תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי: הבדלים בין גרסאות בדף

שלושת המבשרים של הלאומנות הערבית – עאבדל רחמן אל כואכיבי, רשיד רידה, נזיב עזורי.<BR>

בקיץ 1919 הציבה מלה"ע I משני צידי המתרס את מעצמות המערב (בנות הברית) אל מול דיקטטורות – האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, שאליהן התווספה האימפריה העותמאנית.<BR> למעשה נוצר מצב של המדינות דמוקרטיות ורוסיה מול אימפריות דיקטטוריות בעלות מיעוטים רב-גוניים.<BR> המלחמה החלה למעשה כתקיפה תוקפנית של האוסטרו-הונגרים והגרמנים, ואליהן התווספה בנובמבר 1914 האימפריה העותמאנית כיוון שרצתה לכבוש שטחים נוספים.<BR>  

בקרב הלאומנים הציונים והערבים, היה ברור שזוהי שעת כושר עולמית כדי לזכות באוטונומיה.<BR> הציונים וגם הערבים קיוו שהאימפריה תפסיד ושיוכלו להשתחרר ממנה.<BR> מצד שני, המסה הגדולה של העמים הערבים לא תמכו במדינות המערב כיוון שהללו נחשבו לעמים של כופרים.<BR> הרוב הערבי הגדול המשיך להתנהג כאזרחים נאמנים של האימפריה בזמן המלחמה.<BR> רק מיעוט קטן חשב על פרוץ המלחמה כהזדמנות לשחרור.<BR>

ב – 1916 התחולל מרד בערב הסעודית במקום מרוחק מהמרכז בשם חיג'אז.<BR> בעזרת האנגלים הצליח המרד והצבא עלה צפונה והגיע עד דמשק ב – 1918.<BR> המרד עזר קצת למאמץ המלחמתי הבריטי והתורכים הפסידו במערכה.<BR> למעשה נפתחו שתי אפשרויות בפני העולם הערבי שהיה נתון לשלטון התורכי:

המעצמות הגדולות הן אלו שדאגו לכך שלא תקום מעצמה ערבית אחת גדולה לאחר המלחמה.<BR> אנגליה וצרפת העדיפו מדינות ערביות חלשות וקטנות.<BR> זה השיח המרכזי של התרחשויות מלה"ע I בהיסטוריוגרפיה הערבית, כלומר המערב אשם ודאג לכך שלא תקום מעצמה ערבית.<BR>

אל מול זה, קמה תאוריה חדשה לפיה גם הערבים אחראים לכך שלא הוקמה מעצמה אחת, כיוון שמוקדי כוח ערבים מקומיים רצו שבמדינתם הם יהיו אלו שישיגו את השלטון.<BR> בכך שהיה ביזור של השאיפה הלאומית, נוצרו מדינות קטנות.<BR> התמונה הנכונה היא שילוב בין האינטרסים של האימפריות לבין מוקדי הכוח המקומיים.<BR> אבל תמיד קיימת הטחת האשמה בשליטים האימפריאלים המערביים, לצד השאיפה (שהייתה חזקה בשנות ה-50) לפאן-ערביות עולמית.<BR> הטיעון נגד המעצמות שהן נכנסו למלחמה על מנת לחלק את המזה"ת, נעוץ בהסכם סייקס-פיקו (1916) לפיו תבוצע חלוקה של המזה"ת לתחומי השפעה בריטים וצרפתיים.<BR> כאשר המסמך התגלה (במהפכה הרוסית) הוא עורר סערה גדולה.<BR> בתום המלחמה המסמך לא בדיוק ייושם.<BR> בא"י עוד לפני המלחמה היו לאומנים ערבים שהחלו לחשוב במונחי ביזור האימפריה.<BR> למשל ב – 1911 יצא לאור העיתון "פלסטין".<BR>

בשנת 1889 היו חילופי מכתבים בין יוסף זיאד חאלידי לבין הרצל.<BR> יוסף אמר שאין מי שיערער על זכויות היהודים בפלשתינה אבל לא כל מה שנכון מבחינת עובדות, טוב גם למציאות.<BR> כלומר, הציונות חייבת לבוא לקיצה – לוותר על ציון.<BR> הרצל הבהיר שהציונות היא לא סיוט לערבים, ושהידע וההון של היהודים יכולים לסייע מאוד לערבים שבציון.<BR>

מראשית דרכם הציונים ידעו מהי מטרתם, גם אם הם הסתירו זאת מהבריטים.<BR> הציונים נזהרו משימוש במילה מדינה כי הם הבינו ששימוש כזה והבהרת הכוונה המפורשת תגרום לעויינות ותעורר חשד.<BR> ובכל זאת הם ידעו בדיוק מה הם רוצים.<BR> גם נג'יב עזורי, אחד ממבשרי הלאומנות הערבית המחודשת, הבין את התפיסה של הציונים ואת הרצון שלהם להקים מדינה.<BR>

חשוב לציין שכלפי היהודים באה לידי ביטוי בעיתונות הערבית נימה אנטישמית.<BR>

בשני הצדדים הבינו כי המלחמה תעניק הזדמנות להתעוררות לאומית.<BR> פרוץ המלחמה העמידה את התנועה הציונית במצב מביך שכן המלחמה הייתה מאבק בין מדינות שבכולן היו קהילות ציוניות שהיו צריכות לבחור לצד מי הן מתייצבות.<BR> בתנועה הציונית החליטו להיות נייטרלים.<BR>

