אני שומע משהו נופל / נתן זך: הבדלים בין גרסאות בדף

==אני שומע משהו נופל / נתן זך==

*שיר זה מדגים היטב את המהפכה והמרד של נתן זך נגד דפוסי השירה הקלאסיים-המודרניסטיים של אלתרמן ובני דורו.  

*''' ובבית החמישי –''' לא ברור מדוע דווקא הרוח ששמט את התפוח הוא שיודע , שלבן לעולם לא יהיה מנחם. הרבה שאלות, הרבה תהיות.  

זך אוהב מאוד ברבים משיריו להמיר סיטואציה שלמה או מסגרת הקשר כלשהי באוסף של פרטים "סתמיים" ופתוחים להבנות שונות, הוא אינו מספק כותרת שתצביע על טיב הסיטואציה וכן מחסיר פרטי מפתח של הסיטואציה, וכך מקשה על הקורא את הבנת הסיטואציה. בשיר נותרים פערים רבים שעל הקורא למלא. מילוי הפערים אצל זך קשה יותר מאשר אצל משוררים שקדמו לו, משום שהוא מספק פחות אלמנטים של התמונה המלאה, וגם אלה שהוא מספק – קשה לזהות בהם מיד את השלם שממנו נלקחו. בשיר שלפנינו הדבר בולט באופן מיוחד. השיר בנוי כקולאז' ( תמונה העשויה מעשה הדבקה של חלקים שונים ), העשוי משברי סיטואציות. קולאז' זה מעמיד עולם, הנדמה כאבסורדי, וקשה מאוד למצוא את הקשר בין שברי הסיטואציות, וכן קשה להבין, כאמור, את שברי הסיטואציות כשלעצמם.

אנחנו ננסה, בכל זאת, על ידי צירוף של מכלול האלמנטים להבין הן את הסיטואציה והן את יחסו של הכותב אליה.

בפיהם לומר אלה דברים בנאליים, קלישאות שאינן אומרות בעצם דבר.

הרופא מנסה לומר משהו על מוגבלותו של האדם ועל אוזלת ידו – האדם אינו יכול

לשלוט בחייו, אין הוא יכול להתחמק מן המוות, ויש מצבים שהאדם מתגלה בהם

הקיומית שאתה מתמודד הנער – למה זה קרה. מתוך כל הניסיונות להשיב על כך עולה – שאין תשובה. ובעיקר – אין נחמה.   

אף על פי שזהו שיר לירי, שכן הוא עוסק במצוקה קיומית-אישית, אין הוא כתוב בגוף ראשון מפי דובר שהוא גיבורה של ההתרחשות או זה שמתייחס אליה, אלא יש פה מעין "מספר כל-יודע" המוסר בגוף שלישי את האינפורמציה. עמדתו של המוסר היא אפוא נייטרלית, לא מתערבת. הוא מגביל את עצמו למסירת דבריהן או מחשבותיהן של הדמויות המוזכרות בשיר, כלשונן, ללא כל פרשנות או הערכה מצדו. אבל בסיום ניכרת בכל זאת עמדה משתמעת של הדובר – מתוך התייחסות לעמדת  הרוח הזוכר שלעולם, לעולם לא יהיה לנער מנחם. החזרה פעמיים על המלה "לעולם" יוצרת תחושה של הזדהות, אמפתיה, רחמים -  כלפי הנער. נראה שפה אפוא טמונה עמדתו של הדובר כלפי הדברים.  

עמדה זו מעידה על התייחסות פסימית כלפי החיים וכלפי המציאות. אין צדק בעולם, דברים מתרחשים באופן שרירותי, בני אדם מוגבלים, חסרי אונים ביחס למה שקורה להם ואינם מסוגלים לשלוט באירועים, וכשקורה אסון שמשאיר אותנו מתוסכלים ומלאי שאלות – "למה?" – אין מי שישיב לנו עליהן, וגם אין מי שינחם אותנו, אין לנו נחמה.

הערה: תמונת עולמו הלירי של נתן זך היא פסימית מעיקרה בחלק הארי של שירתו.

====באיזו נימה כתובים הדברים?====

בשורה האחרונה – שולטת נימה של עצב. אבל ברוב חלקי השיר בולטת האירוניה, עד כדי הלעגה. אירוניה זו מאפקת את הפאתוס, גורמת למבוכה, מרחיקה את הקורא מן ההרגשה הטרגית שעולה מן השיר, מסירה מן הדברים העצובים והטרגיים של החיים כפי שהם באים לידי ביטוי בשיר את ההילה של הרצינות וההוד. ההרגשה הנוצרת בחשבון הסופי היא אמביוולנטית, שכן בשיר זה ( כמו בשירים רבים אחרים של זך ) יש ניגוד בין קטבים: עצב מול הלעגה, אמפתיה מול העדר אמפתיה, רגש מול רציונליות קרירה.

האירוניה נוצרת באמצעות החדרת יסוד קומי לשיר. המתח הניגודי בין רצינות הנושא וההתייחסות הנרגשת אליו מצד אחד, ובין ההתייחסות הקומית – יוצרת אפקט אירוני. אפקט זה יוצר ניכור ( שהוא ההפך מהזדהות ).

1. השיר פותח בהזכרת הרוח – הוא זה שאומר את הדברים: "אני שומע משהו נופל, אמר הרוח", ומסיים בבית האחרון – "ורק הרוח ששמט את התפוח". . . יש פה אלוזיה ( ארמז )  

                                                 <code>לשיר ילדים ידוע: רוח, רוח, רוח, רוח,