סיפור פשוט / ש"י עגנון: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 32: שורה 32:
בלומה אינה נכנעת לגזירת הגורל ולהחלטות האחרים- עוזבת את בית הורוביץ כשמבינה שאין סיכוי ליחסיה עם הירשל.<BR> היא אינה נענית למחזרים.<BR> גם לאחר שבלומה עוזבת היא בתוך ליבו של הירשל, הוא חושב עליה ומצפה לבואה, מדמיין שמשוחח עימה, משווה אותה למינה- "החלופית", מסתובב בלילה סביב ביתה ולבסוף דעתו נטרפת.<BR> מוטיבים בספור: תסכולו של הירשל מתבטא בעזרת מספר מוטיבים; מוטיב הספר: יחסי הירשל- בלומה נרקמים על רקע קריאת הספרים. הקריאה מסמלת את הנפש המשוחררת "הספר פותח לה פתחי עולם… עושר ונכסים אין לה לבלומה… אבל נשמתה בת חורין".<BR> לאחר נישואי הירשל למינה- לא מסוגל להמשיך לקרוא "על יד על יד נעשה הירשל כשאר המשכילים, כשאדם נער קורא בספרים, נשא אישה, מניח ידו מהם…".<BR> מינה מנסה לעניינו בספרים אולם הוא אינו מתחבר לכך, בניגוד לחיבור זה עם בלומה.<BR> מוטיב הנר: בעת החתונה כבה הנר- דבר המסמל בעיני הירשל את התגרשותו ממינה.<BR> בשלב מאוחר יותר- מציץ לביתו של מזל ומחפש את אורה של בלומה המסמלת את הנר הדלוק. נר דלוק- בעירה של אהבה. נר כבוי- חוסר תשוקה, כיבוי תחושות הלב.<BR>  
בלומה אינה נכנעת לגזירת הגורל ולהחלטות האחרים- עוזבת את בית הורוביץ כשמבינה שאין סיכוי ליחסיה עם הירשל.<BR> היא אינה נענית למחזרים.<BR> גם לאחר שבלומה עוזבת היא בתוך ליבו של הירשל, הוא חושב עליה ומצפה לבואה, מדמיין שמשוחח עימה, משווה אותה למינה- "החלופית", מסתובב בלילה סביב ביתה ולבסוף דעתו נטרפת.<BR> מוטיבים בספור: תסכולו של הירשל מתבטא בעזרת מספר מוטיבים; מוטיב הספר: יחסי הירשל- בלומה נרקמים על רקע קריאת הספרים. הקריאה מסמלת את הנפש המשוחררת "הספר פותח לה פתחי עולם… עושר ונכסים אין לה לבלומה… אבל נשמתה בת חורין".<BR> לאחר נישואי הירשל למינה- לא מסוגל להמשיך לקרוא "על יד על יד נעשה הירשל כשאר המשכילים, כשאדם נער קורא בספרים, נשא אישה, מניח ידו מהם…".<BR> מינה מנסה לעניינו בספרים אולם הוא אינו מתחבר לכך, בניגוד לחיבור זה עם בלומה.<BR> מוטיב הנר: בעת החתונה כבה הנר- דבר המסמל בעיני הירשל את התגרשותו ממינה.<BR> בשלב מאוחר יותר- מציץ לביתו של מזל ומחפש את אורה של בלומה המסמלת את הנר הדלוק. נר דלוק- בעירה של אהבה. נר כבוי- חוסר תשוקה, כיבוי תחושות הלב.<BR>  
'''מוטיב התרנגול:''' (תרנגול=גבר) משמש לתיאור מצבו של גבר שזעקתו האירוטית לא נענתה.<BR> משמש לביטוי שגעונו של הירשל.<BR> כששב הביתה לאחר שהסתובב סביב ביתה של בלומה ובוכה,  שומע את קול התרנגול.<BR>  מכאן ואילך מתגלה טירופו שמגיע לשיא בצעקתו של הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני אינני תרנגול"- זעקה המבטאת את אימתו מפני החברה שדיכאה את גבריותו.<BR> כשהירשל נמצא בבית המשוגעים, "מורדמים" כל המוטיבים הקשורים לשגעונו.<BR>  תרנגול לא קורא, כלב לא צועק והוא מוטל על מיטתו כשעון שנפגם.<BR>
'''מוטיב התרנגול:''' (תרנגול=גבר) משמש לתיאור מצבו של גבר שזעקתו האירוטית לא נענתה.<BR> משמש לביטוי שגעונו של הירשל.<BR> כששב הביתה לאחר שהסתובב סביב ביתה של בלומה ובוכה,  שומע את קול התרנגול.<BR>  מכאן ואילך מתגלה טירופו שמגיע לשיא בצעקתו של הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני אינני תרנגול"- זעקה המבטאת את אימתו מפני החברה שדיכאה את גבריותו.<BR> כשהירשל נמצא בבית המשוגעים, "מורדמים" כל המוטיבים הקשורים לשגעונו.<BR>  תרנגול לא קורא, כלב לא צועק והוא מוטל על מיטתו כשעון שנפגם.<BR>
