דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע "הפתרון הסופי": הבדלים בין גרסאות בדף

המפנה הנורא בתפקידם ובחייהם של היודנראטים בפרט ושל היהודים בכלל, בא עם ההחלטה על הפתרון הסופי והתחלת הביצוע של החלטה זו מסוף 1941. בגטאות פולין הכבושה, בא הדבר לידי ביטוי באקציות = פינויים כפויים של אוכלוסיית הגטו, ושילוחם של היהודים שנתפסו באקציה ברכבות (טרנספרים) למחנות ההשמדה. הקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה ומאידנק, ושילוחם של יהודי פולין (הגנרל גוברנמן) למחנות אלו בוצעו במסגרת מבצע השמדה מרוכז שנקרא: "מבצע ריינהרד" (על שמו של היידריך, שנרצח ע"י פרטיזנים צ'כים במאי 1942). כאדריכל המבצע מונה המפקד העליון של הSS באזור לובלין: אודילו גלובוצ'ניק. השילוחים החלו במרץ 1942 מלובלין למחנה ההשמדה בבלז'ץ (למרות שמחנה מאידנק נמצא ממש בלובלין, אך עדיין לא שימש להשמדה בשלב זה). ביולי 1942, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה: מאות אלפים נשלחו להשמדה בטרבלינקה. הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין (בעצם היה בשטח המסופח לגרמניה) הוא גטו לודג' (השני בגודלו לאחר גטו ורשה), שחוסל סופית רק באוגוסט 1944, חודשים ספורים לפני השחרור.

בכל אופן, גם שיתוף פעולה מוגבל זה, כלל מסירה של יהודים למותם! נוכח מצב זה הותקפו היודנראטים במהלך המלחמה ולאחריה כמשתפי פעולה שמסרו את אחיהם למוות והקלו על הגרמנים את מלאכת ההשמדה. לשיפוטיות זו אין ממש מקום - מאחר ואיננו יכולים לשים את עצמנו במקום צ'רניאקוב, רומקובסקי, גנס או באראש ולהבין באמת איך היינו אנו פועלים במקומם!  

נתמקד במדיניות שמרבית היודנראטים נאלצו ללכת בה: שיתוף פעולה מוגבל עם הנאצים.  

תפיסה זו באה לידי ביטוי מושלם בנאומו של יו"ר היודנראט בגטו לודג', חיים רומקובסקי בספטמבר 1942, כשנדרש לשלוח את הילדים למוות:

רומקובסקי, כמו גם יעקב גנס בגטו וילנה, באראש בביאליסטוק ואחרים, נקטו בגישה של: "הצלה דרך עבודה": הפיכת הגטו לסדנת ייצור של מוצרים חיוניים לצבא הגרמני ולמאמץ המלחמתי של גרמניה, תוך העשרת אנשי הSS הממונים על הגטו, ששילשלו לכיסם סכומים נאים ושהיה להם אינטרס ברור להשאיר את אנשי הגטו בחיים. ע"י הפיכת הגטו והאוכלוסייה בו לפרודוקטיביים עבור הגרמנים, האמינו אנשי היודנראט, שניתן יהיה להציל לפחות חלק מהיהודים מהמוות שנגזר עליהם ע"י הגרמנים. כמובן שגישה זו הכתיבה מיהם היהודים שצריכים לשרוד: צעירים וצעירות שכוחם במותניהם ושיכולים לעבוד בהתמדה וביעילות, ומי הם היהודים "המיותרים", שאין ברירה אלא להקריב: החל בפושעים, פליטים, חולים וקשישים וכלה בילדים עד גיל 10, 13 או אפילו 16, הצעירים מדיי לעבוד. כפי שביטא זו רומקובסקי בנאומו: הגישה הייתה שיש לקטוע אברים (קשישים, ילדים) כדי להציל את הגוף (היהודים העובדים).  

בסופו של דבר, נכשלה גישה זו, מאחר והיא לא מנעה את שילוחם להשמדה של כל היהודים שהיו בגטאות פולין ובכלל. הנאצים היו נחושים בדעתם שההשמדה של כל היהודים נמצאת בעדיפות עליונה, גם אם הדבר פוגע במאמץ המלחמתי של הגרמנים ובאינטרסים הצבאיים והכלכליים של גרמניה!