הבריטים לא רצו בתוספות שטח אבל גם לא שהאימפריות המתחרות להן תתרחבנה (בעיקר העותמאנית).<BR> ההשפעה הגרמנית גברה בתוך האימרפיה העותמאנית, וזו אחת הסיבות שהאימפריה בחרה לצדד במלחמה בגרמנים.<BR> בריטניה פחדה על עתיד תעלת סואץ.<BR> עם פרוץ המלחמה הם הדפו פעמיים את התורכים ובכך עלתה חשיבותה האסטרטגית של א"י.<BR> הבריטים הבינו שעל מנת לערער את תורכיה, כדאי שיהיה מרד בתוך האימפריה העותמאנית.<BR> ב – 1917 היה ריכוז מאמץ נגד התורכים בגלל אי ההצלחה בחזית המזרחית (מלחמת החפירות) – תחת רוה"מ הבריטי לויד ג'ורג'.<BR> המתקפות הללו מוטטו לבסוף את האימפריה העותמאנית.<BR>

הבריטים הבטיחו למורדים מחיג'אז עצמאות, בתמורה למרד שיעזור למוטט את האימפריה.<BR> בסופו של דבר קיבלו ב – 24.10.<BR>1915 המורדים ממקמהון (הנציב העליון הבריטי) מכתב המבטיח מה הבריטים יתנו בתמורה למרד ערבי.<BR> הבריטים הבטיחו לשריף (מנהיג המרד) עצמאות מהאימפריה העותמאנית (להבדיל מעצמאות מוחלטת).<BR> זו רק השתחררות מהאימפריה העותמאנית, יהיה שם ממשל ערבי עם יועצים בריטיים שיעזרו לו למשול.<BR> המכתב כתוב בצורה מעט מעורפלת, מקמהון השתמש בכוונה במושגים שאינם לקוחים מהמפה השלטת באימפריה העותמאנית.<BR> ניתן לצמצם ולהרחיב את ההגדרות שבהן הוא השתמש ולכן לא ברור האם ישראל נכללת תחת השליטה הערבית, ושני הצדדים רבו על כך.<BR>

שלוש הבטחות גדולות נתנו הבריטים לגבי ההסדר הצפוי בסוף המלחמה:

שתי ההבטחות האחרונות עמדו בסתירה להבטחה הראשונה.<BR> ההבטחה לצרפת ניתנה כיוון שהן היו בנות ברית.<BR> הצרפתים טענו שהם מעוניינים באזור הלבנט (לבנון וסוריה), הבריטים היו מעוניינים בחלקים מעיראק, ועל כן סיכמו על חלוקת האזור הצפוני של הערבים באימפריה העותמאנית.<BR> לשני הצדדים היו אינטרסים באזור של א"י.<BR> האזור חולק על פי שליטה ישירה צרפתית על החוף הדרומי של תורכיה, ושליטה ישירה של הבריטים על אזור עיראק.<BR> בנוסף נקבע אזור בריטי צרפתי משותף של א"י עד קו באר שבע.<BR> ההסכם היה סודי, וכאשר כבש הצבא הבריטי את האזור, הייתה לבריטניה עליונות על קביעת ההשפעה בו כיוון שהצבא הצרפתי כלל לא היה כאן.<BR>

הצהרת בלפור – מקור ההצהרה באמפתיה שאחדים מהנוצרים בבריטניה רחשו לעם היהודי.<BR> על פי הנצרות, היהודים צריכים לשוב לציון.<BR> העובדה הזו שנויה במחלוקת כיוון שחלק מן ההיסטוריונים טוענים שלהצהרה אין קשר לרגשות דתיים, ושהמקור שלה היה מדיני פרגמטי, ולא נבע מאמפתיה ליהודים.<BR> הראשון שרצה לדחוף את ממשלת בריטניה לתמוך ברעיון הציוני היה השר הרברט סמואל.<BR> ב – 1915 הוא הציע לתמוך במדינה יהודית כמקלט ליהודים, אולם לבריטניה היו בעיות אחרות באותה תקופה והנושא ירד מסדר היום.<BR> עם עלייתו של לויד ג'ורג' לשלטון השתנה המצב.<BR> בלפור התמנה להיות שר חוץ ובממשל החדש של 1916 היו כמה שרים פרו-ציונים.<BR> ב – 1917 התחולל משבר גדול בבריטניה לאחר 3 שנות מלחמה, מהפכה ברוסיה שהצליחה להוציא את רוסיה מהמלחמה, ואמריקה שטרם התערבה במתרחש.<BR> הבריטים היו זקוקים לרוסים במלחמה ולכן ניסו ליצור דעת קהל אוהדת ברוסיה ובארה"ב, על מנת לשכנע את המדינות הם הכריזו על הצהרת בלפור.<BR> הבריטים האמינו שהיהודים הם החזקים בעולם ובעלי השפעה על הנעשה ברוסיה וארה"ב, ועל כן החליטו לתמוך בציונות.<BR>

מספר מפלגות סוציאליסטיות קטנות הקימו ב – 1930 את מפא"י.<BR> ב – 1925 ז'בוטינסקי הקים את התנועה הרוויזיוניסטית על שם הרוויזיה בכתב המנדט שבתוכו מוגדר עבר הירדן מחוץ למנדט מבחינת הבית היהודי הלאומי.<BR> ז'בוטינסקי הכיר בתנועה הלאומית הפלסטינית אבל טען שלערבים יש 20 מדינות וליהודים רק את א"י.<BR> הוא תבע את המושג קיר הברזל שמאחוריו צריכה לקום מדינה יהודית.<BR> ראשית הקיר צריך להיות הצבא הבריטי ולאחר מכן כוח מגן יהודי של הישוב.<BR> ב – 1925 גם קמה תנועת ברית שלום שהורכבה מאינטלקטואלים יהודיים כמו מרטין בובר ומגנס.<BR> התנועה ביטאה את רצונם של בכירים בישוב להקים מדינה דו לאומית שתשמור על שיוויון בין שתי הקהילות.<BR> הם ביטאו את האגף השמאלי של התנועה הציונית.<BR>