'''מוטיב השינה:''' שנתו של הירשל נודדת לפני השתגעותו ולאחריה. הוא חרד ומחשבות מטרידות אותו, אינו יכול לתפקד ולהשתלב באורח החיים התקין.<BR> הדוד המשוגע: דמות מקבילה לזו של הירשל ומושא להזדהות.<BR> הדוד מבטא את הגורל הרודף אחרי המשפחה ומהווה רמז מטרים למה שיקרה להירשל עצמו.<BR> ההנתקות מבלומה.<BR> הניתוק מתרחש רק לאחר שבנו נשלח להוריה של מינה.<BR> הירשל מעמיד את בלומה בקטגוריה אחת עם אימו- שתיהן צרות עין ומחשבות חשבונות ובהדרגה יחסו אליהן נהפך מאהבה לשנאה.<BR> הוא מצליח לבסוף ליצור קשר בריא עם מינה, מה שמעיד על יכולתו להתנתק מבלומה.<BR> יחסי הירשל ומינה: מערכת היחסים ביניהם מורכבת ולא ברורה.<BR> הם נעים מדחייה וחוסר יכולת לבנות קשר בריא המוביל את הירשל לשגעון עד לבנית קן משפחתי זוגי תקין.<BR> מינה בעיני הירשל: לפני הנישואין: הירשל לא בחר במינה, נאלץ לשאתה עקב לחץ אימו.<BR> בחתונתם כבה הנר, אותו מדמה הירשל לטקס הגירושין במהלכו עוזבת האישה את הבית.<BR> מינה מצטיירת בעיניו כ"בגד שמקיף את הגוף ואינו מחמם" ומעוררת בו תיעוב גופני ושיממון רוחני.<BR> השינוי ביחסיהם: לאחר שבנם הראשון נשלח להוריה של מינה, הירשל מגלה את מהותה האמיתית ותכונותיה הנשיות של בלומה.<BR> "אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם.<BR> כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת… מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה הירשל מעולם… נסתכל וראה שאבריה נתמלאו… לא הספיק לשאול עד שהבהיק זיק של נרות מעיניה האימהיות.<BR> מיד נפקחו עיניו של הירשל והכיר את האמת.<BR>" הוא מתקרב אליה באופן הדרגתי ורגש הסלידה מפנה מקום לחיבה ואינטימיות.<BR> מה גרם לתמורה ביחסו למינה? א.<BR> ירידת השפעתה של צירל- היא חדלה לחצוץ ביניהם.<BR> ב.<BR> ירידת השפעתה של בלומה על הירשל- מינה הופכת בהדרגתיות המפלט של הירשל מצירל ועריצותה וגם מפני צילה הצונן של בלומה.<BR>  הוא מגיע להכרה שבלומה לא תספק לו אהבה.<BR>  בהתחלה בלומה מהווה ניגוד לאימו-רכה וענוגה, אך לקראת סיום הסיפור הוא מתייחס אל שתיהן כאל אותה קטגוריה.<BR>  
'''מוטיב השינה:''' שנתו של הירשל נודדת לפני השתגעותו ולאחריה. הוא חרד ומחשבות מטרידות אותו, אינו יכול לתפקד ולהשתלב באורח החיים התקין.<BR> הדוד המשוגע: דמות מקבילה לזו של הירשל ומושא להזדהות.<BR> הדוד מבטא את הגורל הרודף אחרי המשפחה ומהווה רמז מטרים למה שיקרה להירשל עצמו.<BR> ההנתקות מבלומה.<BR> הניתוק מתרחש רק לאחר שבנו נשלח להוריה של מינה.<BR> הירשל מעמיד את בלומה בקטגוריה אחת עם אימו- שתיהן צרות עין ומחשבות חשבונות ובהדרגה יחסו אליהן נהפך מאהבה לשנאה.<BR> הוא מצליח לבסוף ליצור קשר בריא עם מינה, מה שמעיד על יכולתו להתנתק מבלומה.<BR> יחסי הירשל ומינה: מערכת היחסים ביניהם מורכבת ולא ברורה.<BR> הם נעים מדחייה וחוסר יכולת לבנות קשר בריא המוביל את הירשל לשגעון עד לבנית קן משפחתי זוגי תקין.<BR> מינה בעיני הירשל: לפני הנישואין: הירשל לא בחר במינה, נאלץ לשאתה עקב לחץ אימו.<BR> בחתונתם כבה הנר, אותו מדמה הירשל לטקס הגירושין במהלכו עוזבת האישה את הבית.