הר אדוני - ארי דה לוקה

הר אדוני - ארי דה לוקה

תוכן הרומן

בשכונת הדייגים קשת היום בנפולי שנקראת מונטידידיו- בתרגום מאיטלקית="הר אדוני" גר נער ששמו אינו נמסר לקורא אלא רק נפשו. תוך קיץ אחד עובר הנער התבגרות מואצת והופך מעלם תם ומופנם ל"גבר",ההתבגרות וסיפור החניכה, חניכה המובאת על ידי שלושה דמויות בחייו של הנער, מהווים חלק ניכר מהרעיון המרכזי של הרומאן. אובדן הנעורים הפתאומי כמעט וההחשפות הכפויה אל עולם המבוגרים כרוכים ביופי ובפיכחון צלול, אבל גם בכאב ובחיבוטים. ביום הולדתו ה-13 מפסיק הנער את לימודיו ונעשה שוליית נגר. כמתנת יום הולדת, אך כמעין פיצוי על כניסתו בטרם עת לעולם הפרוליטריון נותן לו אביו עדין-המזג בומרנג,חפץ שישמש סמל מרכזי בעל חשיבות ברומאן. מרגע זה ועד סופו הדרמטי של הספור הנער יהיה עסוק באימוני הטלתו הפיקטיבית של הבומראנג. הנער אינו מניח לבומרנג, המתפקד בין היתר כסמל פאלי לעוף אל השמיים). אימוני הבומרנג היומיומיים מתבצעים על גג הכבסים הכי גבוה בשכונת הר אדוני ויחד עם העבודה בנגרייה של דון אריקו(הפורש על הנער את חסותו האבהית) הם מפתחים את שריריו של הנער. השרירים מעירים את תשומת לבה של שכנתו .מריה, אף היא בת 13, והיא מתחילה לחפש את קרבתו נכון יותר להיצמד אל קרבתו). בסיטואציה הזו, כל אחד מגלה את עצמו על גג ואחר כך מתקן זה את נשמתו של זה.

התקופה- 15 שנה אחרי מלחמת העולם . קיים מתח בין המעמדות החברתיים על אף שרק המעמד הנמוך לוקח חלק בספור. המתח הבין מעמדי מעסיק את דה-לוקה גם מחו8ץ לספריו. הוא נולד אמנם למשפחה בורגנית מונרכיסטית, שייעדה אותו להיות דיפלומט, אך בתום לימודיו הצטרף לתנועת שמאל רדיקלית ששאפה למגר את הפשיזם, את האימפריאליזם ואת הפערים החברתיים. דה לוקה מימש את הזדהותו עם מעמד הפועלים. הוא עבד במפעלי פיאט בטורינו היה נהג משאית ועד שנות ה-80 עבד בבניין. כמו כן הנער מספר גם מדוע לא אהב ללכת לבית הספר, ומדגיש פרטים המעידים על בעיות קשות במעמד החברתי הנובעות מפערים גדולים. הנער מספר איך הילדים המבוססים ממשיכים ללמוד שנים נוספות בעוד ילדים כמוהו "דלפונים" עוזבים בגיל מוקדם והולכים לעבוד. מציין המספר גם איך בארוחה בבית הספר הילדים המבוססים הולכים לאכול בנפרד והילדים הדלפונים רשומים ללחם עם ריבת חרובים מהשרת.

