של המקהלה נובעת מהעובדה שהטרגדיה היוונית מקפידה על שלוש האחדויות ותפקיד המקהלה לספר לנו מידע. המקהלה היוונית מדברת ומספרת לנו מידע – מה היה קודם, מה קרה במקום אחר באותו הזמן וכו'. היא כמו "המספר" של ימינו. תפקידה היה גם להשלים פערים (בטרגדיה היוונית כמעט ואין פערים תמידיים). בנוסף, תפקידה היה גם ליצור מעברים בין הדמויות. המקהלה מעבירה גם את המסר הדידקטי של היצירה.

הדגמת תפקיד המקהלה מתוך היצירה "אנטיגונה" - המקהלה עוזרת לנו לשמור על אחדות המקום ביצירה. פעמים רבות מגיע ראש המקהלה ומדבר עם המלך קריאון ומספר לו על המתרחש במקום אחר. כך נשמרת אחדות המקום. - המקהלה מבצעת קטעי מעבר ביצירה וכמו כן מבצעת גם את האודות שעליהן ידובר בהמשך הסיכום. כמו כן המקהלה גם מתארת את המתרחש על הבמה. - המקהלה גם מייצגת דמויות משניות שאין צורך בשחקנים נוספים בשבילן, כמו למשל זקני העם בתמונה הראשונה. - תפקידה החשוב ביותר של המקהלה ביצירה הוא להביע את דעת האמצע – "שביל הזהב" שהוא למעשה המסר הדידקטי של היצירה. כך, בתמונה הראשונה, מסתייגת המקהלה במעט מדבריו הקיצוניים של קריאון.

מבנה הטרגדיה ביצירה

האודות

אודה – שיר תהילה. המקהלה מבצעת את האודה בכדי לעשות קטע מעבר בין דמויות וכו'. האודות לא מהללות את הדמויות אלא את האלים, הטבע והאדם. הקטע יוצר חיץ – הפוגה. האודה תדבר על נושאים ניטרליים שכולם מסכימים עליהם.

ליצירה זו ישנו מבנה קבוע – תמונה ואחריה אודה. בתמונה רואים את המתרחש ואילו האודה (שמבוצעת ע"י המקהלה) מסכמת את המתרחש בתמונה ומשליכה אותו על דברים יותר כלליים ופילוסופיים.

האודה הראשונה – מדברת על גדולתו של בן האנוש ויכולתו לכבוש את הטבע אך גם הוא אינו פטור מחולשות וחייב לשמור על מערכת החוקים (בהקשר ליצירה – חוקיו של קריאון, צו המלך).

האודה השנייה – מדברת על הקללה שרודפת את בית אדיפוס לדורותיו. ישנה כאן שאלה פילוסופית – האם אופיינו קובע את גורלנו או להיפך? האודה מסתיימת בשיר תהילה לאלים על כך שאסור להתחרות בזאוס ובשאר האלים. (בהקשר ליצירה – מדובר על חטאיו של אדיפוס שבגללו כל בני משפחתו נענשים. אנטיגונה נענשת על חטא הגאווה שלה)

האודה השלישית – עוסקת באהבה שמתפרקת לרגשות שונים לגמרי. ישנה כאן מטפורה מאוד ידועה (אפשר לומר גם – נדושה) לאהבה – האהבה כאש (אש- הורסת, שורפת, מכלה ומצד שני מחממת, מאירה ומקדמת). כדרכן של אודות. מדובר כאן באמירה כללית.

האודה הרביעית – כדרכן של אודות, כך גם אודה זו מסכמת את האירוע כולו בצורה פילוסופית יותר. האודה מזכירה לאנטיגונה דמויות אחרות שהגורל התנכל אליהן והן "זכו" לעונשים כבדים (מאסר, גלות – אך לא מוות). האלים מעורבים במקרים שמוזכרים, אך בניגוד אליהם – אנטיגונה מוענשת ע"י האדם. לא הכל בשליטתו של האדם וכנגד גזרות הגורל – האדם לא יכול להילחם. אנטיגונה לא יכולה לצאת נגד גורל בית אדיפוס – זה גורלה ואין מה לעשות בנדון. הטרגיות נובעת מבחירה, לא מגורל – אם אין בחירה, אין טרגיות ואין גיבור טרגי.

