הפוליטיאה / אפלטון: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
שורה 28: שורה 28:
- מדוע מתחילים השומרים את הדיון על החינוך? <BR>
- מדוע מתחילים השומרים את הדיון על החינוך? <BR>


בתחילת הפוליטיאה ב' נכנס גלאוקון לדיון. גלאוקון עומד לצדו של סוקראטס בדיון, אך זקוק להסבר מפורש יותר כדי להבין מדוע הצדק טוב לאדם וכדי שידע כיצד להשיב לטוענים אחרת. הוא מציג שלושה סוגים של טוב: טוב עכשווי שלאו דווקא טוב לטווח הרחוק, כמו הנאות ושעשועים, טוב לטווח הרחוק שלא טוב לעכשוו, כמו שקידה ולמידה, שיש בהם טרחה אבל הטוב שבהם מתבטא אחר-כך. ולבסוף טוב גם לטווח הרחוק וגם לטווח הקרוב, כמו בריאות. גלאוקון מבקש מסוקראטס להוכיח שהצדקה משתייכת לסוג השלישי (השני בספר עצמו, שלישי במסמך זה) והיפה ביותר (זה הדבר שכדאי לזכור). כעת מתחיל גלאוקון לנסח את האתגר שלו לסוקראטס (השאלה שלו). הוא מציג את דעת הרוב, שצדק הוא דבר מהסוג השני (שלישי בפוליטיאה), ומוצלח אך ורק עבור תוצאותיו, אבל מאוס בעת העיסוק בו. גלאוקון מציג את מקור הצדק באופן הבא: מטבעו של הדבר "טוב לעשות עוול, ורע לסבול עוול" דהיינו, בד"כ אפשר להרוויח מסבלו של האחר, אך אם אחר גורם לך לסבול זהו דבר רע, אך גלאוקון אומר שהרע בסבולת העוול גדול מהטוב שבעשיית העוול, לכן החליטו בני האדם להגיע לעמק השווה, ולא לעשות ולא לסבול עוול. זהו למעשה הצדק (זוהי אינה הגדרה של הצדק, אך הצדק הוא היפוכו של העוול). לכן הצדק הוא באמצע בין הטוב ביותר לרע ביותר, בין גרימת עוול ללא סבולת עוול (טוב) לבין סבולת עוול ללא גרימת עוול (רע). ולכן, אדם שמסוגל לעשות עוול ללא שיעשה לא עוול, ודאי יבחר בדבר זה, ואדם שאינו בוחר לעשות עוול, בוחר כך כי הוא יודע שיעשה לו עוול. (מומלץ לקרוא את הסיפור על גיגס, אשר קיבל את היכולת לעשות עוול בלי לקבל עוול). והשאלה המזוקקת היא: הרשע שמוכשר בלהיות רשע, ומסוגל לעשות עוול אך להיראות כצדיק, ומקבל את כל זכויות הצדיק, אך גם מוסיף על חלקו בעזרת העוול, והצדיק, אשר אינו נהנה כלל מרווחי צדקתו, אלא כולם חושבים אותו לרשע, מי מהם יותר מאושר?  בשלב זה נכנס אדימאנטוס לדיון, ולו שאלה משל עצמו. גם אדימאנטוס מאמין שהצדק הוא הטוב, אך גם הוא זקוק להסבר מדוע הטענות נגד הצדקה אינן נכונות. אדימאנטוס אומר שלדעת אנשים מסויימים לא צריך להיות צדיק, אלא להיות בעל מוניטין של צדיק, כי עם מוניטין כזה ניתן לזכות במשרות, נישואין וכדומה... (מוסיף ואומר הוא שבעלי מוניטין הצדיק מבורכים על ידי האלים). בנוסף, אנשים מסויימים אומרים ש: "אמנם דבר נאה הוא ישוב-הדעת והצדקה, אבל קשה ומטריח, ואילו פריצות ועוול הם דבר נעים שנקנה על נקלה". כלומר, הצדק אמנם