הר אדוני מאוכלס בדמויות פשוטות אך מלאות חכמת חיים ואנושיות, וגם במוטיבים יהודיים. ניכר בספר זה שהמחבר דה לוקה לימד את עצמו עברית ויידיש ואף תרגם לאיטלקית חלקים מהתנ"ך. נראה, שיהודיות, חוכמה, אנושיות ומוסריות הם מושגים חופפים אצל דה לוקה, משום שכולם מתגלמים בדמותו של רב דניאל, פליט יהודי גיבן ירוק עין ואדום שער,תכונות גוף שזיכו אותו בנפולי בכינוי צנונית(דון רפניילו). הוא הגיע לנפולי בטעות:אחרי המלחמה רצה להגיע לירושלים אך כשהרכבת עצרה לרגע בשכונת הר אדוני הוא הביט בעלובי הקיום שבה ובהמוני הילדים היחפים, היפים והזריזים, והרגיש מיד בביתו כמו בעיירה שלו שהושמדה. רב דניאל התמקם בהר אדוני והפך בה לסנדלר פלאי, המבריא את נעליהם החבולות של בני המקום. את מלאכתו הוא מספר לנער, למד היישר מרבי יוחנן הסנדלר, שנגלה לו בחלום ולימדו על תיקון נעליים. 'צנונית' מאמין שיום אחד עתיד זוג כנפיים לבקוע מן הגיבנת שלו, ובעזרתן הוא יעוף לירושלים "העיר היחידה בעולם שבה המוות מתבייש שהוא קיים". הרב דניאל משמש לנער כאב רוחני (אביו נמצא ליד מיטת האם החולה) מזרים לטקסט תובנות כמו "מרוב שאנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים". במקביל מתהדקת גם הברית של הנער עם מריה. עד כדי כך , שעם מות האם היא תופסת את החלל הריק וממלאת בו את נוכחותה הנשית-בישול חביתות מקרוני, ונקיונות. מדובר אמנם בנערה שהיא רק בת 13, אבל כזו שהכירה כבר את הגועל של החיים-זהו בעיקר בעל הבית של הבניין, שניצל את גופה של מריה תמורת אי תשלום שכר הדירה של הוריה, בידיעתם ובעידודם! הנער, שמריה הופכת לבת זוגו יודע על הסידור הזה ומרגיש כיצד תופח בו, במקביל לתפיחת שריריו, גם "הרוע" הטמון בגבריות. שלוש העלילות המשתלבות זו בזו- של רב דניאל המיוסר המתגעגע על עברו בעיירה ועל עתידו בירושלים("געגועים הם נוכחות" הוא מלמד את הנער) של בעל הבית המתועב הלהוט אחרי ילדה בת 13, ושל הנער ההולך ומתחשל מתאחדות לכדי סצנת סיום עוצמתית שבה הנער מגלה את הצד האלים של ההתבגרות או כלשונו: "כדי לחיות אין מנוס ממהלומות"

שם הרומן

השם טעון ומורכב. למעשה, הוא מתייחס למקום של קדושה . הר אדוני נמצא בירושלים. בספר תהילים כ"ד כתוב: "מי יעלה להר אדוני: ברי לבב ונקיי כפיים? הר אדוני שבירושלים קדוש הן ליהדות והן לנצרות. ברי הלבב ונקיי הכפיים הם אלה שישו שאף לגאול בברית החדשה. ואילו בספר תהילים הם מגלמים את דמות הצדיק. בדרשה על ההר ישו מדבר על בני העניים, ברי הלבב ונקיי הכפיים שמהם תבוא הגאולה. הר אדוני הוא גם שם הרובע בנפולי בו מתרחשת העלילה. נראה, כאילו דה לוקה שותל את "דמות" הצדיק או הצדיקים על רקע המקום הזה בשנות ה-60. הצדיק בספר הוא דון רפניילו או רב דניאל. למה דניאל? כי הוא צדיק כמו איוב, שעומד בכל המבחנים שאלוהים מעמיד אותו: הן מבחן השואה וההישרדות בה והן המבחן האנושי של מי ששורד את הזוועות ובחר להתנהל בחוסר כל תוך נתינה אין סופית למי שאין לו תיקון על ידי תיקון נעליים.\הר אדוני הוא מקום עלייה לרגל –מקום אליו עלו היהודים במעין טקס חניכה דתי 3 פעמים בשנה. אבל במקום לעסוק במקום דתי מיסטי דה לוקה מנמיך את ההילה הזאת אל מצי אות של רובע עני, צפוף ורועש. מקום בו אנשים חיים חיים פשוטים של בעלי מלאכה ודייגים. הר אדוני מועתק אל גגו של הבניין בו גרים הילדים. על גג זה מתאמן המספר בזריקת הבומרנג ושם הוא גם יוצר את הקשר האינטימי שלו עם מריה. בסופו של הרומן- זה המקום ממנו מועף הבומרנג והמקום ממנו בוחר דון רפניילו לעוף אל ירושלים במישור הפנטסטי או להתאבד במישור הריאליסט ולהגאל מייסוריו ע' 141 וכך זוכים הנער ודון רפניילו לשחרר עצמם מהעולם הזה והנער יוצא לבגרות ולעצמאות.. הר אדוני אם כך מקבל ברומן משמעות מטאפיזית: זהו, למעשה, המקום של הלב הרגש והחמלה של אלה שהם אכן ברי לבב ונקיי כפיים. לפי הרומן שתי הדתות גם הנוצרית וגם היהודית קשורות ומחזקות את רעיון נקי הכפיים הזכאי לעלות להר אדוני כך גם משמשות בהתאמה כל הדמויות החונכות את הנער, נוצרים ויהודים כאחד. ואולי רוצה המחבר לומר בהרמוניה זו שבין הדתות, כי רק כך תתאפשר ביאת המשיח ותיקון העולם. אחד המסרים העמוקים בספר הוא הנסיון להראות את השילוב הקיים בים העבר והעתיד , בין היהדות והנצרות, בין הגשמי והרוני, בין סיום והתחלה. למרות הכל אי אפשר לשכוח שהעיר מונטידידיו היא רק החיקוי של הר אדוני, חיקוי המנסה לדמות את העיר הענייה לירושלים עיר הקודש:"הר אדוני, כן אבל בנפולי. נכון שאנחנו יודעים לשחזר טיפ טופ רהיטים שעונים אבל ההר נמצא רק בירושלים ע' 65. וככה יש רק שחיים איזו ציניות, איזו ביקורת כמה כואב. בקורת על התרבות האנושית, האמונה והדתות השונות שצביעותן זועקת.

