admin, בירוקרטים, מפעילי מערכת
4,938
עריכות
על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
Ran.Rutenberg (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| (13 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 25: | שורה 25: | ||
===עליית הלאומיות הציונית יהודית=== | ===עליית הלאומיות הציונית יהודית=== | ||
המילה ציונות הומצאה ע"י בירנבאום ב – 1890. שם התנועה נטבע כעשור לאחר התחלת פעילותה. | המילה ציונות הומצאה ע"י בירנבאום ב – 1890. שם התנועה נטבע כעשור לאחר התחלת פעילותה. תנועת הציונות היא בעלת צד חיובי ושלילי מעצם קיומה. מצד אחד, היא השאיפה עתיקת היומין של היהודים לשוב לציון ולהקים מחדש את ביתם הלאומי. אולם מצד שני, ניתן להתייחס לפגיעות של העולם הנוצרי ביהודים ולציונות כתגובה לכך. | ||
הלחץ על היהודים לצאת מאירופה הוא תולדה של האנטישמיות שבאה מעליית הלאומיות באירופה. 3 מליון יהודים עזבו את אירופה בין השנים 1881 ל – 1914, ורובם היגר לארה"ב ולא"י. לא"י הגיעו 50-60 אלף איש בקיץ 1882.<BR> | הלחץ על היהודים לצאת מאירופה הוא תולדה של האנטישמיות שבאה מעליית הלאומיות באירופה. 3 מליון יהודים עזבו את אירופה בין השנים 1881 ל – 1914, ורובם היגר לארה"ב ולא"י. לא"י הגיעו 50-60 אלף איש בקיץ 1882.<BR> | ||
אלקלעי, קלישר, משה הס ואחרים התחילו כבר באמצע המאה ה – | אלקלעי, קלישר, משה הס ואחרים התחילו כבר באמצע המאה ה – 19 לקדם את רעיונות הציונות. בפועל הציונות החלה עם הירצחו של הצאר הרוסי אלכסנדר השני (13 במרץ 1881) ע"י חבורת אנרכיסטים רוסים. ההמון והמשטרה האשימו את היהודים ברצח והעם הגיב ב[[פוגרומים]]. הדבר גרם ליהודים לפקפק בתנועת ההתבוללות וברעיונות ההשכלה. מי שהעלה את השאלה הנ"ל היה פינסקר, רופא רוסי, אשר כתב את הספר "אוטואמנסיפציה". | ||
העולים לארץ קראו לעצמם חובבי ציון. עד 1903 היו 20 מושבות בארץ. התנועה הציונית בעשור הראשון הייתה ללא מנהיג וללא חזון פוליטי בר יישום. | העולים לארץ קראו לעצמם חובבי ציון. עד 1903 היו 20 מושבות בארץ. התנועה הציונית בעשור הראשון הייתה ללא מנהיג וללא חזון פוליטי בר יישום. | ||
לבסוף היא מצאה אותו בהרצל שנכנס לזירה באמצע שנות ה- 90 של המאה ה- 19 לאחר שכיסה כעיתונאי את [[פרשת דרייפוס]] בפריז. שם הוא ראה את ההמון הצרפתי הצועק והבין שהבעיה האנטישמית היא בעיה של כל אירופה ולא רק של מתי מעט.<BR> הוא כתב את הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור ב – 1896, כיוון שהוא הבין שהדבר היחידי שיפסיק את האנטישמיות זו הקמת מדינה "נורמלית" ליהודים. | לבסוף היא מצאה אותו בהרצל שנכנס לזירה באמצע שנות ה- 90 של המאה ה- 19 לאחר שכיסה כעיתונאי את [[פרשת דרייפוס]] בפריז. שם הוא ראה את ההמון הצרפתי הצועק והבין שהבעיה האנטישמית היא בעיה של כל אירופה ולא רק של מתי מעט.<BR> | ||