טוב, אך הוא קשה, והעוול הוא טוב קל. אם כן, גלאוקון שואל, אם אדם מסוגל לעשות עוול ללא לסבול עוול, מדוע עדיף לעשות צדק?, ואדימאנטוס שואל: מדוע עדיף הצדק עצמו ממוניטין של הצדק, ומדוע עדיף הצדק על העוול אם הצדק מכיל טרחה רבה והעוול הוא כל כך קל? כאן מתחיל התהליך הארוך של הפוליטיאה בחיפוש אחר הצדק. והוא מחל בתיאור המדינה. מדוע? מכיוון שהמדינה היא גדולה יותר מאדם אחד, אך התנהלותה דומה באופנים מסויימים להתנהלותו של אדם, אולי אם נמצא את הצדק במדינה, נוכל למצוא גם את הצדק באדם. סוקראטס מתחיל לתאר מדינה מתהווית. לפי אפלטון הבסיס לכינון המדינה הוא הצורך של כל אחד בעזרה של אחרים על מנת להשיג את טובתו שלו. בגלל ריבוי הצרכים לאדם, הם מתכנסים ביחד למקום אחד שנקרא מדינה. במדינה הבסיסית ישנו איכר, בנאי, אורג וסנדלר (לפני שיתאר מדינה גדולה, סוקראטס מתאר תהליך באמצעות התחלה מהמדינה הקטנה ביותר שאפשרית), עבור מזון, בניית בתים, ביגוד והנעלה, שדרושים לכל אדם. כעת, סוקראטס מסביר שההגיוני הוא שכל אחד מהם יעבוד את עבודתו עבור כל השאר, במקום שכל אחד יספק את צרכיו. הרי יהיה יותר קל עבור האיכר להפיק מזון, עבור האורג להפיק בגדים, לבנאי לבנות בתים וכו' מאשר שכל אדם יבנה ביתו, יפיק מזונו ויכין בגדיו בעצמו, זה עקרון חילוק העבודה, כאשר אדם מנסה לספק את כל צרכיו לבדו יוצא הדבר מסורבל, לכן העבודה מחולקת בין כמה אנשים, ובכך משתפרת היעילות.כעת מתואר תהליך הגדלת המדינה (מומלץ לקרוא, מתחיל בעמוד 218). לבסוף (עמ' 220) מתקין סוקראטס את המדינה המינימלית, אך חייה מאוד פשוטים, אך חייהם דומים לחיי חיות, הם מסתפקים במועט ביותר, לא זו היא המדינה שמעניינת אותנו. זוהי המדינה המצומצמת, וכעת מתאר סוקראטס את התפתחות המדינה התפוחה, אשר בה יש גם מקום לסיפוק תיאבונות אשר אינם הכרחיים. שוב מתחיל תיאור של הגדלת המדינה לצורך סיפוק צרכי הפנאי, שעליו אפסח, מומלץ לקרוא. במדינה כזו יהיה צורך גם באנשי צבא, מכיוון שמה שיש במדינה לא יספיק לה, אלא היא תזדקק לחומרי גלם ממדינות אחרות. ולכן צריך גם להוסיף חיל צבא שלם למדינה מכיוון שאף אדם במדינה לא יכול להיות חייל וגם בעל מקצוע אחר, לפי עקרון חלוקת העבודה. אפלטון זונח את הדיון על המלחמה, ומדבר בכל זאת על השומרים שאמורים להגן על המדינה (ולא לתקוף מדינות אחרות), מכיוון שאלו דרושים בכל מקרה, הדיבור על המדינה התפוחה מול המדינה המצומצמת אינו מטרת הטקסט. ובכן, סוקראטס שואל את גלאוקון ואת עצמו, מהי התכונה שדרושה לשומרים. הבעיה היא שמחד זקוקים השומרים ללהט, אשר יעזור להם להגן מפני היריבים, ומאידך הם זקוקים לנינוחות, כדי שלא יתקפו בעצמם את המדינה. אם יחסר בשומר אחד מאילו, לא יהיה