תהליך החניכה ברומן

הגיבור ננטש מהוריו הביולוגיים לא מרצונם אלא כתוצאה מקשיי חייהם. האב עובד קשה בנמל ואין לו זמן לגדל את בנו. האם חולה מתאשפזת ומתה. הגיבור יוצא לעבוד בגיל 13. הנער נותר לבד ומוצא לעצמו הורים תחליפיים:מאסט אריקו הנגר אצלו הוא לומד את המקצוע. הוא החונך המעשי שלו, אדם פשוט ומעשי והא מחנך את הנער להתייחס אל העבודה בכבוד. החונך השני הוא דון רפניילו או רב דניאל(כפי שנקרא בעיירה במזרח אירופה ) ממנה הגיע. בניגוד למאסט אריקו, הוא אינו נפוליטני. הוא ניצול שואה שרצה להגיע לירושלים ונתקע בנפולי. הוא יהודי שעבר את השואה. דמותו מתוארת בדרך מיוחדת: הוא למד סנדלרות מיוחנן הסנדלר בחלום. הוא מתואר כמו צדיק. עושה נעליים לאנשי נפולי. ע' 17 כיצד הנער רואה אותו-דמות מיוחדת על זמנית. מרפניילו לומד הנער גם דברים מהתרבות היהודית, גם על שאיפות להגשמת חלום כי בתוך הגיבנת שלו מצויות כנפיים איתן יעוף לירושלים. דון צנונית מאמין כי העובדה ששרד את תקופת השואה פירושה כי עשה תיקון והוא ראוי להגיע לירושלים-הוא טהר עצמו.

(התיקון-מוטיב מרכזי בספור. רפניילו מתקין נעליים. גם מאסט אריקו מתקן רהיטים ומריה מתקנת את חייה)

המספר ביצירה עובר תהליך חניכה התבגרות , אך אין הוא מתבגר אופייני היות שהקונפליקטים והמרידות אינן קיימות בעוצמה המאפיינת את המתבגר. תקופת ההתבגרות באופן כללי היא תקופה סוערת, תקופה המאפשרת מגוון של התנסויות ושל חוויות כשהמשימה המרכזית היא גיבוש הזהות. במהלך התקופה נוהג המתבגר בדרך לא עקבית. המספר אינו נוהג בדרך אל עקבית-אוהב ושונא את הוריו, מתבייש באביו ומצד שני משתוקק לשוחח אתו. הוא מעריך את הוריו נהנה מהקרבה לאביו ואינו מתבייש בו. המספר מתנהג בצורה בוגרת, אינו מורד במוסכמות, אינו מנסה להתנתק ממשפחותו אלא מנותק בעל כרחו ומבין זאת. רגשותיו מופנים להתאהבות במריה והוא עושה זאת בצורה תמימה עדינה והדרגתית. חוסר הניסיון המיני שלו והתהיות שלו במהלך היצירה מבטאות את הקונפליקטים בהם הוא מצוי אך עוצמתו מאד נמוכה. בתקופה זו "זה הגיל של הגדילה, הבשלה מינית ואכן המספר נחשף למיניותו בעזרת מריה"."לגדול פרושו לתפוס את מקום ההורה" ומכאן הקושי העצום של המתבגרים. המספר עונה על נורמה זו, אינו מסלק את הוריו, אלא נאלץ לתפוס את מקומם בשל מחלת האם ולאחר מותה אף מטפל באביו. ההתבגרות נעשית בריצה. המספר ביצירה עובר תהליך חניכה והתבגרות, אך אינו ממתבגר אופייני היות שהקונפליקטים והמרידות אינן קיימות בעוצמה המאפיינת את המתבגר.

