ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא הגנה לישראל עם הקמת המדינה.

התפתחות ההגנה

ההגנה הוקמה במאי 1920 על ידי מפלגת אחדות העבודה כחלק משינוי התפיסה הבטחונית של ראשי היישוב - עד לאותה תקופה התפיסה הבטחונית של היישוב בארץ ישראל דגלה בהגנה על יישובים בודדים, אך בעקבות מאורעות תל-חי השתנתה התפישה הבטחונית והיה צורך להקים ארגון שיוכל להגן על כל ארץ ישראל. על מנת לבצע את השינוי פורק ארגון השומר והוקמה ההגנה. מפלגת אחדות העבודה התקשתה לממן ולהרים ארגון בסדר גודל של ההגנה, ולכן, לאחר כחצי שנה הועברה השליטה בארגון לידי ההסתדרות, שאיחדה לתוכו את חברי גדוד העבודה וההגנה.

במהלך שנות העשרים המצב הכלכלי והבטחוני בארץ ישראל היה נוח ועל כן ההשקעה בהגנה לא הייתה מרבית, ובמקום כוח צבאי מסודר היא אורגנה כמיליציה אזרחית שאורגנה רובה ככולה סביב יוסף הכט. מאורעות תרפ"ט (1929) תפסו את ההגנה לא מוכנה ברוב חלקי הארץ, אך במקומות שבהם היו קבוצות מאורגנות הפגיעה ביהודים הייתה מינימלית. בעקבות המאורעות החלה ההגנה לקבל יותר תקציבים ולהתפתח, ברחבי הארץ הוקמו מסתורי נשק (סליקים) וכשנתיים מאוחר יותר העבירה ההסתדרות את הפיקוד על ההגנה ל"מפקדה הארצית" - גוף אזרחי שהורכב מאנשי ההסתדרות ואנשי המחנה האזרחי בחלוקה שווה, והופקד על הניהול הפוליטי של ההגנה.

ההגנה בשנות ה-30

במחצית השנייה של שנות ה-30 פעלה ההגנה בשני מישורים: רשמי ומחתרתי. כל מישור כלל גופים ויחידות משלו, שפעלו בשנים שונות. השביתה הערבית הכללית בשנת 1936 והמרד הערבי הביאו את הארגון לידי שינוי טקטיקה. עד אותן שנים היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט. על רקע ויכוחים אלו פרשו אברהם תהומי וחבריו מהארגון והקימו את האצ"ל.

פעולות ההגנה במחצית השנייה של שנות ה-30 מתחלקות ל-2 תקופות עיקריות - 1936-1937 ו-1938-1939- משום שב-1938 חלה החרפה במאבק האלים של ערביי ארץ ישראל. פעולות אלו נועדו בעיקרן להתמודד עם המרד הערבי.

1936-1937

הנוטרות

הנוטרות הוקמה עם פרוץ המרד הערבי ב- 1936, לאחר שהבריטים נאלצו לשתף יהודים במאבק לשמירת הסדר בארץ ישראל, כדי לא להעמיס על הכוחות האנגליים באיזור. הנוטרים צוידו בנשק בריטי ואומנו ע"י הצבא הבריטי. הנוטרים, רשמית, היו כפופים לצבא הבריטי, אך למעשה פיקד עליהם ארגון ההגנה. אט אט הם נוצלו לפעילויות שונות של הארגון, כגון העברת נשק, תוך שימוש במסווה חוקי. הבריטים היו מודעים לכך שבשיתוף ההגנה במאבק בערבים הארגון קיבל תוקף חוקי, אך קיבלו זאת משום שהזדקקו לכח אדם. בעוד ביוני 1936 מס' הנוטרים היה כ-1,300, בסוף אותה שנה הוא עלה לכ-3,000.

הנודדת

לאחר שכמות הבזיזות וההצתות גדלה, הוחלט בפיקוד הארגון להקים יחידה מחתרתית שתפגע בפורעים באופן ממוקד, לפני שיוציאו לפועל את תוכניותיהם. על היחידה הופקד יצחק שדה, איש גדוד העבודה. "הנודדת" היה כוח מצומצם מאוד של לוחמים שנע בשדות בלילות והתקיף את הכנופיות בעורפן. פעולות הכוח היוו את המעבר מפעולות פסיביות לפעולות אקטיביות.

