מזרחנות: הבדלים בין גרסאות בדף

הוסרו 10,946 בתים ,  12 ביוני 2005
סוריה
(מצרים-דמוגרפיה ופוליטיקה)
(סוריה)
שורה 1: שורה 1:
"הקצינים החופשיים" שירשו את מקום המשטר המלוכני במצרים ב- 23/7/1952 , קיבלו לידיהם מדינה כשבעיתה המרכזית היתה שנים רבות של שילטון מושחת שהביא את השליטון במדינה לסף אנרכיה וחוסר אמון מלא בין העם להנהגה שלו.
סוריה- בין עדות למדינה.
תוך זמן קצר הקים המשטר של הקצינים ובראשו ג'מאל עבד אל נאצר מנגנון שלטוני אפקטיבי, סמכותי, רב עוצמה שנשען על תמיכת הצבא וכוחות הביטחון הפנים המצריים.מנגנון זה שרד בימיו של נאצר ואחריו סאדאת.
משנות ה-50 קמה מפלגת התחייה שנקראת אלבע'ת הערבית הסוצאליסטית. לאט לאט גדלה אותה מדינה והייתה לגדולה ביותר בסוריה. בסוריה כמו בלבנון יש הרבה עדות למשל ישנם נוצרים שהם 14% מהאוכלסיה, יש עולמלא שמהווים 12%, דרוזים אסמעאלים ומוסלמים סונים שמהווים את הרוב.
ג'מאל עבד אל נאצר נשיא מצרים 1970-1956.
רבים מבני העדות הלא מוסלמיות נמשכו למפלגה הזאת בגלל האידיאולוגיה החילונית.היא משכה אותם אליה בזכות הרוב המוסלמי סוני במדינה וגם בגלל המרכיבים הסוצאליסטים שלה.המנדט הצרפתי ששלט בסוריה מ-1922 טיפח את עדות המיעוט מול הרוב המוסלמי הסוני שהיה עווין לצרפתים. מצד שני למשפחות העשירות של סוריה לא היה עניין בקרירה צבאית ולכן לשירות הצבאי הגיעו צעירים מאזורי שוליים שרצו להתקדם מבחינה חברתית.
הבעיות במצרים היו קשות בתחום הכלכלי-חברתי. מראשית המאה ה-20 היה פעם עצום בין האוכלוסייה לבין משאביה, ובפערים חריפים בחלוקת המשאבים בין שכבות האוכלוסייה השונות.
לאור כל זה ב1963 הוקם משטר בסוריה שהיה מבוסס על קואליציה של מפלגות הבע'ת עם קבוצות קציני צבא ורבים מהם היו מיעוטים, והם "הוזנקו" אל מרכז הבמה הסורית.
בתוך רצועה צרה של עמק הנילוס לא עולה על 35 אלף ק"מ נדחסה אוכלוסייה ענקית של 44 מיליון איש בסוף ימיו של אלסאדאת- אוכלוסייה שמתרבה בקצב מדהים של מיליון איש בשנה לעומת זאת מקורותיה של הארץ היו דלים מאוד-פרט לקרקע פורייה שמנוצלת עד תום ולנפט בכמויות בינונית בסיני, אין למצרים עוד אוצרות טבע. מצב המקורות הקיום,שיכון, תעסוקה ותשתית השירותים הבסיסיים רחוק מלענות על צרכיה האלמנטאריים של אוכלוסיה זו. המצב החמיר עוד בגלל מגמת העיור המזורזת. ישנה הגירה עצומה מהכפר אל העיר-זה מביא ללחוץ עצום בערים. קהיר שנבנתה לאוכלוסייה 2-3 מיליון איש מצוי בה פי 3 אוכלוסייה מקומית שמאלצת את המוני הכפרים המהגרים העניים לגור בכל מקום מתחת לגשרים,בבתי קברות ועוד גם האבטלה והשירותים המתפוררים הם בעיות שאין לפתור אותן.
כתוצאה מזה נוצר מתח גדול בין הציבור העירוני בסוריה שנטר טינה למשטר בגלל שנישל אותו מהשפעתו החברתית והפוליטית ושהעלה אליה פוליטית חדשה(דרוזים ועלווים).
המפגש עם התרבות המערבית זעזעה את מערכת האמונה המסורתית- האסלאמית. התפתחות זו הביאה למשבר של זהות להמוני המצרים שנאמנותם לאיסלאם נחלשה אבל הם נשארו ללא מסגרת התייחסות והתוצאה היא תחושה של מבוכה ושל אובדן דרך.
שלוש פעמיים ב- 1964 ו-1965 ו-1967 התקוממנו הסונים נגד המשטר החדש באמצאות הפגנות ושביתות אך ללא הצלחה מאחר שהמיעוט שלט בצבא ודיכא בכוח את ההתמרדויות.