ההורים

אביו התעקש שימשיך ללמוד עד כתה ה' כאשר שאר הילדים נוהגים לסיים כבר בכתה ג'. הוא מסיים לימודיו בגיל 13 –גיל שעל פי היהדות נער יהודי אמור להתחיל למלא מצוות. ככל המתבגרים גם הוא נדרש להיות עצמאי אך כפי שהוא מגדיר זאת "מתבגר בריצה". כלומר הוא נאלץ להתמודד עם הרבה מדי בבית אחת ללא אפשרות לחקור לחוות ולמצות את הדברים. הוא אינו יכול להשען על הוריו ומוצא עצמו פעמים רבות בודד. הוא מעריך ומוקיר את הוריו. זכורים לו הימים היפים שחוו יחדיו ואין ספק שהוא מתגעגע לימים אלה, אבל גם כאשר הוא נזכר בערגה באותם ימים נדמה כי הקשר העבות בין הוריו כבר אז היה משהו שחצץ בינו לבינם ויש תחושה לשמרות האהבה שהוא רוחש להם קיים גם כעס על הברית שכרתו כזוג-ברית שהותירה אות בחוץ. המספר נאלץ להתמודד עם המציאות הקשה של חייו, ללא תמיכת הדמויות המשמעותיות לו. הוריו "נטשו" אותו שלא מרצונם אלא כתוצאה הנסיבות הקשות של חייהם: האב עובד קשה כסבל ואין לו פנאי לבנו ואחר מטפל באם החולה. כשהאם נלקחת לבית החולים אחרי שקודם בלתה זמנה בשינה ובמנוחה ניתן לראות את ההשפעה על המספר שזקוק מאד לאימו". הבית שותק, קופא אני לא יודע להיות בו" ע' 45. כשהאם מתאשפזת יש נתק בינו לבין אביו ע' 56"אמא לא חוזרת אבא מסתובב ביית אילם, לא נכנס לראות אם אני בחדר, אם אני ישן. התנתקנו". האם כבר לא נמצאת שם לנחם את בנה לפני השינה והוא נאלץ "לשלוח את עצמו לישון. הבדידות שלו זועקת ואביו אינו מסוגל לתמוך בו ולהיות שם בשבילו. נראה, כי הוריו מחויבים זה לזו בקשר חזק מאד ואפילו ילדם אינו יכול להיכנס ביניהם-להיות שותף לקשר זה להיות חלק מהם". השנה לא יהיה חג מולד" מבשר האב לבנו. האב מחוייב לאשתו החולה ולא מסוגל לעשות דבר מלבד להיות איתה ולטפל בה. המספר מציין ביחס להוריו בעמ' 105" הברית שלו איתה מתהדקת ואני בחוץ" ובתגובה מהדק את הקשר- הברית שהוא כרת עם מריה. ע' 76 "המחלה הזאת היא עניין שלהם , תפקידי לדאוג לבית ולחכות ואני מחכה. לאב קשה בעצמו להתמודד עם מחלת האם ויותר מאוחר עם אובדנה ואינו מסוגל לתמוך בבנו ולעזור לו לעבור את התקופה הקשה שהוא חווה-האב מתקשה להתמודד עם מותה של אשתו האהובה ואינו מסוגל להיות קשוב לבנו שחווה סערות רגשיות וטלטלות עזות על כך הן בשל מות האם והן בשל הגיל הכל כך רגיש שבו הוא נמצא. מכאן שאינו יודע כלל מה עובר על בנו ואינו שותף לחוויות של האהבה הראשונה והמין הראשון שהוא חווה, כמו את שאר הדברים שהוא מגלה על העולם "רק היא חשובה לי.." אומר האב וכמו מנתק את בנו ממנו ושולחו לחופשי מוקדם מדיי ומהר מדיי. קשה להגדיר את הוריו של המספר כתורמים לגיבוש זהותו שכן לא היו שם עבורו, לא תמכו בו ולא כיוונו אותו. תרומתם "דווקא מתבטאת בעובדה שלא היו. מצב זה הביא לכך שנאלץ להתמודד עם החים החדשים במלוא העוצמה-לטוב ולרע, תוך חיפוש אחר מקורות מידע, תמיכה ואהבה אחרים. לגבי גיל ההתבגרות באופן כללי-המתבגר עדיין לא לגמרי בשל ובכל זאת נחשף לעולם-לטוב ולרע. כאשר החברה משחררת את המתבגר מוקדם מדיי נוצרת בגרות מאכזבת אך מצד שני אחיזה בו לא תאפשר לו לחוות את התהליך ולהשלימו במלואו, מכאן שהחברה צריכה ללוות את המתבגר ולתמוך בו כדי שתקופת גיל ההתבגרות תהווה קרש קפיצה לחייו הבוגרים. המספר מרבית הזמן מנותק מהוריו ולכן הוא מוצא דמויות אחרות (או חפצים) שמהם הוא שואב כוחות, לומד ומשכיל, באמצעותן הוא מרגיש חלק מהחברה שסובבת אותו ואולי, אפשר לומר בזכותן מצליח לשרוד. מאסט אריקו –הבוס שלו-אצלו הוא לומד את מקצוע הנגרות, הוא אדם מעשי ופשוט ועוזר למספר לראות את הדברים כפי שהם ללא כחל וסרק. דון רפניילו- רב דניאל, יהודי היצול שואה שהגיע לנפולי בדרכו לארץ הקודש-הוא סנדלר בחסד-איתו מנהל המספר שיחות מעמיקות על משמעות החיים, על בני אדם שונים ועל העולם. הבומרנג- חפץ בעל משמעות רבה בתהליך ההתמודדות שלו עם הארועים השונים סביבו. הבומרנג מעניק לו כוח, בטחון, אמונה, אומץ ומעצב את דימויו העצמי מבחינה נפשית ופיזית-זוהי המתנה היפה ביותר שאביו נתן לו.היא מלאה את מקומו וכיפרה על העבודה שהיה חסר כל כך בחיי בנו- אולי למעשה זוהי תרומתו החיובית של האב להתבגרות של בנו.

