דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע "הפתרון הסופי"

בכל קהילה יהודית ובכל גטו באירופה הכבושה - הקימו הנאצים מועצה יהודית: יודנראט (נקראה לעיתים "מועצת זקנים" - אלטסטנראט), שתפקידה היה לקשר בין השלטונות הגרמנים והאוכלוסיה היהודית בגטו ולהוציא לפועל את כל הוראות הגרמנים. חלק גדול מהיודנראטים כלל את מנהיגי הקהילה: עסקנים, פעילי ציבור ורבנים, אשר שאפו לקיים את הקהילה ולהקל על היהודים את מלחמת ההשרדות בתנאי החיים שהטילו עליהם הגרמנים. כלומר, מרבית היודנראטים ראו בשירותם את הקהילה זכות ולא רק חובה, ועשו זאת ממניעים טהורים, אם כי היו גם אופורטוניסטים, שראו בשירות ביודנראט הזדמנות לשפר את מצבם האישי והכלכלי ואת מצבם של הקרובים להם.

המפנה הנורא בתפקידם ובחייהם של היודנראטים בפרט ושל היהודים בכלל, בא עם ההחלטה על הפתרון הסופי והתחלת הביצוע של החלטה זו מסוף 1941. בגטאות פולין הכבושה, בא הדבר לידי ביטוי באקציות = פינויים כפויים של אוכלוסיית הגטו, ושילוחם של היהודים שנתפסו באקציה ברכבות (טרנספרים) למחנות ההשמדה. הקמת מחנות ההשמדה: בלזץ, סוביבור, טרבלינקה ומאידנק, ושילוחם של יהודי פולין (הגנרל גוברנמן) למחנות אלו בוצעו במסגרת מבצע השמדה מרוכז שנקרא: "מבצע ריינהרד" (על שמו של היידריך, שנרצח ע"י פרטיזנים צ'כים במאי 1942). כאדריכל המבצע מונה המפקד העליון של הSS באזור לובלין: אודילו גלובוצ'ניק. השילוחים החלו במרץ 1942 מלובלין למחנה ההשמדה בבלז'ץ (למרות שמחנה מאידנק נמצא ממש בלובלין, אך עדיין לא שימש להשמדה בשלב זה). ביולי 1942, החל הגירוש הגדול מגטו ורשה: מאות אלפים נשלחו להשמדה בטרבלינקה. הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין (בעצם היה בשטח המסופח לגרמניה) הוא גטו לודג' (השני בגודלו לאחר גטו ורשה), שחוסל סופית רק באוגוסט 1944, חודשים ספורים לפני השחרור.

הנאצים דרשו כמובן את שיתוף הפעולה המלא של היודנראטים באקציות ובשילוח היהודים מהגטאות. היודנראט נדרש להכין ולמסור את רשימות הגירוש, כולל את כתובותיהם של המיועדים לגירוש, ופעמים רבות גם להשתמש בכוחו, ובמשטרה היהודית הכפופה לו, כדי לבצע את האיסוף של היהודים אל מקום השילוח (תחנת הרכבת) והעמסתם על הקרונות! איננו יודעים בדיוק מתי כל ראש יודנראט ידע בודאות שאקציה ושילוח יהודים מהגטו פירושם מוות במחנה השמדה, אך בכל מקרה, ברור היה שסיכויי ההשרדות של יהודים הנשלחים מהגטו את הלא-נודע, נמוכים! בתוך מספר חודשים מאז תחילת המבצע, היה ידוע וברור לכולם - שהגירוש פירושו מוות, והשמות: טרבלינקה, סוביבור, חלמנו ובלז'ץ הפכו שמות נרדפים להשמדה.

כיצד נהגו היודנראטים וראשיהם נוכח ידיעה זו: האם בחרו לשתף פעולה עם הנאצים או להתנגד להם?

דבר אחד צריך להיות ברור מעל לכל ספק: התנגדות להוראות הנאצים פירושה מוות מיידי לראש היודנראט ובד"כ למשפחתו. ראשי יודנראט שסירבו להעביר רשימות או לשתף פעולה עם הנאצים ידעו היטב שהם חורצים את גורלם ואת גורל יקיריהם. חלקם התאבדו וחלקם הוצאו להורג בירייה או נשלחו למחנות המוות בטרנספר הקרוב. ניתן היה כמובן לנסות ולברוח, אך הדבר היה נתפס כמעשה של פחדנות והפקרה של הגטו ואנשיו. לעיתים הצליחו ראשי יודנראט להבריח את משפחתם מהגטו אך הקריבו את עצמם.

תגובות יותר נפוצות היו שיתוף פעולה מלא - מתוך אינטרס אישי ותקווה להציל את עצמם ואת משפחתם, או שיתוף פעולה מוגבל, שמטרתו הייתה לצמצם את הפגיעה בגטו, למשל ע"י מיקוח וניסיון להוריד את מספר היהודים המיועדים לשילוח (למשל ע"י שינוי הקריטריונים), או ע"י שיתוף פעולה סודי עם גורמי מחתרת בגטו ועידוד בריחה והסתרה של יהודים. בכל אופן, גם שיתוף פעולה מוגבל זה, כלל מסירה של יהודים למותם! נוכח מצב זה הותקפו היודנראטים במהלך המלחמה ולאחריה כמשתפי פעולה שמסרו את אחיהם למוות והקלו על הגרמנים את מלאכת ההשמדה.