המשמרות הנעים

המשמרות הנעים הוקמו כחלק מהנוטרות בקיץ 1937. בתחילה המשמרות נעו ברגל וקיימו סיורים בעמק יזרעאל ובגליל. מאוחר יותר הם החלו לנוע בטנדרים, חלקם משוריינים. תפקידם של המשמרות היה לפטרל בדרכים, לסלק מוקשים, ללוות פועלים בשדות ולהכין מארבים לפורעים. המשמרות היו יעילים ביותר, נעו בחופשיות ובכך חיפו על פעולות ההגנה השונות בהתיישבות ובמערכה הצבאית. כ-60 משמרות נעו בכל רחבי ארץ ישראל והגיעו לכל יישוב עברי.

פלוגות הלילה המיוחדות

פלוגות הלילה המיוחדות הוקמו ע"י צ'ארלס וינגייט, קפטן בצבא הבריטי ובעל קשרים דתיים עמוקים ליהודים ולתנ"ך. וינגייט טען כי בריטניה חייבת להגשים את המנדט כבית לאומי ליהודים בארץ ישראל וכי יש להקים מיד שתי חטיבות צבאיות יהודיות שיגנו על הארץ. לאחר סיורים ברחבי הארץ, הגיע וינגייט לכמה מסקנות צבאיות:

  • אין להסתפק במארבים נייחים ויש לארגן מארבים ניידים
  • יש לבוא במגע עם האויב בקרב
  • יש לנוע במשמרות קטנות בלילות ולהנחית מהלומות פתע על האויב
  • יש לנקוט בתכסיסי הטעיה
  • חובה להכיר את שטח הפעולה לפני הפעולה ולהשיג חומר מודיעיני על האויב
  • יש ליזום פעולות ולא לחכות להיתקלות באויב

וינגייט קיבל רשות מהמפקדה הבריטית להקים יחידות חדשות בפיקודו, במטרה להילחם בכנופיות הערביות. לאחר שורה של הצלחות, היחידות התפתחו והפכו ל"פלוגות הלילה המיוחדות". הפלוגות פעלו באיזור עמק יזרעאל והגליל התחתון לפי האידיאולוגיה של וינגייט. לאחר שנתיים של פעילות וינגייט הוצב מחוץ לארץ ישראל, והפלוגות התפרקו זמן קצר לאחר מכן, ביולי 1939.

הסזון

בשנת[193 פרשה מההגנה קבוצה של אנשים שהקימו את אצ"ל (מאוחר יותר מהאצ"ל פרשה קבוצה שנקראה לח"י). מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בא"י גרמו לכך שההגנה ביקשה מהפורשים לא להשתמש באמצעים אלימים כנגד הבריטים ואף לשתף איתם פעולה. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה אך בסוף שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות כנגד מתקנים בריטים. כתוצאה מכך ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות ההגנה, ההגנה פתחה בפעילות כנגד האצ"ל שנקראה "הסזון". הפעולה כללה מעצר אנשי אצ"ל ובחלק מהמקרים העברתם לידי הבריטים, אנשי ההגנה הגנו על מוסדות לאומיים וציבוריים ועל אנשי ציבור יהודיים. המבצע עבר ללא שפיכות דמים לאחר שמפקד האצ"ל מנחם בגיןצהורה להמנע מהתנגדות ושפיכות דמים.

העפלה

ההגנה והנהגת היישוב הקימו בשנת 1939 את המוסד לעלייה ב' כדי לארגן את ההעפלה - העלייה הבלתי ליגאלית לארץ ישראל. לפני מלחמת העולם השניה הצליח "המוסד לעלייה ב'" להביא ארצה למעלה מ 22,000 מעפילים ב11 ספינות ובדרך היבשה, ומאז סיום המלחמה ועד להכרזת המדינה הביא ארצה למעלה מ 70,000 מעפילים ב 64 ספינות.