בצד הערבי הייתה התנגדות למועצה המוסלמית העליונה ב – 1922 בגלל התנגדות מסורתית לשליטה של משפחת חוסייני.<BR> קמה תנועת אופוזיציה סביב משפחת נאששיבי והמאפיין הפוליטי מאז היה התארגנות של חמולות סביב חוסייני וסביב נאששיבי.<BR> אלו לא היו מפלגות במובן הערבי, אלא במבנה פיאודלי של משפחות עשירות השולטות על הכפריים.<BR> לנאששיבים יצא שם של מתונים לעומת החוסיינים הקיצונים.<BR> כעיקרון שתי החמולות רצו אותו דבר, אבל הנאששיבים פעלו בצורה מתונה יותר.<BR>

התפרצות שהדגישה את האלמנט הדתי בסכסוך, אולם היה גם ביטוי למאבק הפנימי בקהילה הערבית בארץ.<BR> חוסייני השתמש במאבק ככלי לגיוס המונים.<BR> ב – 1929 הוצב חוסייני בראש התנועה הלאומית הפלסטינית והייתה תחושה אמיתית בקרבם, ובמיוחד בקרב האליטות הערביות בירושלים, שהציונים רוצים להשתלט על הכותל המערבי ועל הר הבית ומשם על הארץ כולה.<BR>

כאשר הבריטים השתלטו על הארץ, הם השאירו את הכותל באותו אופן כפי שהיה נהוג בזמן השלטון העותמאני.<BR> ב – 1928 החלו היהודים להפר את הסטטוס קוו ובתמורה גם הצד הפלסטיני בראשות חוסייני החל להפר אותו על ידי בנייה באזור הר הבית.<BR> המאבק הגיע לשיא ב – 1929 כשהבריטים הוציאו צווים נגד הפרות יהודיות.<BR> באוגוסט קראו קיצונים דתיים להרוס מסגדים והחלה מתפתחת מהומה.<BR> ב – 23 לאוגוסט, לאחר תפילות יום השישי, יצאו המוני ערבים לרחובות ופתחו במאורעות שארכו שבוע.<BR> עם פרוץ המאורעות היו מעט מאוד שוטרים בריטים.<BR> הבריטים לחצו על חוסייני לנסות ולהפסיק את המאורעות דרך העיתונות אולם זה היה בעיקר מס שפתיים מצדו.<BR> בגל המהומות נהרגו 130 יהודים ומספר דומה של ערבים, הארועים היו רחבים מבחינה גאוגרפית ובין המפורסמות הן התקריות בחברון ובצפת.<BR> היו גם התקפות על מושבים באזור ירושלים שהיו מבודדים ומאוחר יותר התפנו.<BR> העיניין של נטישת ישובים נתפס כחמור מאוד והוא מעיד על חומרת הפרעות.<BR>

עוד ביטוי לרדיקאליזציה הייתה צמיחת התנועות המחתרתיות האלימות.<BR> הייתה התארגות של צעירים לפגוע ביהודים.<BR> ההתארגנות המופרסמת ביותר היא עז א-דין אל-קאסאם שהיה מטיף סורי שפעל נגד הצרפתים וברח לחיפה.<BR> הוא עסק בגיוס כפריים להתאגדות היד השחורה שהרגו יהודים מידי פעם.<BR> ב – 1935 הוא נהרג על ידי הבריטים ונערכה לו הלוויה המונית.<BR> הוא נזכר אצל הפלסטינאים כגיבור לאומי אולם חשיבותו העיקרית היא תודעתית.<BR>

גורמים נוספים לפרוץ המרד הערבי בשנת 1936:

א.<BR> סידרה של שנות בצורת במגזר החקלאי שהשפיעה על מצבם הכלכלי של הכפריים הערבים.<BR> בעקבות הבצורת הם עברו להתגורר בשולי הערים יפו וחיפה וביססו שם שכונות עוני.<BR>

ב.<BR> התגברות מהומות הרחוב בקהיר ובדמשק גרמו לבריטים ולצרפתים לנסות לפייס את המתפרעים על ידי שיפור תנאי החיים והבטחות לאוכלוסיה בדבר אפשרויות ביטוי לאומי.<BR>

ג.<BR> בריטניה נתפסה כחלשה.<BR> נוצרה תחושה שכוחה של האימפריה נחלש לנוכח השתחררותן של איטליה, יפן וגרמניה מכללי הסדר העולמי שהתקבע אחרי מלה"ע I.<BR> הן קראו תיגר על עקרונות חבר הלאומים:

בעייתה של בריטניה היתה חובקת עולם, היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בפני כל שלושת המדינות האמביציוניות בבת אחת ועל כן החלה במדיניות פייסנית כלפיהן, דבר שהתקבל בא"י ואף בהודו כסממן של חולשה.<BR>

היהודים והבריטים ניסו להמעיט בחומרתו ולכן כינו אותו "מאורעות".<BR> הם ניסו לייחס למרד קוים ואופי כשל המאורעות הקודמים אך לא כך, היה זה מרד במלוא מובן המילה.<BR> זו הייתה ההתפרצות הערבית הגדולה ביותר כלפי השלטון הבריטי במזרח התיכון עד האינתיפאדה הראשונה.<BR>

