השיר האחרון שסוגר את הקובץ קרון חתום.


זהו שיר שמתייחס לדיון שהיה קיים בישראל בשנות ה-50, לגבי הלגיטימיות לקבל פיצויים מגרמניה. השיר מביע עמדה מאוד אירונית וחד שמעית לגבי נושא השילומים.

כותרת השיר מדגישה באופן אירוני את תפיסת הדובר לגבי הלגיטימיות של העניין- זהו לא הסכם סגור, אלא טיוטה- דבר שהוא איננו חתום וסופי, ניתן לשינוי.

ההתייחסות לטיוטה הוי חסרת חשיבות- "זו רק טיוטה".

השיר נמסר מפי דובר אל קבוצת נמענים, שיכולים להיות הגרמנים, או הניצולים עצמם.

הגרמנים- מחזירים כסף, אך אין ביכולתם, עפ"י תפיסת הדובר, לכפר על מעשיהם בדרך זו.

הניצולים- יהודים, שבוויכוח סביב מהות הפיצויים סבורים שראוי לקבלם.

הדובר מביע עמדה נחרצת בכך שהכסף לא יעזור בהחזרת החיים, ויש בו תאוות בצע. השיר מעלה מעין ויכוח, שמודגש ע"י הביטויים "טוב, טוב" ו"שקט".

הרשימה הקטלוגית המופיעה לאורך השיר מדגישה את המצב שכפי שהרצח היה סיסטמתי ושיטתי, כך גם השילומים- באים מתפיסה טכנית וחסרת התחשבות. הרעיון מודגש ע"י הביטוי "סעיף אחר סעיף", שמדגיש את הרשימה הקטלוגית, הקרה.

הרשימה מדגישה את קרות הרוח של הגרמנים, את הפרטים המתוכננים, הצעקה היא צעקת כאב וגם צעקת התרסה, שיני הזהב מייצגות את התפיסה הגרמנית- מה שמעניין את הגרמני זה הזהב בגוף שלו, הפחד הוא מופשט, לא ברור איך יחזור.

לאחר מכן עובר התיאור לגרוטסקי ומאיים- אשר מזכיר את חזון העצמות היבשות של יחזקאל. בתנ"ך הוא אומנם מופיע באופן חיובי (אחרית הימים, שיבת ציון), ואילו כאן מדובר במצב מאוד מזעזע ודוחה (שימוש בארמז דיסהרמוני).

הדובר פונה באופן אירוני אל אותם אנשים המאמינים שעם קבלת הסכם השילומים, הכל יחזור למקומו ואומר להם שעם קבלת הכסף, דבר לא ישתנה, דבר לא ייפתר.

הוא פונה אליהם בלשון התרסה ותוכחה- במילים אחרות אומר שאין אפשרות לשכוח את העבר, גם הכסף לא ישכיח את העבר, ולעולם לא תשוב אותה שגרת חיים שהייתה לפני המלחמה. הסיום של השיר הוא סיום שונה מכל יתר השיר. הוא יוצא מנקודת הנחה שעם חזרת החיים, יחזור גם הטלאי הצהוב, אבל אותו טלאי מוזכר בשיר ככוכב, והכוכב יטלש מעל הגוף ויעלה לשמיים לדראון עולם.

הכוונה ב"דראון עולם" ניתנת להבנה בשני כיוונים: 1. היהודים ימשיכו להיות שונים, אך הסימן (הטלאי), יהיה אוניברסלי. ההבדלה תהיה לתמיד. 2. בעצם קבלת הכסף, מוותר היהודי על סימני הזהות שלו, מטשטש את זהותו.