הגישות השונות ביישוב היהודי בנוגע ליחס כלפי בריטניה בשנות ה-30: הבדלים בין גרסאות בדף

המדיניות הבריטית של הספר הלבן השני(1930) העלתה בקרב מנהגיגי היישוב והתנועה הציונית דאגה וחשש לגבי המשלך המחוייבות הבריטית לבניין הבית הלאומי יהודי בארץ ישראל וזאת למרות דבrי ההרגעה של איגרת מקדונלד(1931).

מחנה זה ביקש להמשיך לשמור על מערכת יחסים תקינה עם הממשל הבריטי ולהגיע עימו להבנות והסכמות שיובילו בהדרגה להרחבת האוטונומיה של היישוב היהודי בא"י.   

הם התנגדו להציג בפני הבריטים תביעות "ציוניות" מחשש שהן עלולות לפגוע ביחסי היהודים בריטים(כמו הצהרה בריטית פומבית כפי שדרש ז'בוטינסקי להקמת מדינה יהודית).   

חשדנותו ואי האמון של ז'בוטינסקי בבריטים הביאו אותו לתבוע מהתנועה הציונית לנקוט במדיניות של לחץ תקיף כלפי בריטניה.   

כמו כן דרש מהתנועה לזנוח את המינוח המעורפל של "בית-לאומי" ולהכריז על כוונותיה האמיתיות: הקמת מדינה עם רוב יהודי בה.   

קבוצה זו התייחסה לבריטים כגוף קלוניאליסטי זר שיש לגרשו מהארץ ע"י מרד גלוי ומזויין.   

יעדיה כוונו להביא את המנדט הבריטי על א"י לידי סיום ולהביא להקמת מדינה עצמאית ריבונית בארץ ישראל: "נקרא לבוגדיך-בוגדים, ולממשלה עורכת הפרעות-ממשלה פוגרומית",אמר אבא אחימאיר,"אנו מדברים ברורות:להילחם!,להלחם ממש,כמו שנלחמו כל העמים המדוכאים לחרות מולדך..לא מלחמת מילים...אלא מלחמה ממש בשלטון האויב ובהנהגה".