שיא היצירה – התמונה הרביעית

לראשונה ביצירה, בתחילת התמונה אנטיגונה מרגישה חלשה. היא עוברת מהפך מאישה נחושה וחזקה לאישה חלשה המבכה את מה שלא תספיק לעשות בחייה. מגלים פן אחר באישיותה – רך, נוגע ללב ואנושי. היא מדברת על משפחתה – בית אדיפוס. היא מדבר במשפטים קטועים – קשה לה פתאום לדבר למרות שהייתה נחושה ובעלת כושר דיבור.

בתמונה הזו מגיעים אל המעשה המביש (פגיעה משמעותית בעקרון מוסר) – תסביך משפחת אדיפוס שהוא גם אחיה וגם אביה של אנטיגונה. האחות והבת משלמת את המחיר הנורא של אותה קללה שלא נסתיימה. המעשה המביש מוליד מעשים מבישים נוספים. רק לאחר שכל הדמויות תשלמנה את המחיר הנורא של המעשה המביש – המוסר יחזור ותסתיים הטרגדיה.

המפגש בין אנטיגונה לקריאון – שיא היצירה

קריאון מופיע בעמידה מאוד נחרצת. כמו כן, הוא גם חסר סבלנות כנגד אנטיגונה – אישה צעירה שעומדת לקראת עונש מאוד כבד. ישנה הרגשה שאולי המהירות שבה קריאון רוצה לסיים את האירוע מעידה על חוסר ביטחון שלו, אולי הוא מפחד שהיא תגרום לו לא להוציא לפועל את גזר הדין שגזר לה.

ההשהיה – התמונה החמישית

מטרתה של ההשהיה בטרגדיה היוונית היא מתן תחושת תקווה – שקיים סיכוי לפתרון ומצד שני העצמת הטרגיות והאסון שעתידים לבוא.

בתמונה זו מוצגת דמותו של טריסיאס, הנביא העיוור. דמותו של טריסיאס עוברת לאורך המיתולוגיה היוונית. הוא אינו מושפע מדברים שעלולים לשנות את שיפוטו (כי הוא עיוור) ונבואותיו תמיד נבואות אמת ותמיד מוקדשת לדבריו חשיבות רבה.

בתמונה זו מגיע טריסיאס ומוסר לקריאון נבוא נוראה. הוא טוען כי המת (פוליניקס) כבר מת והוא אינו יכול לשפוט אותו יותר – הוא בשלטון האלים. הוא מתאר בפניו של קריאון נבואת אימה – האלים לא מסכימים לקבל קורבן וגופתו של פוליניקס טימאה את הכל – חייבים לקבור אותה. הכל מעיד על כך שמשהו נורא עומד לקרות. טריסיאס מגיע במהרה בכדי להזהיר את קריאון מפני העומד להתרחש. הוא דואג גם להזכיר לקריאון שמעולם לא שגה בנבואותיו.

בתחילה מתווכח קריאון עם טריסיאס ומתנגד לדבריו, אך לבסוף מגיעה ההשהיה – קריאון מקבל את הנבואה ויוצא לקבור את פוליניקס ולשחרר את אנטיגונה ונראה כאילו המחזה עומד להיפתר בדרך טובה. אך בתוך ההשהיה נעשתה טעות. קריאון טועה ובמקום לשחרר את אנטיגונה ולאחר מכן לקבור את פוליניקס – הוא הופך את סדר הדברים וקודם הולך לקבור את פוליניקס. הדבר כמובן יוביל לסוף הקטסטרופאלי של הטרגדיה, בו אנטיגונה,היימון ואורידיקי(אשתו של קריאון) מתאבדים.

---

• תוכן זה אינו מופץ תחת רישיון ה GNUFDL.