<BR> מינה מצטיירת בעיניו כ"בגד שמקיף את הגוף ואינו מחמם" ומעוררת בו תיעוב גופני ושיממון רוחני.<BR> השינוי ביחסיהם: לאחר שבנם הראשון נשלח להוריה של מינה, הירשל מגלה את מהותה האמיתית ותכונותיה הנשיות של בלומה.<BR> "אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם.<BR> כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת… מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה הירשל מעולם… נסתכל וראה שאבריה נתמלאו… לא הספיק לשאול עד שהבהיק זיק של נרות מעיניה האימהיות.<BR> מיד נפקחו עיניו של הירשל והכיר את האמת.<BR>" הוא מתקרב אליה באופן הדרגתי ורגש הסלידה מפנה מקום לחיבה ואינטימיות.<BR>  
'''מה גרם לתמורה ביחסו למינה?''' <BR>
א. ירידת השפעתה של צירל- היא חדלה לחצוץ ביניהם.<BR>  
ב. ירידת השפעתה של בלומה על הירשל- מינה הופכת בהדרגתיות המפלט של הירשל מצירל ועריצותה וגם מפני צילה הצונן של בלומה.<BR>  הוא מגיע להכרה שבלומה לא תספק לו אהבה.<BR>  בהתחלה בלומה מהווה ניגוד לאימו-רכה וענוגה, אך לקראת סיום הסיפור הוא מתייחס אל שתיהן כאל אותה קטגוריה.<BR>  
 


'''נק' מפנה נוספת בשינוי יחסו למינה- הנשף בבית גילדנהורן-''' מינה מהווה שם עבורו משענת מפני  
'''נק' מפנה נוספת בשינוי יחסו למינה- הנשף בבית גילדנהורן-''' מינה מהווה שם עבורו משענת מפני  
תחושת הבידוד שחש במסיבה, משווה בין עיני מינה לעיני בלומה, לטובת מינה.<BR>   
תחושת הבידוד שחש במסיבה, משווה בין עיני מינה לעיני בלומה, לטובת מינה.<BR>   
'''דמויות המשנה:''' לדמויות המשנה תפקיד מרכזי בייצוג החולשות הפנימיות של הקיום הבורגני.<BR> ברוך מאיר הורוביץ: מייצג את אלה שקיבלו על עצמם את אמות המידה של החברה היהודית הבורגנית כדי לזכות בבטחונה.<BR> ברוך מאיר הוא אב-טיפוס של אדם שהשלים עם קיומו, וויתר על אהבתו למירל, אימה של בלומה, על מנת להסתפח לביתה העשיר של צירל.<BR> הוא זכה בבטחון שהכסף מקנה לאדם על חשבון חיי האהבה.<BR> בולטת ההנאה שלו מממונו וממה שזה מקנה לו (נסגר עם צירל בחנות והם מונים את כספם, עושים ערמות ומתמוגגים מנחת…) כניעה לעולם הערכים של הממון מאפיינת את העיירה כולה- הזיווגים נעשים בהתאם לממון והמעמד הכלכלי- התנהגות שזוכה לבקורתו של המחבר.<BR> ברוך מאיר חושש מהפגישה עם הלא מודע, מבחינה זו הוא אינו מגיע לבגרות.<BR> כדי להתבגר על האדם להתנתק מטבורה של החברה ולנהוג על פי ציוויי ליבו.<BR> (בלומה, בניגוד לו, משועבדת מבחינה פיסית אך נפשה בת-חורין.<BR> בולט במיוחד כאשר היא עוזבת את ביתו ועוברת לגור אצל עקביה מזל ותרצה מזל שנשאו בניגוד לנורמות החברתיות ומתוך אהבה.<BR> גדליה צימליך: אביה של מינה: מייצג את המתעשרים החדשים, דור ראשון לעושר שפוחד כל הזמן מפני יום המחר ומאובדן הכנסתו ובטחונו.<BR> (בניגוד למשפ' הורוביץ שהם עשירים "ותיקים").<BR> יחסיו של צימליך עם הרשויות תלויה ומבוססת על שוחד- עוד נורמה פסולה המאפיינת את החברה.<BR> דודו של הירשל (המשוגע): הטירוף הוא ביטוי לנפש מודחקת, הוא מתגלגל מדור לדור ונתפס כקללה שאינה מניחה לאיש.<BR> צירל מפחדת שבנה ילך בעקבותיו.<BR> הירשל דבק בדודו משום שהוא העז להשיג את מה שהירשל אינו מעז- חריגה מהמוסכמות וסלילת של דרך משלו.<BR> ייתכן שטירופו לא היה אמיתי ואולי רק נתפס ככזה בשל שחרג ממוסכמות.<BR> ( הצמחונות שלו נתפסה כשיגעון, צירל מקשרת בין לימודי החוץ שלו לטירופו…).