תחילת המרד – נקודת ההצתה:

התנועה הציונית גמרה אומר שמולה ניצב עם מאורגן בעל דרישות מוסדרות ולא סתם חבורה של חוליגנים בעלי דרישות מוגזמות.<BR> הבריטים הבטיחו לערבים שבאם הם יפסיקו את השביתה והטרור, הם ישלחו ועדה מלכותית שתחקור את דרישותיהם ותענה להן במידת הצורך.<BR> הבריטים אף הגבילו את אישורי העליה.<BR>

אביב 39   ספטמבר 37       אוקטובר 36                 אפריל 36

חאג' אמין אל חוסייני שעמד בראש הועד הערבי העליון לא ניווט באופן פורמלי את מעשי האלימות והטרור אלא את השביתה וניהולה.<BR> כמובן שהייתה קיימת דו פרצופיות ובסתר הוא ניהל גם את האלימות.<BR> בסך הכל נהרגו במהלך המרד 80 יהודים, 200 ערבים ו – 28 בריטים.<BR> הבריטים השתלטו אט אט על הערבים וחסמו סימטאות במרכזי הערים.<BR> רוב המרד התרכז מבחינת אלימות באזור הספר הכפרי, שם קל היה למורדים לחמוק מהבריטים.<BR>

מדוע המרד לא התחיל בו זמנית גם בעיר וגם בכפר? זאת מכיוון שבחודשים אלו (אפריל-מאי) הכפרים עסוקים בעבודת האדמה ובמלאכת הקציר.<BR>

בספטמבר 1936 חל מפנה כאשר הבריטים החליטו להפעיל קצת יותר כוח, למרות היותם נתונים בין הפטיש לסדן מבחינת מצבם הבינלאומי.<BR> הצבא הבריטי הפעיל לחץ על הערבים להפסיק את האלימות והמרד החל לדעוך.<BR> המפותי הבין שממילא המרד דועך, ועל מנת שיראה כאילו הוא זה שמפסיק אותו הוא ביצע תרגיל לבריטים.<BR> הוא ביקש מהבריטים שיוציאו בקשות משליטי ערב השכנים להפסיק את המרד כיוון שרק כך יוכל להפסיק אותו מבלי לאבד ממעמדו כאילו נכנע.<BR> הבריטים עשו זאת וכך הגיע לסיומו השלב הראשון של המרד.<BR>

דעותיהם היו חלוקות.<BR> היו כאלה שהשוו אותם לנאצים ואחרים שראו בהם כתנועה לאומית בעלת דרישות.<BR> הישוב תחת הנהגתו של בן גוריון (ב"ג) שהיה יו"ר הנהלת הסוכנות, החליט על קו של הבלגה, כלומר הגנה על ישובים מבלי לצאת ולהתמודד עם המורדים.<BR> את זה הוא ציפה מהבריטים לעשות.<BR> זהו קו שמעורר התנגדות כיוון שהרבה אקטיביסטים ביישוב רצו לפגוע במורדים ולהילחם בחזרה.<BR> זה היה הצד הימני של הישוב.<BR>

גם בתוך ההגנה עלו קולות אקטיביסטיים שדרשו להקים יחידות שייסטו מקו ההגנה.<BR> כך הוקמו יחידות "הנודדת" בהנהגת יצחק שדה.<BR>

למעשה חלה נדידה מאידיאולוגיה של הגנה לכזו אקטיביסטית.<BR> הנדידה חלה בחלקו השני של המרד בשנים 39-1938 ושיאה בפעילותן של פלוגות הלילה.<BR>

תפקידה לבחון את המצב בא"י ולראיין את הנוגעים בדבר.<BR> הורכבה מפקידים בריטים ובראשה עמד פיל.<BR> הייתה זו "ועדת חקירה מלכותית" בדרגה הגבוהה ביותר, וכמעט תמיד כאשר ממנים ועדה שכזו, הממשלה הממנה מחוייבת להמלצותיה.<BR> הועדה בחנה את ההיסטוריה של הציונות, היהדות, האיסלאם, אידיאולוגיות, מעשיהם של הצדדים השונים כולל של הבריטים.<BR>

מסקנותיה 1937: המנדט לא יכול להמשיך ולפעול ויש להפסיקו כיוון שהוא אינו יכול להצליח במשימתו להכשרת הארץ.<BR> על כן דרושה חלוקה בין היהודים והערבים.<BR> (החלוקה הממולצת מופיעה במפה שחולקה בשיעור).<BR> ישראל במישור החוף ובגליל והערבים בכל השאר באופן רציף עד לירדן.<BR> הועדה אף המליצה להמשיך את השילטון הבריטי על ירושלים עם מוצא לים באיזור יפו.<BR> כמו כן הומלץ על שילטון בריטי בערים המעורבות דוגמאת חיפה, עכו, טבריה וצפת.<BR>

קיים ויכוח היסטוריוגרפי על שיח הטרנספר בהנהגה הציונית.<BR> חלק מהטיעונים הינם שהציונות לא דנה ברעיון הזה, אך בכך מתעלמים למעשה מאימרות מסויימות שאכן נאמרו.<BR> לא ידוע אם הדברים נאמרו ברצינות או לא.<BR> בני מוריס טוען שכמעט כל ההנהגה דיברה בזכות הרעיון ושאולי הפרקטיקה נשארה בגדר חוסר רצינות.<BR>

התגובות להצעת ועדת פיל

לפיל יש חשיבות כיוון שזהו עקרון של חלוקה שהשתרש והתקבל.<BR>

מבחינת הבריטים המרד ערער את רצונם להמשיך ולשלוט בא"י.<BR> תום שגב שכתב את ימי הכלניות טוען שרצונם של הבריטים להסתלק מהארץ התעורר כבר ב – 1939, אולם אז היה זה רצון מנטאלי ולא פורמאלי.<BR>