שומר טוב, אם כן, כיצד ניצור שומרים טובים? סוקראטס פותר את הבעיה בכך שקיום שתי תכונות מנוגדות אינו נוגד את הטבע, כך לדוגמא כלב השמירה הוא נוח וטוב אל אדוניו, ולהפך כלפי זרים. סוקראטס גם קובע שהשומרים צריכים להיות פילוסופים מטבעם, זאת על ידי אנלוגית כלב השמירה. כלב השמירה שונא את הזרים, אפילו אם לא עשו לו כל רע, ואוהב את מכריו, אפילו אם לא עשו כל טוב, כלומר, הוא מבחין מין מה שמוכר לו ומה שלא מוכר לו, ולא בין מה שנראה טוב ומה שלא נראה טוב, זוהי תכונה של השואף ללמוד, כלומר הפילוסוף  (אוהב החוכמה). לכן זקוקים השומרים לחינוך (מכיוון שהם זקוקים לשתי תכונות מנוגדות בנפשם, ומכיוון שעליהם להיות פילוסופים). אפלטון מחלק את החינוך לשני תחומים: המוסי, דהיינו האומנותי, שירה, פיסול, ציור, תיאטרון וכדומה, זהו החינוך לנשמה, והחינוך הגימנאסטי, כלומר הגופני, עבור הגוף.כעת מתחיל אפלטון לדון בחינוך המוקדם. אפלטון מתחיל את הדיון בחינוך במוסי, ומתחיל בחינוך המוקדם ביותר, סיפור האגדות, לו הוא קורא שקר (ולמעשה מתכוון בדיה), כלומר יצירת סיפורים שאינם נכונים למען לימוד. הוא מתאר ראשית את הצורך בצנזורה. מכיוון שבחינוך המוסי מושפעת נשמתו של האדם, יש לדאוג שהמוסיקה שאליה נחשפים הילדים הנה טובה, ומלמדת את הילדים יופי אמיתי, ולא את הרע. אפלטון מתאר כמה רעות שמופיעות בסיפורי היוונים, מומלץ לקרוא (החל מעמוד 229 ועד סוף הפוליטיאה ב' וממשיך בפוליטיאה ג' עד עמוד 262).
בתחילת הפוליטיאה ב' נכנס גלאוקון לדיון. גלאוקון עומד לצדו של סוקראטס בדיון, אך זקוק להסבר מפורש יותר כדי להבין מדוע הצדק טוב לאדם וכדי שידע כיצד להשיב לטוענים אחרת. הוא מציג שלושה סוגים של טוב: טוב עכשווי שלאו דווקא טוב לטווח הרחוק, כמו הנאות ושעשועים, טוב לטווח הרחוק שלא טוב לעכשוו, כמו שקידה ולמידה, שיש בהם טרחה אבל הטוב שבהם מתבטא אחר-כך. ולבסוף טוב גם לטווח הרחוק וגם לטווח הקרוב, כמו בריאות. גלאוקון מבקש מסוקראטס להוכיח שהצדקה משתייכת לסוג השלישי (השני בספר עצמו, שלישי במסמך זה) והיפה ביותר (זה הדבר שכדאי לזכור). כעת מתחיל גלאוקון לנסח את האתגר שלו לסוקראטס (השאלה שלו). הוא מציג את דעת הרוב, שצדק הוא דבר מהסוג השני (שלישי בפוליטיאה), ומוצלח אך ורק עבור תוצאותיו, אבל מאוס בעת העיסוק בו. גלאוקון מציג את מקור הצדק באופן הבא: מטבעו של הדבר "טוב לעשות עוול, ורע לסבול עוול" דהיינו, בד"כ אפשר להרוויח מסבלו של האחר, אך אם אחר גורם לך לסבול זהו דבר רע, אך גלאוקון אומר שהרע בסבולת העוול גדול מהטוב שבעשיית העוול, לכן החליטו בני האדם להגיע לעמק השווה, ולא לעשות ולא לסבול עוול. זהו למעשה הצדק (זוהי אינה הגדרה של הצדק, אך הצדק הוא