נאצר נשאר נשיאה הראשון של מצרים ניסה למצוא פתרונות לבעיות הרבות. לאחר שייצב את שלטונו הוא פנה לטפל בבעיות הכלכליות, חברתיות באמצעות הרפורמות האגראריות, תוכנית פיתוח ותיעוש גדולות, רעיונות "הסוציאליזם הערבי". נאצר אימץ גישה מהפכנית שרואה באויב החיצוני, הכוונה לישראל, כמקור המרכזי לצרותיה של ארצם. נאצר קרא להמונים להקריב את עצמם למען יעדים אלה והוא נענה בהתלהבות של המוני המצרים.
כתוצאה מכך הפכה העדתיות לאחד הגורמים החשובים במאבק בין הסיעות העדתיות והוכח כי עדה מאורגנת יכולה להוביל את המדינה וכך קרה שהעדה קטנה של עלווים  שולטת במדינה למרות שהרוב היו הסונים. העלווים נוכחו לדעת שהם צריכים לעמוד לצד השליטים ללא כל התנגדות וללא מאבק פנימי טחרת הם יכולים לאבד את הבכורה בסוריה. למרות זאת היה מאבק קשה בין צלאח גדיד וחפאד אלאסעד בין השנים 1970-1968 לבסוף נבחר אסעד.
אולם הצלחותיו של נאצר, היו מאוד מוגבלות, במותו ב1971 נותרה בעיית העוני והמחסור ברוב אוכלוסיית מצרים. לקראת סוף שנות ה-60 ראו המצרים בתוכניותיו של נאצר כתוכניות חסרות תכלית בעיקר לאחר תבוסותיהם במלחמות עם ישראל ובזבוז מיליארדי דולרים על הצבא. מצד שני מצרים היתה תלויה בשליטי ארצות ערב שעזרו למצרים בכסף ובסיוע כשלמעשה נאצר חתר תחת מנהיגותן של אותם שליטים. בנוסף מצרים היתה שקועה לגמרי בסיוע הצבאי הסובייטי במומחים, בקצינים ובטכנאים הרוסיים שמילאו את מצרים.  
 
סאדאת נשיא מצרים 1981-1970
א. הסונים- הרוב המקופח: המוסלמים הסונים בסוריה מהווים 60% מכלל הסורים. הרוב הסוני הזה מקבל במרירות את העובדה שמרבית מעמדות השלטון לא בידם. מפלגת הב'עת שיתפה פעולה עם הצבא הסורי. המרירות של הסונים מתבטאת בהתפרצויות של סונים ובקרב אלמנטים דתיים מוסלמים וזה נובע ממס' סיבות:
סאדאת קיבל ירושה מאוד קשה, מצוקה כספית מאוד קשה ומשבר זהות קשה. לאחר 3 שנים של ייצוב המשטר החל סאדאת "להמריא" ליעדים חדשים בעלי תכנים וכיוונים שונה מאלה של נאצר.
1. הפונקציות הדתיות מאורגנות באורח מסורתי- הכוונה לאחים המוסלמים שמאורגנים בתנועתם, השכונות הסוריות המסורתיות מרוכזות בחמאת ובחומס כך שבתפילות יום שישי אפשר להסית את המתפללים נגד המשטר.
סאדאת לא זונח את הסוציאליזם המהפכני אבל הוא קובע הגדרה חדשה למדיניותו החדשה כלכלית- "פתיחות" (אנפתאח) כלומר גישה ליברלית בסגנון המערב, שכוללת צמצום מעורבות המדינה במשק, הקלת הדרך ליוזמה פרטית והסרת מכשולים מדרכם של משקיעי הון מצריים וזרים- כל זה תוך קשר הדוק עם אירופה המערבית ועם ארה"ב.
2. אפשר לקשור בין שאלות דתיות לבין מתח עדתי כדי לעורר את הסונים המתנגדים להתפרצויות נגד השלטון.
סאדאת תכנן שההכנסות הגדולות הצפויות מה"פתיחות" יסייעו למשטר המצרי במימון מפעל פיתוח רב ממדים שבמרכזו עמדה תוכניתו של סאדאת "המהפכה הירוקה" שתפתור את בעיותה של ארצו. בתוכניתו של סאדאת עמדה תוכנית שאפתנית להפריח את שטחי המדבר, הפיכתם לשטחי חקלאות והקמת מרכזים עירונים חדשים לצידם. התוכנית ניסתה להגדיל את שטחי האדמה הפורייה, לפתור בעיות מחסור בשיכון ולתת תעסוקה למיליוני המובטלים במצרים. היתה זאת תוכנית שאפתנית עצומה, אבל פרי אותה תוכנית יבוא לידי ביטוי רק בעתיד, בינתיים נאלץ המשטר המצרי להתמודד עם מצבי לחץ מזדמנים באמצעים המסורתיים של "כיבוי שרפות"-כדי למנוע התפרצויות מקומיות שעלולות לסכן את משטרו.  