גם למלחמה זו היה תפקיד בהגשמת רצונותיהן של התנועות הלאומיות.<BR> העובדה היא שישראל קיבלה עצמאות ב – 1948 ומדינות ערביות אחרות במזה"ת בשנת 1946.<BR> המלחמה הייתה קפיצת המדרגה בדרישה לעצמאות.<BR>

מוקדי הכוח של העולם עברו מאירופה לרוסיה ואמריקה והיו לכך השפעות על הסיכסוך בא"י.<BR> אחרי 1945 אמריקה היא בעלת תפקיד בעולם ועוזרת לסלול את הדרך להקמת מדינה יהודית.<BR>

21.12.04

ועדת אונסקו"פ היא המובילה להחלטת האו"ם.<BR> מספטמבר עד כ"ט בנובמבר עיינה העצרת הכללית של האו"ם במסקנות הועדה והחליטה על תוכנית החלוקה.<BR> רוב חברי אונסקו"פ המליצו על חלוקה וזה היווה את הבסיס להחלטת האו"ם, ובנוסף המליצו על איחוד מדיני וכלכלי בין שתי המדינות.<BR> מרגע הגשת המפה על ההמלצות לאו"ם, כלומר מה-1 במספטמבר, הערבים לחמו נגד קבלת ההמלצות באו"ם ועיקר טעותם הייתה שכל חלוקה, באשר היא, לא תהיה צודקת, היות וכל מה שעיניין את הערבים היא א"י כארץ ערבית בלבד, בעלת אופי ערבי מובהק.<BR> כל שינוי וחלוקה נתפסו אצלם כאי צדק.<BR> אומנם הצדק הוא יחסי, אך זו תפיסה שלא הייתה מקובלת מאז ומעולם בקרב העולם הערבי ובאיסלאם כדת.<BR>  

מלבד הערבים המתנגדים, היו גם מדינות בקרב עצרת האו"ם שטענו לאי צדקתה של המפה כלפי הערבים.<BR> בנוסף לכך הם טענו ששטחים שהם ערבים דמוגרפית, עליהם להישאר בידיים ערביות ולא לעבור לידי יהודים.<BR>  

10 נמנעים, 33 בעד, 13 נגד.<BR> בעד הצביעו רוב המדינות הדמוקרטיות ונגד הצביעו רוב מדינות ערב.<BR> בתום ההצבעה שררה בצד היהודי שמחה גדולה ובצד הערבי הלם וכעס שהתבטאו באיומי המלחמה.<BR> הערבים גם טענו בפומבי שהם אינם צריכים לשלם על השואה ותוצאותיה.<BR>

בעולם הערבי פרצו מהומות.<BR> בא"י, דמשק וחלב התחולל רצח המוני של יהודים, מדינות ערב קמו כאחד וטענו שמלחמה אכן תפרוץ, מטיפי דת וביחוד מטיפי אוניברסיטת אל-אזהר גינו את ההחלטה והכריזו על ג'יאהד.<BR> ב – 30 בנובמבר כבר החלו יריות שסימלו את תחילת מלחמת 1948.<BR> ישנם היסטוריונים המייחסים את תחילת המלחמה למאי 1948.<BR> ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק האחרון בין ישראל לסוריה.<BR> מוריס טוען שהייתה מלחמה אחת שהתחילה בנובמבר 1947 ונמשכה עד 15.5.48.<BR>

26.<BR>12.04

נובמבר 1947 – מאי 1948.<BR> מלחמה קהילתית עד אפריל 1948: יהודים במגננה, ערבים תוקפים.<BR> האהדה בעולם ניתנה תמיד לצד החלש, לקורבן, ולכן כל צד ניסה להציג עצמו כחלש.<BR> השאלה המהותית היא מהם מרכיבי הכוח והחולשה של החברה והצבא.<BR>

בהיסטוריוגרפיה הציונית נהוג היה להתמקד בסוג מסויים של נתונים כדי להאיר את החולשה של הצד הציוני.<BR> בני מוריס מציע הסתכלות יותר מורכבת על יחסי הכוחות מבחינת הקהילות.<BR> על פניו נראה שהצד הערבי הוא פי 2 יותר חזק, אולם זה מטעה כיוון שיש להתחשב במרכיב הגיל.<BR> מאזן הגברים הצעירים היה דומה בין הקהילות כי המוסדות הציוניים דאגו להביא בעיקר צעירים לארץ.<BR> כמובן שצריך להבחין גם בגב החזק שממנו נהנתה הקהילה היהודית בא"י.<BR> לצד היהודי היה עורף בעם היהודי בתפוצות, בעיקר בארה"ב ובמערב אירופה.<BR>

במלחמה נהרגו 6,000 יהודים, 1% מכלל הישוב.<BR> בחלק הראשון - נובמבר עד מאי נהרגו 2.000 איש, רובם אזרחים.<BR> בצד הפלסטיני יש מספר משוער של 8,000 הרוגים, רובם אזרחים.<BR>

ניהול המערכה מדצמבר 1947 מתבצע בעיקר על ידי ההגנה.<BR> יש שמטילים ספק עד כמה ניהול המלחמה תאם את הרצון הפוליטי להגביל את האש.<BR> יש הטוענים שמטכ"ל ההגנה לא הצליח להשתלט על יחידות ההגנה בשטח אבל לפי המסמכים ניתן לראות היום שהמטה אכן ניהל את המלחמה ומה שהתבצע בשטח אכן תאם את הפקודות.<BR> האצ"ל והלח"י לא נשלטו כלל, ובנוסף היו יוצאי דופן בפעולות שנעשו בניגוד לפקודות.<BR> אופי הפעילות היה פעולה – תגובה – פעולה.<BR>