הקשר עם מריה

מריה היא בת גילו של המספר. היא עברה כבר דברים בחייה: היא מוכרת לבעל הבית את גופה, במקום דמי השכירות של הוריה. הקשר בינה לבין המספר-קשר של אהבה ראשונה תמימה.(יש לה קשר לנצרות-מזכירה את אימו של ישו). היא משמשת בספור אשה-נערה חונכת לנער בעניני אהבה וקשרי מין- מלמדת אותו מתוך נסיונה. יחד עם זאת משמשת לו כתחליף לאם. היא נכנסת לביתו כשהאם חולה ואחר כך מתה. היא מנקה ומבשלת ומטפלת גם באביו. הנער משמש לה כאובייקט מתקן ומטהר את חייה שלה. איתו היא חווה אהבת נעורים, איתו היא חוזרת להיות נערה. לסיכום, נוסף להוריו אשר באהבתם המושלמת מתגאה הנער, הוא מוצא לו שלושה חונכים וכל אחד מהם נותן לו משהו המעצב את חייו ומביאו אל הבגרות השלמה. מאסט אריקו מלמדו מקצוע, את היכולת להתפרנס, את הקשר אל החיים הארציים,המעשיים. דון רפניילו היהודי-מעשיר את עולמו הנפשי –מלמדו להאמין בחלום ולהגשים את החלום. מריה-את חיי האהבה, הקר הזוגי, ההכרה בעצמו כאישיות עצמאית ובוגרת. כל שלושת החונכים קשורים למסורות האמונה היהודית-נוצרית. הספור מתרחש בהר אדוני-מקום קדוש. כל החונכים קשורים למסורות דתיות יהודיות ונוצריות. יש בספור מעין רצון ליצור מסגרת המקשרת בין שתי הדתות האחיות אשר מאצילות על הנער ויוצרות אצלו את השלמות הרוחנית, הרמוניה ואיזון בין כל הכוחות המשפיעים על הנער. בסוף הספור כמגיע לבגרות יהיה מוכן לחיים.