הפלמ"ח

במהלך שנת 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ) - הכוח הצבאי הסדיר של "ההגנה". בתחילה לקחו הבריטים חסות על הפלמ"ח, וסיפקו לחבריו אימונים צבאיים ונשק - על מנת שהפלמ"ח יוכל לעזור בהגנת הארץ מהכוחות הגרמניים שנעו לעברה ממצרים ולפעול ככח גרילה אם הארץ תכבש. עם תבוסת הגרמנים בקרב אל-עלמיין הבריטים לא היו זקוקים יותר לפלמ"ח והמימון הופסק. על מנת להמשיך ולהחזיק את הפלמ"ח (כ6 פלוגות) ככוח סדיר התחלקו הפלוגות בין הקיבוצים, והמשיכו להתאמן במקביל לעבודה במשקים. עד לפרוץ מלחמת העצמאות הפלמ"ח מנה 9 פלוגות שאורגנו בשלושה גדודים, כאשר כל אחד מהם היווה את הבסיס להקמת חטיבה שלמה עם פרוץ המלחמה.

מפקדיה המרכזיים של ההגנה

להגנה היו מפקדים רבים, בקטע זה מוצגים מפקדיה המרכזיים והבולטים. ניתן לראות שההגנה פעלה גם בנושאי חינוך, מדע והדרכה ולא היוותה ארגון צבאי בלבד.

מפקדים בכירים

  • אליהו גולומב: נחשב למפקד הבלתי רשמי של ההגנה, מפקדת ההגנה מוקמה במשך שנים רבות בביתו.
  • יעקב דורי: ראש המטה הכללי (מטכ"ל) של ההגנה בשנים 1939-1945. בשנים 1946-1947 עמד בראש משלחת ההגנה בארצות הברית שעסקה ברכש נשק לקראת המלחמה. בשובו ב-1947 חזר לתפקיד ראש המטה הכללי והיה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל עד סוף 1949.
  • יוחנן רטנר - ראש המפקדה הארצית הראשון של ההגנה בשנים 1939-1937.
  • משה סנה: ראש המפקדה הארצית של ההגנה בשנים 1941-1946.
  • ישראל גלילי: ראש המפקדה הארצית של ההגנה בשנים 1946-1948.

אנשי פיקוד ומעש נוספים

  • אברהם איכר: ממיסדי ההגנה, מילא תפקידי הדרכה רבים ונחשב לאחד ממניחי היסודות למרכז ההדרכה של ההגנה. לאחר פרוץ המרד הערבי פעל כקצין קישור בין הסוכנות היהודית למשטרה הבריטית. ממקימי "משמר החופים".
  • שאול אביגור: ראש המוסד לעלייה ב', הקים את הש"י (שירות הידיעות) והר"ן (ריגול נגדי).
  • יוסף אבידר: סגן ראש המטה הכללי בהגנה.
  • יצחק שדה: מקים הפלמ"ח ומפקדו עד 1945, מפקד פלוגות השדה והפלוגות המיוחדות.
  • יגאל אלון: סגן מפקד הפלמ"ח עד שנת 1945, לאחר מכן היה במשך 3 שנים מפקד הפלמ"ח. פיקד על מבצעים רבים במלחמת העצמאות.
  • אהרון ואפרים קציר: היו אחראים על הצד המדעי במחלקת המחקר של ההגנה, פיתחו כלי נשק רבים בעזרתו של אלכס קינן.
  • ארתור בירם: אחד מהאישים המשפיעים ביותר על החינוך בארץ. הקים את החג"ם (חינוך גופני מורחב) ושילב אותו בבתי הספר התיכוניים ובמסגרת ההגנה.
  • משה כרמל: קצין גדנ"ע ארצי (1943), מפקד הגליל התיכון (1945), מפקד חיפה (1947) ומפקד החזית הצפונית במלחמת העצמאות. בפיקודו שוחרר הגליל ונכבשו חיפה ועכו הערביות.
  • יהושע גלוברמן: חבר המטה הארצי של ההגנה, פעל להקמת ישובי חומה ומגדל, המשפיע הגדול ביותר על תורת הלחימה של ההגנה ומפקד החי"ש.
  • יגאל ידין: חבר מטה ההגנה (1945-1948),ראש לשכת התכנון. בזמן מלחמת העצמאות עמד בראש אגף מבצעים במטכ"ל.
  • יהודה ארזי: ממקימי הר"ן (ריגול נגדי) והש"י (שירות ידיעות).