3.בעולם המערבי קל יותר להיאבק בשלטון המרכזי על רקע דתי מאשר על כלכלי.
ההתפרצות  החמורה ביותר היתה בינואר 1977 שפרצה בעקבות הפחתת הסובסידיה על מוצרי היסוד שהביאה לעלית מחירי מוצרי יסוד. בשנות שלטונו האחרונות של סאדאת היה שיפור בצמיחה הכלכלית של 8%-9% בשנה ולגידול מתמיד בהכנסות במטבע זר שבאו מארבעה סקטורים: תעשיית הנפט,התיירות, תעלת סואץ וכספיים של מצרים העובדים מחוץ לארצם. מדיניות הפתיחות הזרימה הון זר עצום למצרים שהביא להרחבת מעגל המוצרים המסובסדים, יבוא מוצרי צריכה והעלאת רמת החיים-צריכת מוצרים שנחשבו למותרות בעבר. ההכנסות האלה איפשרו את מימון פרויקט המהפכה הירוקה.
1973- החלה התפרצות נגד המשטר כי הושמט מן החוקה סעיף שטוען שהנשיא הסורי חייב להיות מוסלמי. פרצו מהומות בערים המרכזיות של סוריה המשטר דיכא באכזריות את ההפגנות דבר שהוכיח שהצבא וכל הכוח הוא בידי המשטר העלווי כולל השליטה בכלי התקשורת.
למעשה לא חל שיפור הקצב הבנייה העממית, מספר חסרי קורת הגג הלך וגדל. גם המובטלים מספרם גדל מאחר שהתמורות שחלו במצרים לא ייצרו מקומות עבודה להמוניים כל אלה: גידול בפערים, מצוקת השיכון, אבטלה מתמשכת וציפות שאינן מתממשות הפכו לתיסכול חריף וללחצים פוליטיים על הממשלה.סאדאת בניגוד לנאצר שניסה לעצב את הזהות המצרית כחלק מהומה הערבית וכגורם שנועד לעמוד בראשה, בחר סאדאת בגישה אחרת-הוא קבע כי המורשת המצרית יסודותיה עוד מהתקופה הפרעונית ושהיא ותיקה ועמוקת שורשים יותר מהאיסלאם ומן הערביות ולכן מן הראוי להחזיר אותה למקומה ולכבודה המתאימים בתודעה הלאומית. בזמן שנאצר טען כי מצרי והא כמו סורי,לבוני וכן הלאה בראש וראשונה בן לאומה הערבית הרי סאדאת מדגיש בגירסתו המחודשת כי המרי הוא קודם כל תושב הנילוס –מצרי בעל אישיות שטנה שעוצבה ע"י נוף המולדת ומסורת מפוארת בת חמשת אלפים שנים-כאן בתפיסתו מוותר סאדאת למעשה על היעד להנהגת העולם הערבי ע"י מצרים.
 
גישה זאת הקלה על סאדאת כשאר נקט מדיניות שונה וב-1977 הוא חותם על הסכם שלום עם השנוא באויבי הערבים-ישראל. סאדאת עושה זאת בגלל אינטרסים מצריים ספציפיים-להחזיר לריבונות המצרית את שטחי סיני שנכבשו בתקופת נאצר ע"י ישראל ועם זאת להחזיר גם הכבוד הלאומי הפגוע ולהתחיל בשלב של שיתוף פעולה פורה עם שכנתה ממזרח-ישראל.  
ב. קבוצות כוח מקופחות-
מרכיב אחר במשנתו של סאדאת היה מכלול של רעיוניות מיובאים מהמערב שנוסו בעבר ללא הצלחה –מודרניות,ליברליזציה, דמוקרטיה. סאדאת החל לדבר על זכויות האזרח, שלטון חוק ועוד.פעולתו הבולטת ביותר בתחום הזה היתה משטר רב מפלגתי. ב-5 השנים האחרונות של משטרו הוקמו גופיים מפלגתיים שונים. ואכן למפלגות ניתן חופש ביטוי מרשים ניתן לאופוזיציה להוציא עיתונים כדי להפציץ בעיותיהם ולתקוף את הממשלה. אולם חירות הפעולה והביטוי היה בפיקוח וכשאר השלטון כי גוף ספציפית עברו את הגבול ומהווה סכנה לשלטון-הורחקה, ואכן חודש לפני הירצחו הוא ערך מסע טיהורים ארוך שהראה חד משמעית את אופיו התקיף והחד משמעי של שלטונו.