הועד הערבי העליון קם מחדש ב – 1946 לאחר שחאג' אמין אל חוסייני בגלות.<BR> בתחילת המלחמה רוב המנהיגים ברחו מהארץ, אולם באופן רישמי המשיך הועד לנהל את המלחמה.<BR> כל הועד הורכב מחוסיינים.<BR>

ועדות לאומיות – פלגים שונים בחברה הפלסטינית.<BR> מונעים על ידי אינטרסים מקומיים, בעיקר אינטרס של המעמד הבינוני באותו מקום שנמצא הועד.<BR> היה קיים מתח בין המנגנון העליון לבין הועד המקומי.<BR> בכל עיר קיימות מספר מיליציות של חבורות לוחמות שפעלו לפי המפקד ולפי מי שמימן אותן.<BR> בנוסף היה צבא ההצלה של קאוקג'י מדמשק שלא נשמע לועד ופעל באופן עצמאי.<BR>

• באופן כללי הצד הפלסטיני היה מאוד חלש.<BR> ההגנה הפנתה כוחות ממקום למקום ולערבים לא הייתה יכולת כזו.<BR> מצד ההגנה חשוב להבין את שרשרת הניצחונות של אפריל-מאי.<BR> הם עזרו להגנה להתגבש כצבא ונטעו ביטחון בלב הישוב.<BR> מנהלת העם התכנסה ב-12.5 וב"ג הזמין את ישראל גלילי ואת יגאל ידין שיתדרכו על הפלישה הצפויה.<BR> לטענתם הסיכויים לשרוד אותה עומדים על 50%.<BR> בחלק השני של המלחמה ההגנה הצליחה לשמור על גבולות המדינה כפי שנקבעו בהחלטת האו"ם.<BR> צבאות ערב היו מודעים להשמדה של הכוח הפלסטיני, ובזכות שורת הניצחונות הייתה הכרה מיידית במדינה יהודית כשזו הוכרזה.<BR> הכרזת המדינה עצמה הייתה במידה מסויימת גם תוצר של הניצחונות.<BR>

רוב התקופה היא של אי-לחימה המופרעת מידי פעם בהתנגשויות.<BR>

הצבאות הערבים שפלשו לישראל היו באופן כללי חסרי ניסיון קרבי, כמעט ולא לחמו ולא הכירו את השטח.<BR> מצד שני היהודים הכירו את השטח.<BR> לערבים היה יתרון בנשק כבד ובהפתעה מסויימת כיוון שלא היה ידוע בדיוק מהיכן יפלשו ולאיזה מטרות יכוונו.<BR>

המעניין במלחמה בין ישראל לירדן הוא שהירדנים לא תקפו את מדינת ישראל ובכל זאת היו בין השתיים קרבות אדירים.<BR> הקרב על ירושלים מסביר את כל מה שקורה בין ירדן לישראל במלחמה.<BR> ב – 18 במאי התפרס הצבא הירדני בשער הגיא ובלטרון, אבל לא נכנס לירושלים כדי לא להכעיס את העולם וכיוון שהשטח מוגדר כבינלאומי.<BR> ב- 19 במאי נשלחו חיילים לירושלים בגלל מבצע ההגנה קלשון שאחת ממטרותיו הייתה השתלטות על העיר העתיקה.<BR> ערביי ירושלים ביקשו מעמאן להציל אותם מהשתלטות.<BR> יומיים קודם לכן ב – 17 למאי השתכנע עבדאללה שאין לו ברירה אלא להצטרף למדינות ערב, אחרת ירדן תואשם שהפקירה את ירושלים.<BR> בנוסף לכך מפקד הצבא גלב הבין שאין מנוס מלהשתלט על העיר, כיוון שאם היהודים יכבשו אותה, הם יוכלו לכתר את הליגיון הירדני ולנתק אותו מירדן.<BR> לעבדאללה היו כאמור מספר פיתויים רציונאליים וריגשיים, ובנוסף אביו קבור בירושלים, והוא החליט לשלוח לגלב מברקים שיכבוש את העיר.<BR> ב – 29 לחודש הליגיון כובש את הרובע היהודי.<BR> יש מיתוס שהליגיון ניסה לכבוש את ירושלים המערבית ושהיהודים הדפו אותו, אבל למעשה הוא רק ניסה לפרוץ את הדרך ולהשתלט על העיר העתיקה.<BR>

גלב מבין שעליו לשלוט בלטרון ובכניסה לעיר.<BR> הוא ידע שהוא צריך למנוע מהיהודים מעבר בכביש, והיהודים גם הבינו זאת.<BR> כל צד התקשה להבין את הכוונות האסטרטגיות של הצד השני ועל רקע זה התפתחו קרבות לטרון.<BR>

4.1.05

התכנית המצרית למלחמה: הצבא המיצרי שינה את תוכניותיו משתי סיבות:

