בראשית פרק ג': הבדלים בין גרסאות בדף

   

הסיום של פרק ב' מתקשר לפרק ג' על ידי משחק מילים.<BR> ב' 25 "ויהיו שניהם ערומים" ללא בגדים.<BR>

הפרק עוסק בסיפור גן העדן, בחטא הראשון ובעונש הראשון.<BR>  בסיפור אין משתתפים רבים.<BR> בסך הכל הדמויות הן: אדם ,חוה , אלוהים, וגיבור אחד נוסף, שלא שמענו עליו בפרקים הקודמים, אך הוא שמניע את העלילה הוא גיבור הסיפור- הנחש.<BR> אין אנו יודעים כמה זמן נמשך מצב אידיאלי זה של ההרמוניה בין האדם לאישה, בין האדם לבעלי החיים ובין האדם לאל.<BR> הרמוניה זו מסתיימת עם כניסתה של הדמות החדשה.<BR>

מי הוא הנחש?  

הנחש אינו דומה לשאר הנחשים המוכרים לנו, כי הוא מדבר, הוא מפתה, הוא יודע,  ולפי חז"ל הוא הלך על שתי רגלים והאישה אינה נרתעת ממנו.<BR>

המספר המקראי מציג אותו תוך שילוב שתי משמעויות.<BR> מצד אחד שונה מנחש   

רגיל ומצד שני מציגו כבעל חיים רגיל.<BR> הוא אינו אל קדום אלא עוד חיה מבין  

(יש להניח שגם מי שקרא או שמע את הסיפור הזה לפני אלפי שנים לא הכיר נחשים מדברים, אבל קרוב לוודאי שהוא הכיר את הנחש מן המיתוסים של האזור, ובמיוחד את הנחש מהמיתוס האוגריתי  הגדול על מרד הים.<BR> ב"מרד הים" הנחש הוא חבר כבוד בחבורת האלים שהצטרפה לים במלחמתו בבעל.<BR> קריאת תגר על שלטון האל היא מרכיב יסודי בכל עלילות ראשית של עמי האזור.<BR> במיתוסים של האוגרית הכריזו הים וחבורתו מלחמה על בעל ועל חבורתו.<BR>)

שיחה זו מביאה לשינוי גורלי במצבם של הדורות הבאים.<BR>

השיחה הזו מתנהלת כנראה בלבה של האישה, במחשבותיה.<BR>

פן תמותון לא מות תמותון כי ביום אכלך ממנו מות תמות העונש

-האישה והנחש מורידים את הצו לדרגת אמירה.<BR>

-ה' התיר לאכול מכל עץ הגן חוץ מעץ הדעת- איסור קטן.<BR>

(בפרקים הקודמים עסקנו בשאלות שונות הנוגעות ליחסים בין אלוהים לאדם: מה משותף להם ומה שונה ביניהם.<BR>סיפור האכילה מעץ הדעת מוסיף נתונים חשובים הנוגעים לשאלות אלה.<BR> על פי הסיפור הזה יש שני מישורים שבהם מובחן האלוהים: בידיעה ובתוחלת החיים.<BR> בראשית סיפור האדם מובחן מהאל  הן בידיעתו והן בתוחלת החיים שלו.<BR> ובסוף הסיפור הוא מובחן ממנו רק בתוחלת החיים.<BR> בשני המישורים, האמצעי לשמירת ההבדלים האלה היא הימנעותו של האדם מאכילת פירות מסוימים.<BR>

כתוצאה מאכילת הפרי אמנם נפקחו עיניהם כפי שאמר הנחש [פס' 5], אך בפקיחת עיניהם לא השיגו ידיעה כשל אלוהים, אלא ידיעה שהם ערומים.<BR>

חטא זה הוא מעין הסגת גבול, שכן לה' הארץ וכל אשר בה, והוא הציב לאדם ולאשתו את גבול המותר ואכל מעץ הדעת.<BR> האדם לא עמד בניסיון הקל שהעמידו ה', הסיג גבול, ועבר על מצוות "לא תעשה" באוכלו מפרי עץ הדעת.<BR> לפיכך אינו ראוי להידמות למלאכי מרום, ומעת ואילך אינו ראוי עוד לחיות בגן עדן.<BR>

עץ הדעת יכול להעביר את האדם ממצב של תמימות למצב של ידיעה ובושה, במיוחד הבושה המינית.<BR>.<BR> עץ הדעת אפשר לאדם להיות מודע לכל מה שסביבו, שהרי לפני האכילה היה כמו ילד קטן, שאפילו את העובדה הבסיסית שהיה ערום לא ידע.<BR> בנוסף לכך , האכילה מן הפרי האסור החדירה לאדם את האבחנה כי מעשה שעשה אינו טוב, שהרי מיד לאחר מכן מסופר לנו שהאדם מתחבא מאלוהים, שכן ידע שהפר את מצוות האל.<BR>  