* הנוצרים: קבוצת מיעוט שכמו הסונים אין להם ארגון יעיל הם מפוזרים בערים השונות של סוריה בכל שאינם מהווים סכנה לשלטון המרכזי ואין להם מבנה חברתי בעל גיבוש פנימי, הנוצרים מחולקים לכוחות: יוונים, אורתודוכסים, קתולים, ארמנים וכו'. בגלל הפיצול הרב קשה היה לראות בהם ציבור מגובש מאורגן ויעיל.
בנוסף לעקרונות החילוניים הנ"ל, סאדאת היה אדם מאמין ואדוק. הוא הגדיר עצמו "כנשיא מאמין" והרבה להפיץ ולפרסם את פעולתו של השליטון בפיתוח וחיזור מוסדות התפילה והחינוך האסלאמי ובאימוץ עקרונות מובהקים של חקיקה אסלאמית.
* הכורדים: הם מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות, החלק הקטן חיי בדמשק ובחמאת השתלב באוכלוסיה המקומית עד כדי כך שחלק מהמשפחות הן מעורבות. רוב הכורדים הם 10% מכלל תושבי סוריה הם חיים בצפון מזרח סוריה. זהו המיעוט נרדף ומדוכא משום שהמשטר הסורי רואה בו עדה בדלנית מיוחדת בגלל שהם מדברים בשפה שונה ויש להם זיקה לאומית חזקה לכורדים שבעירק ובתורכיה.
האופיציזיה הדתית, הרי השפעתה במצרים היתה בעלייה מתמדת כשתנועה של "חזרה בתשובה" אל האסלאם הפונדמנטליסטי הקיפה רבבות. בזמן שהעם המצרי עבר טלטלה במצרים "המודרנית" הרי האסלאם נשאר כסלע איתן והחזרה היתה אליו בבחינת נסיגה אל המקלט הבטוח והמוכר. רבים הצטרפו אל האסלאם ואל הגופים האיסאלמים מתוך מחאה על המצב החומרי-כלכלי שבו הם היו. אחרים הגיעו לתנועות האסלאמיות כתוצאה מריקנות רוחנית ומהעדר כיוון-התנועות הציעו לחבריהם השקפת עולם שיווניות,אורח חיים פשוט, שלווה נפשית בתוך האדיקות הדתית כשמובטח להם שינוי ממציאות הבלתי נסבלת. הקורבנות הראשיים למצוקות החומריות והאידיאולוגיות היום הסטודנטים באוניברסיטות שהפכו למעוז העיקרי של האופוזיציה האסלאמית. ההתחזקות של הפונדמנטליזם המוסלמי עורר את עצבנותם של הנוצרים שתמכו באידיאולוגיה הלאומית חילונית שהתבססה על זהות מצרית או פאן אסלאמית .
* האסמאעלים: בשנות ה-60 הם הגיעו לעמדות מפתח, חלק מבני העדה הגיעו למעמד בולט בצבא ובמפלגות הבע'ת והשפיעו על השלטון בסוף שנות ה-60 בעלי ההשפעה נפלטו משירות המשטר וכך העדה הפכה להיות חסרת השפעה על העניינים בסוריה.
היחסים בניהם גרמו למתח עדתי במצרים וגרם להתנגשויות, אחת מההתנגשויות היתה ביוני 1981 במערב קהיר. הם נמשכו כ-3 ימים ובהן היו עשרות הרוגים ומאות פצועים משני הצדדים ורק בהתערבות של אנשי ביטחון פנים הצליחו השלטונות להרגיע את המצב.
 
דמוגרפיה פוליטיקה ומסורת במצרים של חוסני מובארכ
ג.הדרוזים והעלאוים: רוב התפקידים החשובים בצבא ובמפלגה נמצאות בידי שני קבוצות מעוט חשובות שהן העלאוים שהם 12% והדרוזים 3% מיעוטים אלה מרוכזים בהר הדרוזים ובהר העלאוים. שתי עדות קטנות אלא משתלטות על הרוב הסוני בגלל מלחמת העולם הראשונה השתלטה צרפת על סוריה וחבר הלאומים נתן לה מנדט על סוריה הצרפתים חילקו את סוריה לכמה מדינות קטנות למשל היה אזור שנקרא מדינת העלאווים, מדינת הדרוזים, מדינה מסביב לדמשק וכו'....
עם כניסתו של מובארכ לשלטון לאחר ההתנקשות בחייו של סאדאת, נאלץ מובארכ להתמודד בדחיפות נגד האסלאם הרדיקאלי .במבצע מקיף הוכנה האיסאלם הרדיקאלי וכך התפנה מובארכ לטפל בבעית עמו.