הסיום'הסיום'הסיוםברוך שפטרנו מקריאתו של זה

הסיום הוא בסימן של פריצה מעולם הילדות. בסיום היצירה מסיימים מריה, המספר ואביו את ארוחת ערב ראש השנה. המספר ומריה מארגנים את הבית לאחר הארוחה ומביטים החוצה. שם מתחילות חגיגות השנה החדשה(יריות, זיקוקי די נור). קצת לפני חצות המספר ומריה עולים על הגג, כדי שהמספר יוכל להעיף את הבומרנג שלו. המספר מתכנן את פרטי הטלת הבומרנג 0לאן יכוון אותו, באיזה יד ישליך אותו) ולבסוף מטיל אותו בעוצמה רבה. רפנילו משליך כנראה את עצמו מהגג לכיוון הבומרנג. מריה, כנראה, באותו זמן מותקפת על ידי בעל הבית וצועקת לעזרה. המספר נחלץ לעזרתה ומשליך את בעל הבית מעבר למעקה. המספר ומריה מחבקים זה את זו. המספר משחרר מגרונו צעקה עזה. בסיום היצירה המספר חווה מס' פרידות: 1. מרפניילו אשר מחליט "לעוף" להר אדוני האמיתי, לארץ ישראל במישור הפנטסטי אל מותו במישור הריאלי.

2. נפרד מהבומרנג שלו אשר עליו התאמן במשך תקופה ארוכה. ייעודו הראשוני של הבומרנג אשר אמור לחיזור אל המשליך אינו מתממש למרות שהוא מודע לו:"אבא מסביר שמעיפים אותו רחוק והוא חוזר בחזרה עמ' 8. ייתכן שזוהי הספקנות המאופקת של המספר אשר התנסה באכזבות ובפרידות(מות אמו למשל) די והותר על מנת לדעת שהעוזבים אינם חוזרים. והרי הבומרנג מתואר לכל אורך היצירה באמצעות האנשה כ"חבר" של המספר.

3. באותה סיטואציה מגיע בעל הבית ולפי תאור ההתרחשות נראה כי המספר נפטר ממנו אחת ולתמיד. כך הוא משחרר את מריה , נוקם את נקמתה ומבסס את הקשר עמה. הם נותרים מחובקים אחרי ה"תעופה" של הסנדלר בעל הבית והבומרנג.

4. בשחרור הבומרנג הוא נפרד מעולם הילדות.העימות עם בעל הבית ממחיש את האחריות שהוא מוכן לקחת על עצמו, כדי להגן על אהובתו. בנוסף, הצעקה שמשחרר המספר מגרונו בסיום היצירה, צעקה עזה ומטהרת, ממחישה את העובדה שהוא עתה אדם אחר, אדם בוגר יותר, שמוכן לנקוט עמדה ולעשות מעשה בעבור דברים שחשובים לו. גם החיבוק של מריה והמספר הוא חיבור שונה. זהו חיבוק הדדי, שמסמל מערכת יחסים רצינית ובוגרת מזו שהיתה ביניהם עד כה. עד כה מריה הובילה את מערכת היחסים והמספר פשוט נשאב לתוכה. כעת מערכת היחסים הדדית ודו צדדית. ולבסוף, קפיצתו של רפניילו שליווה את המספר בפרק החיים שהוא מתעד בספרו, מסיימת אף היא את תקופת הילדות. עכשו המספר נמצא לבד ברשות עצמו.

הנובלה לא מסתיימת בנימה אופטימית. עם זאת, העובדה שזוהי שנה חדשה הנפתחת בפרידה מהצל שהעיב על הקשר שלו עם מריה, פותחת אולי פתח לכוחות חדשים כוחותיהם של הזוגיות , הנאמנות האבירות והאהבה.

