אחרי מותי / חיים נחמן ביאליק: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==אחרי מותי==
==אחרי מותי==
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;
וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!
וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָ יָ ה  אִישׁ – וּרְאוּ:  אֵ י נֶ נּ וּ  עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
== ==
השיר שייך לקבוצת שירי הווידוי של ביאליק. הסיטואציה היא היפוטתית, אחרי מותי: לאחר מותי עליכם לספוד לי כך: "היה איש וראו איננו עוד..." על כן לא עלה בידו להשלים את שיריו.
השיר שייך לקבוצת שירי הווידוי של ביאליק. הסיטואציה היא היפוטתית, אחרי מותי: לאחר מותי עליכם לספוד לי כך: "היה איש וראו איננו עוד..." על כן לא עלה בידו להשלים את שיריו.


<b>בית ב'</b>
===בית ב'===


הכינור הוא מטאפורה לשירתו. בעצם הפריטה על נימי הכינור נחשפת הנפש במלואה, והיא ממללת. את כל רזי ליבו הגיד לכינור וידו דובבה את כל הנימין. למרות זאת המשורר מחבל בגאולה העצמית כי "רז אחד בקרבו הכחיד". המשורר בכוונת מכוון הכחיד את הרז, הוא כובש אותו בליבו ומתעלם ממנו בכח רצונו. אתבעותיו מפזזות סביב הרז הכמוס אך נימה אחת נשארה, נימה אילמה, עד היום. ביטוי לא יכול להיות גילוי שלם לעולם כי רז אחד ונימה אחת מצליחים לחמוק מהביטוי השירי של המשורר.
הכינור הוא מטאפורה לשירתו. בעצם הפריטה על נימי הכינור נחשפת הנפש במלואה, והיא ממללת. את כל רזי ליבו הגיד לכינור וידו דובבה את כל הנימין. למרות זאת המשורר מחבל בגאולה העצמית כי "רז אחד בקרבו הכחיד". המשורר בכוונת מכוון הכחיד את הרז, הוא כובש אותו בליבו ומתעלם ממנו בכח רצונו. אתבעותיו מפזזות סביב הרז הכמוס אך נימה אחת נשארה, נימה אילמה, עד היום. ביטוי לא יכול להיות גילוי שלם לעולם כי רז אחד ונימה אחת מצליחים לחמוק מהביטוי השירי של המשורר.


<b>בית ג'</b>
===בית ג'===


מוסיף על הקושי, כל המאמצים משני הצדדים, הן מצד הנימה כלפי המשורר והן מצד המשורר כלפי הנימה אינם מועילים והגאולה לא באה. כל אותם הימים שהמשורר פרט על כל הנימין האחרות רעדה הנימה האחת דומם. בהכפלת המילה דומם מהדהדת דומיה מתוחה, ובכך סדרת הפעלים המתוחים קובעת מתיחות, צפיה לפורקן, כמו שמצפים למשיח שמתמהמה (אחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם הוא: "אני מאמין בביאת המשיח, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אני מאמין"). המשיח הפרטי של הנימה מתמהמה ולא בא והנימה "בנהימה טמירה שועה-לו". במילה נהימה יש כבר התחלה של הבעה כלשהיא, אך הנהימה היא טמירה - חבויה, בלתי מתגלה ובלתי נגאלת.
מוסיף על הקושי, כל המאמצים משני הצדדים, הן מצד הנימה כלפי המשורר והן מצד המשורר כלפי הנימה אינם מועילים והגאולה לא באה. כל אותם הימים שהמשורר פרט על כל הנימין האחרות רעדה הנימה האחת דומם. בהכפלת המילה דומם מהדהדת דומיה מתוחה, ובכך סדרת הפעלים המתוחים קובעת מתיחות, צפיה לפורקן, כמו שמצפים למשיח שמתמהמה (אחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם הוא: "אני מאמין בביאת המשיח, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אני מאמין"). המשיח הפרטי של הנימה מתמהמה ולא בא והנימה "בנהימה טמירה שועה-לו". במילה נהימה יש כבר התחלה של הבעה כלשהיא, אך הנהימה היא טמירה - חבויה, בלתי מתגלה ובלתי נגאלת.


מתוך מסגרת השיר - הבית הפותח והבית הסוגר, נשמעת הכרת האסון שהאבידה היא אבידה לעד, למרות כל המאמצים נותרה הנימה אילמת. למרות שהשיר נשמע באוזני נמענים זהו אפקט רטורי בלבד. הבעיה היא בין המשורר לבין עמקי נשמתו.
'''מתוך מסגרת השיר''' - הבית הפותח והבית הסוגר, נשמעת הכרת האסון שהאבידה היא אבידה לעד, למרות כל המאמצים נותרה הנימה אילמת. למרות שהשיר נשמע באוזני נמענים זהו אפקט רטורי בלבד. הבעיה היא בין המשורר לבין עמקי נשמתו.
יש בשיר חריזה חופשית, הבתים הולכים ומתרחבים, יש בשיר הדרגתיות, המילה "לו" חוזרת הרבה פעמים.
יש בשיר חריזה חופשית, הבתים הולכים ומתרחבים, יש בשיר הדרגתיות, המילה "לו" חוזרת הרבה פעמים.
==סיכום==
הפתיחה של השיר מבקשת להגביר את הצער על מותו של המשורר באמצעות האבידה. היה לו עוד מזמור אחד אך עם מותו של האיש אבד לעד. הסיבה: "קודם זמנו מת האיש הזה ועוד מזמור אחד היה לו". העובדה שהמזמור הוא רק אחד יוצרת אמינות. בשיר עולה עניין נוסף: חרף כמהתו של הכינור להוציא לאור את המזמור - נאבק המשורר נגד יציאתו של המזמור הזה החוצה. הרז האינטימי ביותר נותר של המשורר. המשורר נרתע מפני התגלות מלאה, גם אילו הוארכו חייו של המשורר הוא לא התכוון לתת את המזמור הזה בידי הרבים. המשורר היכחיד (הסתיר, העלים) את הרז, ולא הסגיר את המזמור האחרון. הוא ידע מראש שהמזמור לא יוגד, הוא הרי לא התכוון להגידו. כלומר, הסיטואציה ההיפוטתית היא תחבולה שמטרתה לומר לנמענים על קיומו של רז אחד שהמשורר לא רוצה לחשוף בפניהם. אין השיר קינה על מותו של אדם אלא סיפור על אדם הנאבק כל חייו על הצלת השריד האחרון והיקר של עולמו הפנימי מחשיפה בפני הרבים והמוות הוא רק תחבולה רטורית. הנימה הכמהה הנכספת אל המזמור היא החצנה מטונימית של כח בנפשו של המשורר עצמו. גם בו קיים הפיתוי להפיק את המזמור, אבל הוא מתגבר על הפיתוי הזה.
6

עריכות