המדינה הדרוזית הייתה מחוז שמנה 25 אלף איש והיא נשענה על עזרת הצרפתים , בלי עזרת הצרפתים לא יכלה לתפקד. הדרוזים היו במתח עם התנועה הלאומית הערבית בדמשק בגלל שהם דרשו להפוך את סוריה ליחידה ערבית שתטמיע בתוכה את הקבוצות המיעוט בתוך הקהילה הפוליטית הערבית המתח התבלט כאשר חילקו את סוריה למדינות קטנות מפוצלות ומנעו הקמת מדינה ערבית מאוחדת בעל גוון ערבי.הניסיון של התנועה הלאומית מדמשק להטמיע את המיעוטים עמדה בניגוד לשאיפה המסורתית של הדרוזים לקיים אוטונומיה עצמאית. הדרוזים ובראשם משפחת אל אטרש התנגדו לכך!
סאדאת הוריש למובארכ מסגרת שלטונית שמתפקדת ביעילות בסירה. גם המצב הכלכלי של המדינה שקיבל מובארכ היה יותר טוב ממנה שקיבל סאדאת מנאצר. לעומת אלה עומדת ממול הממשלה אופוזיציה האסלאמית הפונדמנטליסטית.כך  שהחברה המצרית של ראשית שלטונו של מובארכ המשיכה להיטלטל בין שלושת המרכיבים המרכזיים של התודעה האישית בארץ הנילוס-אסלאם-מצריות-ערביות.
   
מצרים של תחילת שנות התשעים של המאה ה-20 מתבטאת בהמון בעיות:צפיפות עצומה,עוני,לחץ בתחום הדיור והתעסוקה. יש כאלה שחשבו שהפיתרון לכל הבעיות האלה היא בצמצום הילודה שחייבת להיות משימה לאומנית.
ניסיון משטר אסד לחולל מהפך בשאלת העדות:
במאמר הזה מנסה עמי איילון הבהיר את סוגיית הדמוגרפיה במצרים שהשלכותיה הן בתחום הפוליטי ובחברתי. עמי איילון משתמש נתוני יסוד כמותיים לגבי המציאות הדמוגרפית במצרים.
חאפז אל אסד עלה לשלטון בנובמבר 1970 הוא הגיע לשלטון חסר מתנגדים וחסר מאבקים פנימיים והתארגנויות סיעתיות. הו מחליט על 2 פעולות- החלטת לשינוי מערכות היחסים בין המשטר לעם:
אוכלוסיית מצרים ב1900 מנתה כ-10 מיליון. היא מכפילה את עצמה ל-20 מילון לאחר 49 שנים היא מכפילה שוב את עצמה ל-40 מילון בפרק זמן קצר יותר ב-1978 כלמור 29 שנים בלבד.
א. לכונן משטר ראשי- נשיאותי שפירושו לראשונה בתולדות סוריה הרפובליקנית יעמוד ראש המדינה שאיננו מוסלמי סוני.
הגידול הזה מוסבר מירידה תלולה בשיעורי התמותה עקב שיפור שירותי התבואה. בסוף שנות ה-80 מגיע מספר תושבי מצרים ל-55 מיליון נפש ובתחילת 1994 הוא עובר את סף ה-60 מיליון נפש. לאורך שנות ה-80 נע הריבוי הטבעי סביב 2.6%-2.8% בשנה. זאת אומרת מיליון איש מתווספים לאוכלוסיית מצרים כל 8-9 חודשים. בקצב זה תגיע מצרים בשנת 2000 עם אוכלוסייה של 70 מיליון איש.
ב. ניסיון להביא לריכוך ההתנגדות בין המשטר לבין הציבור העירוני הסוני לשם כך הוא מנהיג מדיניות ליבראלית ומדיניות של "היפתחות".
מנגד היקף המשאבים המצריים, גידול הרבה יותר איטי. אוצר הטבע העיקרי של מצרים פרט לנפט ולגז שבכמויות קטנות, הרי האדמה הפורייה שנמצאים לאורך הנילוס ובדלתא של מצרים-הם כ-4% בלבד של כלל האדמות המדינה הגדולה ששטחה הוא כמיליון קמ"ר. במקומות רבים נעלמים שטחי קרקעות פוריות על חשבון התרחבות עירונית. אדמות מצרים הן מדבר צחיח שהסיכוי לנצלן לעיבוד חקלאי, תעשייתי או למגורים שואף לאפס.