היפוכו של העוול). לכן הצדק הוא באמצע בין הטוב ביותר לרע ביותר, בין גרימת עוול ללא סבולת עוול (טוב) לבין סבולת עוול ללא גרימת עוול (רע). ולכן, אדם שמסוגל לעשות עוול ללא שיעשה לא עוול, ודאי יבחר בדבר זה, ואדם שאינו בוחר לעשות עוול, בוחר כך כי הוא יודע שיעשה לו עוול. (מומלץ לקרוא את הסיפור על גיגס, אשר קיבל את היכולת לעשות עוול בלי לקבל עוול). והשאלה המזוקקת היא: הרשע שמוכשר בלהיות רשע, ומסוגל לעשות עוול אך להיראות כצדיק, ומקבל את כל זכויות הצדיק, אך גם מוסיף על חלקו בעזרת העוול, והצדיק, אשר אינו נהנה כלל מרווחי צדקתו, אלא כולם חושבים אותו לרשע, מי מהם יותר מאושר?  בשלב זה נכנס אדימאנטוס לדיון, ולו שאלה משל עצמו. גם אדימאנטוס מאמין שהצדק הוא הטוב, אך גם הוא זקוק להסבר מדוע הטענות נגד הצדקה אינן נכונות. אדימאנטוס אומר שלדעת אנשים מסויימים לא צריך להיות צדיק, אלא להיות בעל מוניטין של צדיק, כי עם מוניטין כזה ניתן לזכות במשרות, נישואין וכדומה... (מוסיף ואומר הוא שבעלי מוניטין הצדיק מבורכים על ידי האלים). בנוסף, אנשים מסויימים אומרים ש: "אמנם דבר נאה הוא ישוב-הדעת והצדקה, אבל קשה ומטריח, ואילו פריצות ועוול הם דבר נעים שנקנה על נקלה". כלומר, הצדק אמנם טוב, אך הוא קשה, והעוול הוא טוב קל.  
אם כן, '''גלאוקון''' שואל, אם אדם מסוגל לעשות עוול ללא לסבול עוול, מדוע עדיף לעשות צדק?
ו'''אדימאנטוס''' שואל: מדוע עדיף הצדק עצמו ממוניטין של הצדק, ומדוע עדיף הצדק על העוול אם הצדק מכיל טרחה רבה והעוול הוא כל כך קל?
 
כאן מתחיל התהליך הארוך של הפוליטיאה בחיפוש אחר הצדק, והוא מחל בתיאור '''המדינה'''.  
מדוע? מכיוון שהמדינה היא גדולה יותר מאדם אחד, אך התנהלותה דומה באופנים מסויימים להתנהלותו של אדם, אולי אם נמצא את הצדק במדינה, נוכל למצוא גם את הצדק באדם. סוקראטס מתחיל לתאר מדינה מתהווית. לפי אפלטון הבסיס לכינון המדינה הוא הצורך של כל אחד בעזרה של אחרים על מנת להשיג את טובתו שלו. בגלל ריבוי הצרכים לאדם, הם מתכנסים ביחד למקום אחד שנקרא מדינה. במדינה הבסיסית ישנו איכר, בנאי, אורג וסנדלר (לפני שיתאר מדינה גדולה, סוקראטס מתאר תהליך באמצעות התחלה מהמדינה הקטנה ביותר שאפשרית), עבור מזון, בניית בתים, ביגוד והנעלה, שדרושים לכל אדם. כעת, סוקראטס מסביר שההגיוני הוא שכל אחד מהם יעבוד את עבודתו עבור כל השאר, במקום שכל אחד יספק את צרכיו. זאת מכיוון שכל אדם, מטבעו, מצטיין בדבר-מה אחר. מדובר בעקרון חלוקת העבודה: אין אדם אחד מספק את כל צרכיו, אלא העבודה מחולקת בין האנשים השונים, המצטיינים בדברים שונים, ובכך מתקבלת התוצאה הטובה ביותר. כעת מתואר תהליך הגדלת המדינה (מומלץ לקרוא, מתחיל בעמוד 