המוטיבים ביצירה

התיקון ביצירה מספר "תיקונים" במישור האנושי. על פי הבעש"ט והחסידות-התיקון בחסידות נוגע לא לעבודת השם אלא גם לליכוד החברתי. ניתן לתקן את ההבנה של המוני העם באמצעות תמימות וקרוב לעולם החסידות. התיקון למצבו של האדם יתרחש על פי הבעש"ט בעזרת התענינות במצבו המשפחתי הכלכלי והתייחסות למצבו האישי והחברתי. כל ההיבטים של התיקון מוצאות הד ביצירה. היצירה עוסקת בפשוטי העם הרגישים והתמימים. גבור הספור-שסיים לימודיו בגיל 13 עובר לעולם העבודה. הוא לא מוותר לחלוטין על עולם הלמידה-ומקבל בתמורה ל"נגיעה" גליל נייר שישמש אותו לכתיבת הספר. אפשר לראות בכך תיקון כי אינו מנותק לחלוטין מעולם הרוח. הכתיבה מאפשרת לו להעמיק דעת. הוא מתעניין באנשים סביבו ולא חש לעג או דחייה מצד אנשים אחרים. מריה- דמות נוספת שעוברת תיקון אבל היא עושה זאת בעזרת גיבור הספר, שמקנה לה תחושה של כבוד, מקרב אותה, מתעניין במצבה, מעניק לה תחושת חשיבות. דון רפניילו-עוסק בעבודת הקודש, משתלב מבחינה חברתית, מצטט כל הזמן דברי חוכמה ומשלב את התחום הרוחני והמעשי. המספר עובר תיקון פנימי אמיתי. הוא קשוב לעצמו דמויות הוריו נמוגות, הוא מתאים עצמו לסביבה אך באופן מאוזן מבלי לווותר על צרכיו ורצונותיו. תחושה דומה קיימת לגבי דמותו של דון רפניילו, שעובד סובל לא מאשים את האחרים ומרגיש בתהליך של תיקון כלפי עצמו וכלפי האחרים. התיקון עובר גם על הקורא. מוטיב האוכל- הספר נפתח בהצהרה:"היממה היא טעימה אחת" והאוכל ממלא תפקיד בטעימה הזאת. הגבור "רשום לעוני" הגדרה המזכה אותו בלחם עם ריבת חבושים. מצב המשפחה קשה. למרות העבודה אין להם כסף. כל השכנים חיים בעוני-דבר שמביא למקרה המזעזע של מכירת מריה לבעל הבית. כשמריה מתנתקת מהזקן, הוא מביא לביתה עוגיות. הם אוכלים את העוגיות, שמופיעות שוב כאשר המספר והיא חוגגים את חג המולד. תהליך ההתבגרות של המספר מלווה בגדילה את התאבון שלו. מוטיב הדם אמו מזהה את המולדת עם האוכל והיא חברת את האוכל והיין לדם. האנשים מחברים את הדם לכל דבר בנפולי, אפילו אוכלים אותו מבודל. גם הרוטב של יום ראשון דומה לדם, סמיך וכהה. רוב הספור המספר אוכל לחם או את הרך של הלחם ודגי אנשובי. הדם הלחם והדגים כולם סימנים נוצריים שמאפיינים את ישו. כשהמספר נמצא בעבודה רוב השיחות שלו עם דון רפניילו ועם מאסט אריקו מתבצעות בארוחת הצהריים ויש לאורך הספור יותר מפעם אחת פירוט של האוכל שאוכלים אלה שכמעט אין להם אוכל. האוכל משמש כמנחם. לחם רך טבול ברוטב רק מנחם משביע ולא מתוחכם. המספר מעדיף את האוכל הזה על גבינת המוצרלה שמציע לו אריקו. המספר גם משתמש בדימויים ובמטפורות מעולם המזון-למשל היה האוויר מטוגן גופרית או באר בוץ מתבשלת. הכנפיים של רפניילו מתבקעות כמו ביצה בלי דם,ומריה שוללת את הקדושה של המספר ואומרת: אתה גורם לי לחשוב על סרחון של דג ואני לא סובלת דגים. גם בסוף הספור מופיע האוכל והפעם כמוטיב מנחם. הם אוכלים את הפיצה יחד עם אביו של המספר.

מוטיב העיניים והדמעות המוטיב נפרש על פני כל הספר ומוביל לתודעת הגיבור באשר לעצמו ובאשר לדמויות הסובבות אותו. העיניים הן פתח לנשמה. האחת רואה פרטים, רגישה. עין המבטאת נפשו של אומן. השניה-עין חזקה-העין שעוזרת לשרוד ולהתבגר.