 
המודעות מצד השילטון על השלכותיה השליליות של הריבוי הטבעי המהיר החלו להופיע במצרים אחרי מהפיכת הקצינים החופשיים ב-1952. לפי כן בימי המלך פארוק הריבוי המהיר נתפס כברכה. המשטר המהפכני אימץ קו מנוגד לכך.מאז  1954 דוברי המשטר ממליצים על הצורך להגביל את הילודה כאינטרס לאומי חיוני,בעקבות מפקד ב-1960. נאצר באמי 1962 מדגיר את הבעיה בועידת הכוחות העממים ומכריז על הצורך בהגבלת הילודה בשיטות מודרניות. רק ב-1965 מתפנים לטיפול מעשי בבעיה ע"י הקמת מרכזים לתכנון המשפחה והתחלת מסע הסברה לציבור. המאמץ הממשלתי ארך כ- 7 עד 8 שנים תוך הישגים מסוימים ואחרי תקופת סאדאת שמיעט לדון בנושא מתוך הנחה כי שיפור ופיתוח כלכלי וחברתי יפחית את הילודה.
במסגרת מדניות זו הוא מקים קואליציה בין הבעת' לבין מפלגות שונות בסוריה, הוא מנהיג ליבראליזציה כלכלית, מרחיב ומשפר קשריה של סוריה עם העולם החיצוני ונוקט מעשים רבים של מחוות כלפי הציבור המוסלמי-הסונים.
מובארכ ירש מקודמו אוכלוסיה של 44 מילון איש שמתרבה בקצב של 2.7% בשנה. בתחילת שלטונו המצב הכלכלי היה קשה. אחרי מספר חודשים פנה לטפל בנושא, בדבריו הוא ביטא את חרדתו מהמצב ושהקצב יחבל בפיתוח הכלכלי. הוא קרא לכל הכלכלנים ומומחי התכנון לטפל בבעיה ולהציע פתרונות. אולם במשך 4 השנים הבאות היו למצרים בעיות אחרות רק ב-1985 מובארכ מעלה שוב את האיום הדמוגראפי לראש הדאגות הכלכליות והחברתיות של מצרים. מאז הבעיה הוגדרה כנושא מרכזי בנאומי הנשיא ופקידי משטרו. הוא יזם הקמת "מועצה לאומית לענייני אוכלוסין" והתייצב בראשה.
מטרתו של אסד הייתה לא לסכן את משטרו לכן מדיניותו החדשה הייתה יותר מדיניות קוסמטית אבל אסד הבין שהוא חייב להביא לשינויים בסיסיים אחרת יהיה קשה לשכנע את הציבור הסורי כי כוונותיו כנות. אסד ניסה לפתור זאת ב-2 דרכים של ארגון שלטונו: אחד הוא שמרכיב וגרעין המשטר נשאר מורכב מאסד וחברותו המצומצמת של קציני צבא ועסקני מפלגה שרובם היו עלאווים. התחום השני הו מעטפת שמורכבת  ממערכת של מוסדות וארגונים שנועדו להקנות למשטר צביון חוקתי, בלתי עדתי. אסד האמין ששתי השינויים האלו יצרו קשר זיקה וקשר בין המשטר לציבור. שתי השינויים הלוו פעלו יפה במשך שנתיים אך ב1973 הם מתנפצות כאשר פורסמה טיוטה חוקת הקבע החדשה שהוצאה עהמשטר לקראת אישורה ע"י משאל עם באותה טיוטה נשמט הסעיף שדיבר על כך שנשיא סוריה יהיה מוסלמי.
במסגרת היוזמה החדשה הורחבו המרכזים להדרכה ולתכנון המשפחה, הוכנו ופותחו מקומות עבודה לנשים כחלק מהמגמה לשינוי מסגרת המשפחה המסורתית ועל האצת המדינה להקמת ערים חדשות במדבר לשם פיזור אוכלוסיה מסודר יותר. לצד כל זה הוגברו מאמצי ההסברה במטרה להקטין את קצב הילודה, גויסו רופאים,סוציולוגיים ואנשי דת בכירים.
האופוזיציה הסונית תקפו את המשטר- פרצות הפגנות ופורסמו שלטים נגד העדה העלאוית נרשמו אמרות המגנות את השלטון (הם אמרו שהם כיננו לעצמם מונופול על הצבא ועל כל תחומי החיים בסוריה).  
מובארכ מאז בכל הזדמנות הרתיע את האוכלוסייה שמתרבה מהר יותר בנאומיו כשהוא מצייר עתיד קודר כדי לזעזע את הפרט למען הכלל. במוקד מסע ההסברה שמתנהל באמצעות כלי תקשורת ועד לשלטי חוצות וכרזות רחוב.ההסברה הזאת מנסה לכבוש את לב החברה המסורתית השמרנית, חברה אנאלפביתית לרוב שנקרא לעשות תפנית בדפוסי מחשבתה והרגליהמאמצע שנת 1988 בהנחיית מובארכ, מוצג במהדורת החדשות השעון הדמוגראפי ובו נמסר כמה תושבים נוספו למצרים באותו יום.
