הרפובליקה העממית - מדיניות פנים: הבדלים בין גרסאות בדף

המטרה לקפוץ אל השלב הסוציאליסטי האוטופי ולעבור במהירות אל עבר חברה קומוניסטית טהורה.לוותר על מדיניות ההישענות על צד אחד למצב של הסתמכות עצמית ולעצב קומוניזם מקורי, שבו התקיים שגשוג ושוויון. לשם כך, החלו להקים תעשיות בכפרים, והונחו יסודות להקמת מפעלי ראווה.

בחבל הונאן הוקמו קומונות עממיות על ידי איחוד קואופרטיבים חקלאיים. הקומונה אמורה הייתה להיות אבן הפינה לעידן הקומוניסטי. בכל קומונה הוקמה מינהלת שתיאמה את תחומי העיבוד החקלאי, היעור, הדיג, התיעוש, המסחר, החינוך והצבא.

הניסיון התגלה מהר מאד ככישלון. לאוכלוסייה לא היה רצון לשתף פעולה עם המימסד המפלגתי או, הממשלתי, הניסיון להפעלת הקומונות והתעשייה בכפרים נכשלו כישלון חרוץ. בנוסף לחוסר המוטיבציה של האיכרים הוכתה סין בבצורת, שיטפונות ומגפות ורעב פשט בארץ באופן שחייב נקיטת צעדי חירום ודחיית המעבר ל"שלה הקומוניסטי".

בתקופה זו אומצה מדיניות כלכלית חופשית למחצה במטרה להניע מחדש את גלגלי המשק.חולקו תמריצים לעובדים, הקומונות פורקו והוקצו חלקות פרטיות וחזרו ליחידות ייצור קטנות. הושם דגש על הגדלת התפוקה החקלאית על חשבון פרוייקטים בתחום התעשייה הכבדה.

התקופה הפרגמאטית נחשבה כתקופת שפל מבחינה אידיאולוגית,  אבל. המשק הסיני הצליח להתייצב ולחזור למסלול של צמיחה. הושגו הישגים רבים בתחום הבנייה התעשייתית, התיעוש הפך למתון ורציונלי  ובכל מקום נראו תוצאות חיוביות, פותחו תשתיות, נבנו כבישים ומסילות ברזל הוקמו יחידות תקשורת ומבני ציבור ופותחו מפעלי דשנים ואלקטרוניקה, בכפר ובפרברים התפתחה תעשייה קלה, והושגו הישגים בתחום המחקר הגרעיני שהביא בשנת 1964 לבניית פצצת האטום הסינית הראשונה כשסין ערכה  פיצוץ אטומי ניסויי ראשון. אלא שאז נכנסה סין לתקופה חדשה שגרמה לביטול רוב ההישגים שהושגו בתקופה הפרגמטית- המהפכה התרבותית.

תקופה הפרגמאטית שהייתה מלווה בקרע עם ברה"מ עוררה מאבק פנימי בקרב שורות ההנהגה הקומוניסטית, בין חסידי המודרניזציה, שתמכו במדיניות הפרגמאטית ותמכו בקשר עם העולם התעשייתי המתקדם לבין דוגלי הקו האידיאולוגי הטהור שתמכו במדיניות חוץ עצמאית ובלתי תלוי בכל מחיר.  

המאבק הפנימי הביא לביקורת פנימית נגד מאו, ואחד הביטויים לה היה מאמר אקדמי היסטורי שפורסם בפקינג בשנת 1961 בחסות מוסדות המפלגה ובהשראת ראש עיריית פקינג פנג ג'ן.  

מאו, שמעמדו נפגע אחרי "הקפיצה הגדולה", שיקם את מעמדו, ובשנת 1965 היה מוכן להשיב מלחמה משנחאי, שממסדה המפלגתי שמר לו אמונים גם בזמן שהפופולאריות שלו נפגעה.  

מאו יוזם את מלחמת התרבות. הדור הצעיר נקרא ללמוד מחיילי העם ולקבל מהם השראה אידיאולוגית. מאו חשש מפני התמסדות המהפכה ומניוונה. הוא חש שנוצרת בסין שכבה ביורוקראטית בורגנית בתכונותיה היונקת מהעבר הלאומי, מן המסורת המשפחתית השמרנית, מהרכושנות ומהשפעות סובייטיות זרות.

מאו חש צורך לנתץ יסודות ריאקציוניים מתונים, שעלולים לעצור את הגלגל המהפכני. נקודנ נוספת שהטרידה את מאו היה הדור הצעיר, שלמד את את התיאוריה המהפכנית, אך לא התנסה בקידומה הפוליטי ולא הכיר את המאבק שקדם לה. הדור הצעיר הוא אוכלוסיית המטרה של מאו ואתו הוא מגייס למהפכה.