הוא היה אמור להתקדם דרך כביש החוף אחרי שחצה את רפיח לכיוון תל אביב.<BR> היסטוריונים טוענים שהצבא המיצרי לא תכנן לאתגר את צה"ל, להגיע לת"א ולנצח.<BR> העובדה היא שהצבא המיצרי גמר את מסעו צפונה בקצה הגבול של החלק הדרומי שיועד למדינה הפלסטינית (ק"מ צפונה מאשדוד).<BR> המסע העיקרי לכיוון החוף היה אל עבר אשדוד ולא ת"א.<BR> זה לא אומר שהצבא המיצרי ראה בגבולות החלוקה משהו קדוש.<BR> יתכן שהם עצרו באשדוד כיוון שהכוח נתקל בקשיים או שקיבלו הנחיות אחרות.<BR> היו גם זרועות מצריות שאכן חצו את הגבול גם לשטחים שיועדו למדינה היהודית.<BR>

באוקטובר 1948, כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע יואב, כבש צה"ל את הגליל הצפוני עד גבול לבנון.<BR> במבצע חירם הוא הביס את צבא ההצלה והניס אותו.<BR> צה"ל גם חצה את הגבול במכוון וכבש 16 כפרים לבנונים לאורך אצבע הגליל.<BR> ב-31.10 נכבשו הכפרים בפלישה ראשונה ללבנון.<BR> ישראל פינתה מאוחר יותר את השטח בתמורה לחתימה לבנונית על הסכם שביתת נשק בסוף מרץ 1949.<BR>

בחודשים פברואר – מרץ 1948, במהלך מלחמת האזרחים, התייאשו האמריקאים מתוכנית החלוקה והמליצו על המשך שלטון בינ"ל במקום שתי מדינות.<BR> האמריקאים שוכנעו על ידי הנצחונות של היהודים באפריל-מאי, שניתן לקיים בארץ מדינה יהודית ועל כן תמכו בהקמתה.<BR> מדינות העולם והאמריקאים במיוחד הבינו לאור הפלישה הערבית וחוסר היכולת היהודית  להכיל את ריבונותם על השטח שניתן להם (הנגב), ששירטוט הגבולות ותכנית החלוקה אינם פרקטים.<BR> כלומר, בפועל קמה מדינה יהודית אבל לא בתוואי שהאו"ם שירטט.<BR> בנוסף לכך, הבריטים כל הזמן רצו בקשר יבשתי בין הבסיסים שלהם במצרים ובירדן.<BR> הם לחצו על ברנדוט להביא להפסקת אש ודרשו ממנו שהנגב יעבור לשליטה ערבית כדי ליצור רצף טריטוריאלי.<BR> ביוני, כאשר ההפוגה נכנסה לתוקף, ניסה ברנדוט לשכנע את הצדדים לקבל חלופה לתוכנית החלוקה והציע שישראל תוותר על הנגב לטובת הערבים, בתמורה לשטח שהיהודים תפסו צפונית לבן עמי שהיה מיועד לערבים.<BR> בנוסף הוא הציע שירושלים תעבור להיות תחת ריבונות ירדנית.<BR> גם הערבים וגם היהודים סרבו להצעה, וב-8.<BR>7 התחדשו הקרבות.<BR> במהלך ההפוגה בספטמבר 1948 החל ברנדוט לנסח תוכנית נוספת וב-16.<BR>9 העביר אותה לאו"ם.<BR> עיקרי התוכנית שהנגב יועבר לשליטה ירדנית וכך גם לוד ורמלה, ובתמורה תקבל ישראל את כל הגליל.<BR> ירושלים תשאר בשלטון בינ"ל והפליטים יוכלו לשוב לשטח המדינה היהודית.<BR> יום לאחר הגשת הדו"ח נרצח ברנדוט על ידי הלח"י והתוכנית נדחתה.<BR>

למלחמת העצמאות היו שתי תוצאות מרכזיות:

1. ניצחון והקמת מדינת ישראל.<BR>

בתקופת הפליטים הראשונה: המדיניות הייתה שמדינת ישראל קיבלה את החלוקה ותוקם עם רוב ערבי.<BR> בתקופה זו גלילי הוציא פקודה שיש להשאיר את התושבים הערבים במקומם (תעודה רישמית).<BR>

בתקופת הפליטים השניה: המדיניות השתנתה.<BR> אומנם לא היה אימוץ של מדיניות גירוש כללי, אך בכל זאת היה שינוי שאין לו תיעוד מוכח.<BR> לא קיימת שרשרת מאורגנת שמעידה על פעילות עיקבית.<BR> גולני וגבעתי התנהגו בצורות שונות.<BR>

לא הייתה מדיניות על של גירוש, אך מתחילת המעבר למתקפה של ההגנה הייתה קיימת אוירה של גירוש, ולא כל הכוחות הישראלים פעלו בצורה אחידה לפיה.<BR>

הועד הערבי העליון והוועדים המקומיים היו נגד בריחה ערבית וכל העת הוציאו צווים בנושא, אך אלה לא נשאו פרי.<BR> לצד זה היה עידוד של יציאת נשים, ילדים וזקנים על ידי הועדים השונים על מנת שלא יפגעו.<BR> בריחתם של אלו החלה עוד ב-1947 והליגה הערבית החליטה שמדינות ערב תפתחנה את שעריהן עבורם.<BR>

מתחילת מאי קיימות הוראות ברורות ברדיו של קאוקג'י שלא לנטוש בתים ולא לברוח, ושאם כן תהיה בריחה הבתים יוחרמו על ידי צבא ההצלה.<BR> על כן מדינות ערב אף קוראות לפליטים לחזור ומבקשות מישראל לפתוח את שעריה על מנת שיוכלו לחזור.<BR> ישראל מצידה הוציאה החלטה רישמית שלא לאפשר להם לחזור בכל מחיר.<BR> מדיניות ישראלית זו הפכה רישמית בקיץ 1948 וכך נתפסה הבריחה כגירוש, הן על ידי הבורחים והן על ידי העולם.<BR>