 
הפניה אל האמונה-האסלאם
העלאוים- הם נקראים גם הנוציירים מהמילה נוצרים הם כ- 12% מתושבי סוריה רובם מתגוררים באיזור לאד'קיה שבסוריה בחבל העאלוים או בהרי הנוציירים. על ראשיתה של העדה ידוע מאט. יש האומרים שהם צאצאים של אחד העמים הכנענים שהושפעו מהנצרות ומן האיסלם ולכן נהפכו לדוברי ערבית וקיבלו את האיסלם שאמונתה סודית ורק מאט בקיאים בה. הם מאמינים ב-3 הקדושים: מוחמד הנביא, עלי אבן אבו טאלב, וסלמן אלפארסי הפרסי (חבר הנביא)
מובארכ ויועציו יודעים את שורשי המוסכמות הישנות שנטמעו באמונה הדתית. לרבים מהמאמינים ברור שהאסלאם אוסר על פעולת פיקוח על הילודה.לכן כדי לצמצם את הילודה צריך להפריך את הדעה כי ראשי הדת מתנגדים להגבלת הילודה-למשימה הזאת מגויסים ראשי הממסד הדתי והעולמא המפורסמים.
בימי המנדט הצרפתי עודדו הצרפתים את בני המיעוט להתגייס לצבא כדאי לבלום את הנטיות הלאומיות של הרוב הסוני ולכן קרירה צבאית הייתה הדרך שלהם להתקדם חברתית וכלכלית.
הוצאו חוות דעת הלכתיות שמתירים להשתמש באמצעי מניעה בתנאים מסוימים, רק אם קיים שיקול כלכלי או אם מדובר בבריאות האישה. בנובמבר 1988 הוציא המופתי הראשי של מצרים דר' מחמד סייד טנטאוי פסק הלכה שמשתרע על 21 עמודים שבו הוא קובע מפורשות כי תכנון המשפחה עולה בקנה אחד עם עיקרי האמונה האסלאמית. "הנביא לא התכוון להקים קהילה חלשה,רעבה, מפגרת ונגועה בבערות אלא להיפך, קהילה בריאה, חזקה ורעננה שידה תמיד על העליונה.." על המאמין לחיות עפ"י משאביו והכנסתו ומתור לבני הזוג להחליט בהתאם לנסיבות על גודל המשפחה שהם מעוניינים בה.
 
"האם הגבלת הילודה-זה לא חטא?"
משבר 1973 נפתר כאשר המשטר נכנע ללחץ המפגינים והוסיף לחוקה את הסעיף שמחייב את הנשיא להיות מוסלמי. סיום המשבר הראה עד כמה שנוא המשטר של העלאוים בעיני הציבור הסוני אולם מצד שני הוכח כי הכוח בצד השליטים והצבא.
אחד מראשי התוכנית העריך שאם הרשויות יצליחו לכפות על כל זוג להביא לעולם לא יותר מ-2 ילדים הרי תחלופנה לא פחות מ-60 שנים עד לעצירת הגידול, לשם כך צריך את שיתוף הפעולה מצד האוכלוסיה.
לאירועי פברואר 1973 הייתה תוצאה מיידית ובעלת עניין רב כאשר המשטר הסורי הביא לאימוץ העדה העלאוית עהעדה השיעית בסוריה ובלבנון. האימוץ הזה נועד להפוך את העלאוים למוסלמים  וכך להסיר את ההתנגדות הסונית. אכן האימאם השיעי מוסא אל צדר גמל לנאמניו הסורים וככה הם קבעו לעצמם מונופול על האיסלם.
המכשולים הם אמונות ומוסכמות נפוצות חלקן במישור הדתי פילוסופי ואחרות בתחום החברתי כלכלי. בנוסף היה קושי בתקשורת בין הרשויות לבין הציבור, היו הפרעות מצד יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים שפועלים לסכל את מאמצי השלטון ולבסוף קושי בניהול וביישום פעולות המבצע.
המתח התחדש ב1976 כאשר במלחמת האזרחים בלבנון פנו הסורים לצד הנוצרים נגד הקואליציה המוסלמית שמאלית – פלסטינית בלבנון. כך נתפס המשטר הסורי ע"י האופוזיציה הסורית הסונית כבעל ברית עלאווית- נוצרית נגד מחנה מוסלמי. ככל שהתעצמה הביקורת נגד המשטר הבעת' כך נדרש המשטר בסוריה ללשון ישירה יותר, כך אסד תקף את האויבים שניסו לדבריו לקעקע את סוריה מבית. האויבים מבחוץ מצאו להם בן ברית שיחתור תחת הסקטור הציבורי ויעורר שנאה בין עדתית.  