218). לבסוף (עמ' 220) מתקין סוקראטס את המדינה המינימלית, אך חייה מאוד פשוטים, אך חייהם דומים לחיי חיות, הם מסתפקים במועט ביותר, לא זו היא המדינה שמעניינת אותנו. זוהי המדינה המצומצמת, וכעת מתאר סוקראטס את התפתחות המדינה התפוחה, אשר בה יש גם מקום לסיפוק תיאבונות אשר אינם הכרחיים. שוב מתחיל תיאור של הגדלת המדינה לצורך סיפוק צרכי הפנאי, שעליו אפסח, מומלץ לקרוא. במדינה כזו יהיה צורך גם באנשי צבא, מכיוון שמה שיש במדינה לא יספיק לה, אלא היא תזדקק לחומרי גלם ממדינות אחרות. ולכן צריך גם להוסיף חיל צבא שלם למדינה מכיוון שאף אדם במדינה לא יכול להיות חייל וגם בעל מקצוע אחר, לפי עקרון חלוקת העבודה. אפלטון זונח את הדיון על המלחמה, ומדבר בכל זאת על השומרים שאמורים להגן על המדינה (ולא לתקוף מדינות אחרות), מכיוון שאלו דרושים בכל מקרה, הדיבור על המדינה התפוחה מול המדינה המצומצמת אינו מטרת הטקסט. ובכן, סוקראטס שואל את גלאוקון ואת עצמו, מהי התכונה שדרושה לשומרים. הבעיה היא שמחד זקוקים השומרים ללהט, אשר יעזור להם להגן מפני היריבים, ומאידך הם זקוקים לנינוחות, כדי שלא יתקפו בעצמם את המדינה. אם יחסר בשומר אחד מאילו, לא יהיה שומר טוב, אם כן, כיצד ניצור שומרים טובים? סוקראטס פותר את הבעיה בכך שקיום שתי תכונות מנוגדות אינו נוגד את הטבע, כך לדוגמא כלב השמירה הוא נוח וטוב אל אדוניו, ולהפך כלפי זרים. סוקראטס גם קובע שהשומרים צריכים להיות פילוסופים מטבעם, זאת על ידי אנלוגית כלב השמירה. כלב השמירה שונא את הזרים, אפילו אם לא עשו לו כל רע, ואוהב את מכריו, אפילו אם לא עשו כל טוב, כלומר, הוא מבחין מין מה שמוכר לו ומה שלא מוכר לו, ולא בין מה שנראה טוב ומה שלא נראה טוב, זוהי תכונה של השואף ללמוד, כלומר הפילוסוף  (אוהב החוכמה). לכן זקוקים השומרים לחינוך (מכיוון שהם זקוקים לשתי תכונות מנוגדות בנפשם, ומכיוון שעליהם להיות פילוסופים). אפלטון מחלק את החינוך לשני תחומים: המוסי, דהיינו האומנותי, שירה, פיסול, ציור, תיאטרון וכדומה, זהו החינוך לנשמה, והחינוך הגימנאסטי, כלומר הגופני, עבור הגוף.כעת מתחיל אפלטון לדון בחינוך המוקדם. אפלטון מתחיל את הדיון בחינוך במוסי, ומתחיל בחינוך המוקדם ביותר, סיפור האגדות, לו הוא קורא שקר (ולמעשה מתכוון בדיה), כלומר יצירת סיפורים שאינם נכונים למען לימוד. הוא מתאר ראשית את הצורך בצנזורה. מכיוון שבחינוך המוסי מושפעת נשמתו של האדם, יש לדאוג שהמוסיקה שאליה נחשפים הילדים הנה טובה, ומלמדת את הילדים יופי אמיתי, ולא את הרע. אפלטון מתאר כמה רעות שמופיעות בסיפורי היוונים, מומלץ לקרוא (החל מעמוד 229 ועד סוף הפוליטיאה ב' וממשיך בפוליטיאה ג' עד עמוד 262).




admin
1,372

עריכות