-הידיעה המינית, הבושה הקשורה במין.<BR>

-ידיעה במובן של מודעות למה שמסביב.<BR>

-ההבחנה המוסרית בין טוב לרע.<BR>

האדם ואשתו שמעו את קול ה' מתהלך בגן- התגלות מוחשית באמצעות קול פסיעות.<BR> הם מבינים שעליהם לתת דין וחשבון לה' על חטאם.<BR> הם נבוכים ומתחבאים מפני ה', אך לשווא.<BR>

בפס' 8 נאמר :"וישמעו את קול ה' אלוהים מתהלך בגן,,"

אכילת הפרי האסור הביאה לדיסהרמוניה ופירוד בין האדם לאשתו, והדבר נוגד את הנאמר בפרק הקודם על האדם: "ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" [פס' 24].<BR> דבקות זו בין האדם לאישה הופרה והתפרקה מיד לאחר שהתחילה עם הפרת הצו האלוהי.<BR>

-האדם הפך לחכם יותר, יודע יותר.<BR>

-האדם רכש לעצמו ידיעה מינית

-האדם התוודע  למושגים "איסור, ו"היתר", ולמצב של קבלת אחריות על החלטות עצמאיות שלו.<BR>

בפסוקים אלה מקלל אלוהים את שלושת השותפים בחטא: אדם, אישה, נחש.<BR> סדר הקללות כיאסטי.<BR>

החקירה 9-13                                            העונש 14-19.<BR>

עונשם של הנחש, האישה והאדם הם לפי העיקרון : מידה כנגד מידה.<BR> [עיקרון המובלט באמצעות השורש א.<BR>כ.<BR>ל- מופיע 17 פעמים לאורך הפרק]

1.יהא מקולל מכל החיות, וילך מעתה על גחונו.<BR> אין לנו שום רמז על דמות הנחש טרם נענש.<BR> לפי אגדת חז"ל נחש זה היה דומה לאדם בצורתו.<BR> לאגדה זו יש התאמה מחותמות מסופוטמיות עתיקות המראות ציורים של דמות שחציה נחש וחציה אדם.<BR>  

2.הנחש שהסית את האישה לאכול מהפרי האסור ,יאכל עפר כל ימי חייו.<BR> יש פרשנים הטוענים שזהו ביטוי להכנעה והשפלה.<BR>

4.הנחש שהיה ערום מכל חית השדה , החכם מכולם, הופך לארור מכול החיות.<BR>

1.האישה שאכלה מפרי עץ הדעת, עונשה קשור לפרי בטנה- היא תלד בעצב וייסורים.<BR>

2.האישה שגרמה לבעלה לחטוא, הרי שמעתה היא תהא תלויה בבעלה, היא תשתוקק אליו והוא ימשול בה.<BR>

1.האדם שאכל מפרי עץ הדעת, עונשו שיאכל את עשב השדה ויעמול קשה על מנת להשיג את לחמו.<BR> האדמה תהיה מקוללת עבורו בכך שתתן לו פרי רק לאחר מאמץ רב.<BR>

2.האדם יהא בן תמותה.<BR> כי עפר אתה ואל עפר תשוב.<BR> האדם שהתיימר להגיע לדרגת האל יהיה אפסי ונחות כמו העפר ממנו הוא נברא.<BR>

השורש אכל מדגיש את המידה כנגד מידה.<BR>

מיד לאחר הקללות אלוהים משלח את האדם אל האדמה שאותה הוא יעבוד.<BR> כלומר, מימוש העונש היה מידי [פס' 22-24].<BR>

שתי פעמים צוין גירוש האדם מגן עדן : "וישלחהו ה' אלוהים מגן עדן"[פס' 23].<BR> ובפסוק 24: "ויגרש את האדם".<BR> חזרה זו במילים אחרות באה ללמדנו ששילוחו של האדם מגן עדן אינו מאפשר חזרה של האדם לגן עדן.<BR> בגירוש זה האדם מפסיד את הקרבה לאלוהים.<BR>

במילים אחרות, בעונשים שאלוהים מטיל יש ניסיון לתקן את הנזק שגרם האדם, מתוך דאגה לאדם שברא.<BR>

-במקום עלי תאנה אלוהים מלביש את האדם בכותונת עור.<BR> כותנות העור     

מיועדות לכסות את מערומיהם של האדם והאישה לא רק שלא יתביישו   

שני העצים- עץ החיים ועץ הדעת עומדים בסתירה פילוסופית.<BR> עץ החיים מעניק חיי אלמוות ללא פריון ועץ הדעת מעניק את הידע המיני- יכולת התרבות, המשך הקיום של האדם בצאצאיו, אך לא בחיי נצח.<BR> אלוהים ייעד לאדם ולאישה חיי נצח בגן העדן, ולכן אסר על האדם לאכול מעץ הדעת המעניק את הידע המיני, אך משאכל האדם מן הפרי האסור סולק מגן עדן כדי שלא יאכל מעץ החיים.<BR> אין אפשרות להתרבות ולחיות חיי נצח.<BR> המין הוא ההמשכיות של האדם והמענה למוות.<BR>