ההיטוריוגרפיה הציונית נטתה להעלים את מעשי הטבח והגירוש: דיר יאסין, מקרי טבח במהלך מבצע חירם בצפון.<BR> קיימת סיבה טובה לחשוב שהקצונה המבצעת את מעשי הטבח הבינה שזהו רצונו של הפיקוד הבכיר, כיוון שרק כך הם הביאו לבריחה.<BR> בדיעבד ב"ג דאג שאף אחד לא יעמוד לדין על ביצוע טבח.<BR>

הערבים לא הצליחו במטרתם למגר את היהודים ולהציל את הפלסטינים.<BR> היהודים לעומתם כן הצליחו והקימו מדינה תוך שמירת רוב השטחים שיועדו להם ואף תפסו שטחים נוספים.<BR> ירדן אף היא הצליחה במטרותיה בכך שנוספו לה שטחים אך נכשלה בכינון שליטה יציבה בשטח הזה.<BR> הסורים הצליחו לתפוס שטח קטן במערב הירדן אך הפסידו אותו בהסכמי שביתת הנשק.<BR> כך שבעצם הם לא תרמו להקמת מדינה פלסטינית.<BR>

מבחינה כלכלית הישוב ניזוק במלחמה עקב איבוד תוצרת חקלאית ואבדות בנפש, אך יצא מחוזק בשטח ובאוכלוסית העולים.<BR> עד שנת 1951 מספר האוכלוסיה הוכפל.<BR> למדינות הערביות גם היו הפסדים כלכליים ובעיקר נפגעו יציבותם של המשטרים.<BR> הנשיא המיצרי נרצח.<BR> בסוריה המשטר נפל והרמטכ"ל תפס את השלטון והחזיק בו עד שנרצח, ומאז התחלפו המשטרים עוד כמה פעמים עד 1970 בגלל רציחות.<BR>

המיצרים דרשו לחתום עקב מפלתם בינואר 1949 ברפיח.<BR> הדיונים התנהלו ברודוס בחסות האו"ם וההסכם הראשון שנחתם ב-24.2.49.<BR> בדיונים עלה נושא הגבול והדרישה הישראלית לגבול בינ"ל.<BR> מיצרים טענה שהחלטת האו"ם העניקה את אותו השטח למדינה הפלסטינית לכשתקום.<BR> במלחמה המיצרים איבדו את השטח לטובת ישראל וטענו שלא יתכן שהוא ישאר בידי ישראל.<BR> ראלף בנץ הציע שהשטח יהפוך לאזור מפורז ללא שלטון של אף צד, אולם בפועל הוא נשלט בידי ישראל שהכניסה לתוכו חיילים במסווה של שוטרים.<BR>

להסכם הראשון סופח מכתב ישראלי שבו הבטיחה לדאוג לשלומם של הכפרים הערבים בכיס פלוג'ה.<BR> גורל תושבי פלוג'ה נידון אף הוא בשיחות לפני ההסכם הראשון.<BR>

ההסכם השני נחתם ב-23.3.49 בין ישראל ולבנון.<BR> התביעה הלבנונית העיקרית הייתה שעל ישראל לסגת מהשטח שנמצא מערבית לאצבע הגליל וכיוון לבנון.<BR> היא למעשה דרשה לחזור לגבול הבינ"ל.<BR> ישראל ביקשה שבתמורה לנסיגה הסורים יסוגו מהשטחים הישראלים שנכבשו ממנה.<BR> לבנון בתגובה טענה שאין זה מעיניינה מה שקורה עם סוריה ולכן ישראל הציבה תנאי אחר ודרשה להוציא יחידות סוריות מגבול ישראל – לבנון.<BR> לתנאי זה לבנון נענתה וישראל חזרה לקו הגבול הבינ"ל.<BR>

לשטח שכבשה ירדן לא היה שום תיעוד בהחלטות אלו ואחרות ולכן גבול זה גרם לבעיות קשות והיה קושי להגיע להסכם.<BR> ישראל דרשה שלפחות הצבא העיראקי יצא מהגדה.<BR> בנוסף דרשה ישראל נסיגה קטנה של הצבא הירדני על מנת שתוכל לשלוט על רכס ההרים שיבטיח לה מעבר צפונה קל יחסית.<BR> ההסכם נחתם ב-3.4.49 כיוון שירדן הבינה שאם ישראל תפרוץ את קו החזית, היא תוכל לכבוש את כל הגדה.<BR> כך הצטייר האיום של ישראל בעיניי הירדנים.<BR> ירדן ויתרה על השטח של וואדי ערה, כפר קאסם – המשולש.<BR> בריטניה וארה"ב סירבו להתערב לטובת ירדן בקשר לתחושת האיום שחשה מצד ישראל.<BR> בהסכם נקבע שישראל לא רשאית לפגוע בתושבי המשולש, הבטחה שניתנה עקב הניסיון המר של כיס פלוג'ה באיזור המפורז שנקבע בהסכם עם מצרים.<BR>

קו בינ"ל בין ישראל לסוריה נקבע עוד בין הצרפתים לבריטים בשנות ה-20.<BR> בהסכם זה נלקח דגם בנץ מאזור הפירוז המיצרי וייושם גם שם.<BR> ישראל התחייבה לפירוז השטח שהסורים כבשו – אזור אל חאמה, עין גב, בניאס.<BR> היא גם התחייבה להעביר את כוחותיה ממערב לירדן.<BR> הייתה באזור משטרה יהודית ששמרה על הישובים היהודים ובשנים 1949-1956 נוצרו מתחים רבים והתנקשויות בשני הצדדים.<BR>