ניתן למצוא התפתחות לאורך היצירה סביב המודעות של המספר אודות עצמו ואודות הסביבה. נפשו הרגישה מבחינה על העת בדמעות הגברים בספור. הגברים בספור הם החוליות החלשות ואילו מריה היא הדמות הדומיננטית ביצירה שיודעת להסב לכל הגברים את הרוגע שהם מייחלים לו. יחד עם זאת, מבחין המספר שיש התרחשויות שהן שורש הרע בעולם והוא עצמו עשוי ללקות בהן. התגובה האלימה כלפי מריה מתבררת כתגובה שהגבור מזהה בעצמו. הוא מסוגל לזהות את הרגשות המובילים לאובדן ההרס, כך שיחד להתעצמותו הגופנית הולך ומתפתח בו יצר "מלחמת" הגבריות שמתפתחת אצלו לצד התפתחות הנפש הן כוחות מנוגדים שבסופו של דבר גורמים למספר תחושה לא נעימה. ההתבגרות מובילה לגילוי הרוע בעולם. הדמעות וזווית הראייה שמתלוות לגילוי היא תמיד היתה שם. העין הטובה והעין הכהה. זה יצר הרע ויצר הטוב, שניהם קיימים בנו. זה הכל שאלה של זווית ראייה מה אנחנו רוצים להזחיר ומה אנחנו רוצים להבליט. תפקיד הדמעות לטהר- לאפשר חזיון נקי וטהור. השאלות התמימות כיצד העיוורים יראו את הצחות של השלג מעמידה את הטוב עם הצבע הלבן. העולם המכוסה בשלג טהור כמו העין הטובה. הכל נמצא בעניים הללו של המספר. הוא מבחין בהתפתחות שלו בזולת ומעיר בזוויות האפשריות והבלתי אפשרות של החיים. המבט והעיניים הוא עוצם את העין הטובה ומשאיר את החלשה פקוחה. זוהי העין הכהה יותר ואז: השמיים נעשים כהים סמיכים וקרובים. העין החלשה רואה את השמיים טוב יותר מהעין הטובה, שהיא שימושית לרחוב, להביט ישר בפרצוף, לעשות את העבודה בבית המלאכה. זוהי העין הנפוליטנית. הימנית היא עין אחרת היא עין "רוחנית" שיש בה היכולת למלא את הפרטים הקטנים של החיים המקבלים משמעות רוחנית. העיניים מנוגדות אחת לשניה:אחת פונה לשמים-הצד הרוחני רגיש אנושי מטאפיזי של הילד. זאת העין של האומן הממחישה את המבט המיוחד שיש לו על החיים- מבט של היוצר. לעומת זאת העין השניה היא עין ארצית-עין המסתכלת בגובה העניים לאנשים ואף למטה. הראשונה- היא עין שמימית רוחנית. השניה ארצית-עין של הרחוב. עין המאפשרת לו להכיר את המציאות הלא פשוטה והאלימה והמאפשרת לו לשרוד. ניגודים של חומר ורוח,שמין וארץ ניגודים של אריקו ורפניילו. הוא זקוק לשתי העיניים על מנת לגבש את זהותו ועל מנת לשרוד עולם ארצי קשה באמצעות חוויות רוחניות. יש לו נפש פיוטית מאד ואפשר לראות את זה בדרך שבה הוא מתאר את מגע הרוחות על פניו ועל גופו ואת מגען של על דלתות הארונות. דברי רפניילו על דמעות מרגשות אותו עד בכי. כשהוא עובר לאחר הדמעות ברחוב הוא רואה את פרטיו בדיוק מדהים ובחדות מדהימה, ברגשיות אנושית רבה. הוא רואה את הקבצן, שאיש כבר לא מתייחס אליו ומגיע למסקנה שרפניילו צדק, מספיק שתי דמעות כדי לשפר את הראיה. הרוחות – המגע של הרוחות הוא מגע בלי גוף. מכאן ניתן להניח שאולי יש כאן כוונה גם לרוח הקודש הנחה עליו. דון רפנילו עבורו הוא מלאך שמביא את הבשורה ביחס לגאולה.המגע של הרוחות על גופו מטרים את המגע שלמריה. מריה בנצרות היתה לרוח הקודש."ברוחות אפשר לגעת רק כשהן רוצות. שילוב של רוח פיזית עם רוח מטאפיזית