'''דמויות המשנה:''' לדמויות המשנה תפקיד מרכזי בייצוג החולשות הפנימיות של הקיום הבורגני.<BR> ברוך מאיר הורוביץ: מייצג את אלה שקיבלו על עצמם את אמות המידה של החברה היהודית הבורגנית כדי לזכות בבטחונה.<BR> ברוך מאיר הוא אב-טיפוס של אדם שהשלים עם קיומו, וויתר על אהבתו למירל, אימה של בלומה, על מנת להסתפח לביתה העשיר של צירל.<BR> הוא זכה בבטחון שהכסף מקנה לאדם על חשבון חיי האהבה.<BR> בולטת ההנאה שלו מממונו וממה שזה מקנה לו (נסגר עם צירל בחנות והם מונים את כספם, עושים ערמות ומתמוגגים מנחת…) כניעה לעולם הערכים של הממון מאפיינת את העיירה כולה- הזיווגים נעשים בהתאם לממון והמעמד הכלכלי- התנהגות שזוכה לבקורתו של המחבר.<BR> ברוך מאיר חושש מהפגישה עם הלא מודע, מבחינה זו הוא אינו מגיע לבגרות.<BR> כדי להתבגר על האדם להתנתק מטבורה של החברה ולנהוג על פי ציוויי ליבו.<BR> (בלומה, בניגוד לו, משועבדת מבחינה פיסית אך נפשה בת-חורין.<BR> בולט במיוחד כאשר היא עוזבת את ביתו ועוברת לגור אצל עקביה מזל ותרצה מזל שנשאו בניגוד לנורמות החברתיות ומתוך אהבה.<BR> גדליה צימליך: אביה של מינה: מייצג את המתעשרים החדשים, דור ראשון לעושר שפוחד כל הזמן מפני יום המחר ומאובדן הכנסתו ובטחונו.<BR> (בניגוד למשפ' הורוביץ שהם עשירים "ותיקים").<BR> יחסיו של צימליך עם הרשויות תלויה ומבוססת על שוחד- עוד נורמה פסולה המאפיינת את החברה.<BR> דודו של הירשל (המשוגע): הטירוף הוא ביטוי לנפש מודחקת, הוא מתגלגל מדור לדור ונתפס כקללה שאינה מניחה לאיש.<BR> צירל מפחדת שבנה ילך בעקבותיו.<BR> הירשל דבק בדודו משום שהוא העז להשיג את מה שהירשל אינו מעז- חריגה מהמוסכמות וסלילת של דרך משלו.<BR> ייתכן שטירופו לא היה אמיתי ואולי רק נתפס ככזה בשל שחרג ממוסכמות.<BR> ( הצמחונות שלו נתפסה כשיגעון, צירל מקשרת בין לימודי החוץ שלו לטירופו…).


===מוטיבים חברתיים בעלילה===
==מוטיבים חברתיים בעלילה==


'''מוטיב האכילה:''' מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל.<BR> עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.<BR> מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.<BR> נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".<BR> הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.<BR> פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות.<BR> כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.<BR> לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.<BR> הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר.<BR>.<BR>"הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.<BR> מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.<BR> הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.<BR> (מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).<BR>האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו.<BR> בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.<BR>'''מוטיב הבית:''' הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.<BR> ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.<BR> הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.<BR> הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.<BR> כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת.<BR> גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.<BR> יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.<BR> הבתים הללו מושתתים על ממון.<BR> בתים אחרים אינם קיימים.<BR> ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.<BR> בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.<BR> כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.<BR> ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.<BR> הירשל נאבק על ביתו האמיתי.<BR> בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.<BR> שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.<BR> הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.<BR> היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.<BR> כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.<BR> הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.<BR> הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.<BR> בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.<BR> הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.<BR> שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.<BR> "אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.<BR> רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.<BR> אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.<BR>" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…"  
'''מוטיב האכילה:''' מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל.<BR> עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.<BR> מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.<BR> נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".<BR> הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.<BR> פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות.<BR> כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.<BR> לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.<BR> הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר.<BR>.<BR>"הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.<BR> מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.<BR> הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.<BR> (מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).<BR>האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו.<BR> בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.<BR>'''מוטיב הבית:''' הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.<BR> ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.<BR> הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.<BR> הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.<BR> כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת.<BR> גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.<BR> יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.<BR> הבתים הללו מושתתים על ממון.<BR> בתים אחרים אינם קיימים.<BR> ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.<BR> בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.<BR> כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.<BR> ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.<BR> הירשל נאבק על ביתו האמיתי.<BR> בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.<BR> שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.<BR> הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.<BR> היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.<BR> כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.<BR> הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.<BR> הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.<BR> בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.<BR> הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.<BR> שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.<BR> "אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.<BR> רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.<BR> אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.<BR>" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…"