מהפכת התרבות נועדה ללבות מחדש את הלהט המהפכני ולטהר את המדינה מגורמים ריאקצונריים. מאו פעל באמצעות "המשמרות האדומים" שלחמו נגד כל גילוי של התמסדות המהפכה ובכל ביטוי של שחיתות. המשמרות פעלו באמצעות טיהורים, השפלות ,טרור, "חינוך מחדש" ושטיפת מוח.

מתנגדיו הפוליטיים של מאו פוטרו ביניהם הרמטכ,ל ז'ואי צ'ינג (שהתנגד לניתוק הקשר עם ברה"מ) ראש עיריית פקינג פנג ג'ן, שרים וסגני שרים של משרד התרבות, החינוך, נשיאי האוניברסיטאות, ראשי מחלקות התעמולה, עיתונאים, עורכי ביטאונים ואקדמאים.

סטודנטים ותלמידי תיכון הקימו תנועת מחאה מאואיסטית אדירה ומתוכם באו "המשמרות האדומים" – כוחות המחץ של המהפכה התרבותית.

לארגון והובלת המהפכה, הוקמה "קבוצת המהפכה התרבותית" של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בראשה עמדו צ'ן בו-דה, מזכירו ויועצו של מאו, וציאנג צ'ינג, אשתו של מאו.

בגל הטיהורים הותקפו אישים כמו ליו שאו צ'י, יו"ר הרפובליקה, ודנג סיאו פינג, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהוקע כ"אישיות שנייה במעלה הצועדת בדרך קפיטליסטית".  

הסטודנטים  והתלמידים שהצטרפו אל "המשמרות האדומים" נטשו את ספסל הלימודים והשתתפו בתנועת המחאה הענקית והשתלטו על ערים וכפרים, מפעלים ומוסדות, כבישים ומסילות ברזל ופיזרו את גופי הממסד. אליהם הצטרפו אלפי פועלים שעזבו את מקומות עבודתם.

אזרחי סין אולצו לקנות את "הספר האדום" שכלל לקט מובאות של מאו ולשנן בעל-פה את תוכנו. הכפייה התרבותית עוררה היסטריה קנאית ומאבקי סיעות בתוך המפלגה ועד מהרה החל השלטון לאבד שליטה על המתרחש, והמדינה הידרדרה על סף מלחמת אזרחים נוספת.

מאו ואנשיו בהנהגה החלו לחשוש מערעור סמכות השלטון המרכזי והחלו לעשות מאמצים להחזיר את הסמכות למפלגה ומינו וועדות מפלגתיות שתפסו את מקומם של וועדים מהפכניים למיניהם והחל משנת 1971 החל בהדרגה תהליך השיקום. מאו פעל בשתוף עם הגורמים הפרגמטיים במפלגה בהם ראש הממשלה ג'ו אן לאי  ובשנת 1973 הוחזר גם דנג סיאו פינג שהוקע יחד עם ליו שאו צ'י כ"הולך בדרך הקפיטליסטית" ושימש כסגן ראשון לראש הממשלה ואחר-כך כשראש הממשלה, ג'ו אן לאי, חלה הוא שימש כראש ממשלה בפועל ובהנהגתו החלה סין את צעדיה לקראת מודרניזציה בתחומי החקלאות, התעשייה, המדע הטכנולוגיה והצבא. עד מותו של מאו בשנת 1976 שוקמה מחדש המסגרת המדינית והמפלגתית.

בשנת 1976 נפטרו שלושה ממנהיגי הרפובליקה העממית של סין. מאו הלך לעולמו בגיל 83 , צ'ו אן לאי, ראש הממשלה נפטר בגיל 78 וגו דה מראשי המפלגה נפטר בגיל 90. מיד לאחר מכן החל מאבק בין שלוש קבוצות פוליטיות:

האחת – השמאל הקיצוני שמרכזו היה בשנחאי ומי שעמדה בראשו הייתה אשתו של מאו, ג'יאנג צ'ינג שעמדה בראש קבוצה שנקראה "כנופיית הארבעה"

השנייה – בהנהגת מי שמונה על-ידי מאו לסגנו ולראש הממשלה גואו-פ'נג.

השלישית – הקבוצה הפרגמאטית שאחד ממנהיגיה היה דנג סיאו פינג שסולק מתפקידו על ידי קבוצת השמאל של ג'יאנג.