זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

סיכום זה זקוק לתיקוני עריכה. לפרטים ראה קטגוריה: סיכומים הדורשים תיקון

נא לא להוריד הודעה זו עד שיגמרו כל תיקוני העריכה בסיכום זה.

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.


אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.


וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

---

בית ראשון: הדובר בשיר נמצא במצב של התפוררות הדרגתית, של החלשות: "זריתי לרוח אנחתי": אנחותיו של הדובר התפזרו לכל עבר, אל הרוח. "וירווה החול דמעות עיני": החול "האדיש" סופג את דמעותיו של הדובר בשיר, ובולע אותן כלא היו. "אוד עשן הנני": אוד - (ז') גזיר עץ שעלה באש אך לא נשרף כולו, גחלת, גחל; ניצול, פליט, שריד, שאיר, שארית, פלטה, שיור. כוחו של הדובר מתפוגג אט אט, כשם שאוד עשן מאבד מלהבתו בהדרגה.

הדובר פונה אל הרוח על מנת שתסייע לו למצוא את אחיו (לאו דווקא "אח" במובן הביולוגי של המילה) ותספר לו על מצבו הנחלש, המתפורר.

הכותב מתמוטט בהדרגה, ללא אפשרות של דחייה או התחדשות (כשם שאוד עשן לא יכול לחזור להיות עץ רענן).

• ניתן להבחין כי כאבו וייאושו של המחבר אותנטיים, לפי משפטי הקישור שבין הבית הראשון לשני - "אמור לו:...". ביטוי זה מופיע גם בשורה האחרונה בבית הראשון, וגם בשורה הראשונה בבית השני. המחבר נואש לעזרה, מתחנן אליה.

בית שני: הדובר מספר על הרגשתו בעבר לעומת תחושותיו כיום. בעבר נבע בו מקור של אור, וכיום אותו מקור מתייבש אט אט. בעבר שלהבת יקדה בליבו, וכיום היא דועכת רשפים רשפים (רשף - (ז') ברק, נצנוץ, ניצוץ, גחלת, שביב-אש, חזיז, גץ, הבהוב, הבלחה; להבה, להבות-אש).

בית שלישי: בבית זה, הדובר מתאר "פצע" שבגופו, והוא שותת דם ופוגע בו. ליבו של הדובר מתבוסס באפר ובדם. בבית השני מתואר היה מצבו של הדובר בעבר כמצב של נביעת מעיין של אור, וכיום נובע בו מעיין של דם.

<כחול>ניתוח אלטרנטיבי</כחול>

בית א – זריתי לרוח אנחתי – המחבר מתאר מצב של מועקה, יגון, עצב – אך אין מי שישמע, דבר שמודגש ע"י השימוש בזרית האנחה אל הרוח, הרוח אינה שומעת, הוא בוכה אל תוך החול, בשני המקרים הוא מביע את יגונו, אבל הוא מביע אותו למקום בו הוא אובד, אין מי שיעזור לו. השיר מבטא משבר ביצירה של ביאליק, וכאן הוא אומר שאין לו איך להעביר הלאה את הרגשות שלו, אין לו בפני מי להתלונן כיוון שאיש אינו יכול לעזור לו, לכן הוא פונה באופן מיואש לרוח שתמצא מי שיעזור לו. ביאליק מביע את יגונו בכך שהוא מתאר את עצמו כ"אוד עשן", כלומר, איפה שפעם הייתה שלהבת היצירה שלו, כיום הוא רק סוף הבערה, רק זכר.

בית ב -

הוא מתרפק על העבר, "בי נבע מקור אורה" פעם יכולתי ליצור ולהביא אור, אבל כיום כמו אוד עשן אני אינני יוצר כלום. הוא מתאר כיצד לאט נגמרה השראתו "וייבש נטפים נטפים" מקור ההשראה התייבש. הוא משווה את עצמו גם לאש, אשר דעכה לאט.

בית ג- "מעיני כמו פצע" כלומר, אני ממשיך ליצור אבל היצירה רק מטפטפת ולא כמו פעם. מעין כמו פצע זה מעין תפיסה אירונית, כי יש רצון שהיצירה תטפטף, אבל הבעת צורת הטפטוף כפצע מתארת את הבעייתיות, הוא אינו מסוגל לשאוב מבאר היצירה שלו, אלא רק לדמם את זה החוצה , בעוד שליבו עדיין מדמם בשאריות השריפה, כלומר עדיין יש בו רגשות שהוא רוצה להביע, אך הוא אינו מצליח. דימוי הפצע מראה שהיצירה יוצאת בקושי ובאופן מקוטע, בניגוד לשפע שבמעין ובבערה.

השיר הוא שיר ארס פואטי, ביאליק מתאר את היצירה של עצמו, על דרך הגזמה. יש שימוש בהנגדות, מצב עכשווי לעומת העבר המפואר, קודם יכולתי ליצור, וכעת אני יבש, אוד עשן. השיר מביע את מצב הייאוש, אין מול מי לבכות, אין למי להיאנח. שימוש במטאפורות: יצירה מומשלת לבערה, למעין נובע. המטאפורה תורמת לדרמה, תיאורים של אש,דם,מים ותמרות עשן.