הקושי המרכזי ביותר היה בתפיסת עולמם של רוב האוכלוסייה. כשהעולמא המסורתיים מנסים לעקור מליבם של המאמינים את אמונתם. תיכנון המשפחה פסול מ-2 בחינות: הוא מהווה התערבות אסורה במעשה הבורא ויש בו כפירה ביכולת האל לספק את מחסורם של כל מאמיניו. עפתפיסת המאמינים הרעיונות החדשים הם בבחינת חראם כלומר אסורים באיסור מוחלט.  
בסוף שנת 1976 פתחה האופוזיציה במסע בין 2 שלבים שמטרתו להפיל את השלטון של אסד הרכב האופוזיציה הורכב מן "האחים המוסלמים" ומקבוצות רדיקיליות מוסלמיות סוריות. האחים המוסלמים שבבעלותם ארגון חשאי פתחו ב 1976 מסע רציחות ומעשי חבלה נגד אנשים שקשורים למשטר מרביתם היו עלאווים ומטרתם הייתה לערער את יציבות השלטון- כל ניסיונות הדיכוי של הארגון הזה נכשלו.
לא רק התפיסות הדתיות המסורתיות מהוות מכשול לקצב הריבוי אלא גם ערכים חברתיים-כלכלים-מסורתיים ומציאות תרבותיות השכלתית מהווים מכשול לקצב הילודה. בקרב החברה הכפרית ורבים מהעירונית, שהיגרו מהכפר לעיר שתופסים עדיין בתפיסה שילדים רבים הם פוליסת ביטוח לעת זיקנה, הבנים נושאים את שם המשפחה והם כוח עבודה שמכניס הכנסות למשפחה, אישה שיולדת הרבה ילדים קושרת את בעלה אליה ומבטיחה אותו מפני גירושין ועל לכל זה לחברה שלא מזמן היה בה אחוזים גבוהים של תמותת תינוקות, הרי הולדת ילדים רבים היא אינסטינקט קיומי.  
בקיץ 1979 עברה הקבוצה הזאת לשלב ב' במאבקה ביוני 190 השתלטה חבורה שפעלה מטעם האחים המוסלמים על בי"ס לקציני תותחים שבחלב היא הרגה ופצעה למעלה מ 80 אנשי קצונה שרובם היו עלאווים. המשטר פתח במסעות נגד האחים המוסלמים ויחד עם זאת ניסה לרכך את המתח העדתי שגאה במדינה.
קשיי תקשורת בין השלטונות לבין החברה
המצב הזה של התנקשויות בין האחים המוסלמים לבין המשטר הסורי נמשך מאז בסוריה בגלים.
כ-50 אחוזים ויותר מתושבי מצרים הם אנאלפביתיים. לכן הבערות ממשיכה עם האדישות של החברה המצרית  מכבידים על השלטונות להבי א את דבר צמצומי הילודה.
אופוזיציה דתית ופוליטית:
בין שוללי מדיניות האוכלוסין של הממשלה בולטים החוגים הדתיים, החל באנשי דת מתונים וכלה בדוברי החבורות האסלאמיות הקיצוניות. החוגים הקיצונים מנסים להשליט את החוק המצרי כפההלכה האסלאמית. בעיני המתנגדים החתירה של הממשלה לצמצום הילודה היא בידעה (חידוש בלתי רצוי) שהוא תוצר של פילוסופיה חילונית שמבוססת על חוסר אמונה באל ובחסדו. לכן כל הצעה כזאת היא דחויה. ואותם חוגים קיצונים שמתנגדים לצמצום הילודה מוסיפים טענה נוספת כי זה ישרת את האויבים של מצרים.
לדעת דוברי מפלת "עמל" המצרית: הקריאה לצמצום הילודה כמוה כקיאה להגדלת העוני והמחסור לא באו עליה מעודף אוכלוסיה אלא בגלל מחדלים קשים בתכנון מדיניות השלטון הרשלני.
מכשולים בירוקרטים:
בנוסף לכל הסיבות הנ"ל שמכשלים את הקריאה לצמצום הילודה האי ישנם מכשולים בירוקרטים שמוכרים במצרים בתחומים אחרים-ליקויים בהפעלת תחנות הדרכה לתכנון המשפחה, מחסור בגלולות למניעת הריון שחולקו בחינם, מספר המשרדים ממשלתיים המטפלים בנושא ולא משרד אחד, התוצאה ביזבוז במשאבים, אי סדר וכו'. רק ב-1985 הקים מובארכ את "המועצה לענייני אוכלוסין" ועמד בראשה כאן היה ניסיון לתקן את המצב. המועצה שתוכננה להתכנס 4 פעמים בשנה כונסה במשך 3 שנים 3 פעמים בגלל עיסוקיו הרבים של מובארכ.
4

עריכות