הרצל חשב שצריך לפנות את הארץ מערבים (טרנספר) ולפתוח אותה ליהודים, אך זה לא רשום בשום מסמך רישמי, אלא רק בספר השני שלו בו הוא מזכיר מדינה של יהודים וערבים כמיעוט עשיר. | הוא כתב את הספר "מדינת היהודים" שיצא לאור ב – 1896, כיוון שהוא הבין שהדבר היחידי שיפסיק את האנטישמיות זו הקמת מדינה "נורמלית" ליהודים. הוא האמין שאירופה תעזור ליהודים להקים מדינה כדי להפטר מהם, ואף הבין שאין ציונות ללא ציון ושלא יהיה ניתן להקים מדינה על בסיס חובבי ציון. אליבא דהרצל היה צורך בהתאגדות גדולה ומשמעותית של היהודים אשר תשכנע את מדינות אירופה לעזור בהקמת מדינה יהודית. תחילת המאמצים בכיוון זה צריכה להיות בשכנוע השלטון העותמאני. הרצל היה יחודי בכך שהיה חוזה ואף מבצע. הוא הדפק מדלת לדלת של שליטים אולם לא הצליח לשכנע אותם. הרצל חשב שצריך לפנות את הארץ מערבים (טרנספר) ולפתוח אותה ליהודים, אך זה לא רשום בשום מסמך רישמי, אלא רק בספר השני שלו בו הוא מזכיר מדינה של יהודים וערבים כמיעוט עשיר. | ||
הציונים שהגיעו לא"י התיישבו בעיקר במישור החוף, כיוון שהשפלה והעמקים היו תפוסים ע"י ערבים.<BR> הרצל | '''1897''' – הקונגרס הראשון שבו הוקמה התנועה הציונית. | ||
'''1889 – 1903''' - ההגירה הראשונה לא"י. התעוררה בעקבות גל פוגרומים. | |||
'''1903 – 1914''' - עליה שניה שבאה בעקבות גלי פוגרומים שונים. | |||
ברמה המעשית, מפעלו של הרצל לא הצליח כיוון שהוא לא השיג כספים וכיוון שהייתה התנגדות רבה אליו מצד היהודים העשירים שהיו מרוצים במקומם. | |||
הציונים שהגיעו לא"י התיישבו בעיקר במישור החוף, כיוון שהשפלה והעמקים היו תפוסים ע"י ערבים.<BR> | |||
הרצל גדל בבית בורגני עירוני שלא כמו מרבית המתיישבים הראשונים אשר הגיעו מעיירות יהודיות במזרח אירופה. הוא לא התעקש על א"י, והיה מוכן להקים מדינה בכל טריטוריה (ראה פרשת אוגנדה).<BR> | |||
במהלך 1903 - 1905 התבהרה התמונה לאן מועדות פני המדינה שתקום. התנהל וויכוח בקונגרס הציוני האם לקבל את ההצעה הבריטית להתיישבות באפריקה, אך לבסוף הוכרעה הכף לטובת חובבי ציון אשר דרשו שהמדינה תקום אך ורק בארץ ישראל.<BR> | |||
הרצל הצליח להעביר למנהיגי הגויים באירופה את אחיזת העיניים שהציונות היא תנועה חזקה, ואת המסר שהציונות מבטאת את רצון העם היהודי (למרות שזה לא בהכרח היה נכון). כמו כן, לפי השקפת העולם אותה הרצל הפיץ התנועה הציונית היא עשירה עד כדי כך שתוכל לשלם עבור חלקת ארץ (דבר שהסתדר היטב עם דעות אנטישמיות לגבי העושר המופלג של היהודים ושליטתם בכלכלה העולמית. | |||
===האיסלם והיהדות=== | ===האיסלם והיהדות=== | ||
קיים ויכוח האם העולם המוסלמי לאורך המאות התייחס בסובלנות למיעוטים היהודים בקירבו (כביכול עם עליית הציונות נוצרה איבה בין הדתות).<BR> | קיים ויכוח האם העולם המוסלמי לאורך המאות התייחס בסובלנות למיעוטים היהודים בקירבו (כביכול עם עליית הציונות נוצרה איבה בין הדתות).<BR> | ||
ראיית העולם האיסלמית היא ראיה אקסלוסיבית ומפלה, בכך שהיא מחלקת את העולם למוסלמים ולכופרים. | הייתה תקופה שבה היה תור זהב ביחסי יהודים-מוסלמים (בצפון אפריקה ובספרד), ולכן חלק מצביעים על תקופה זו כדגם ליחסים הכביכול טובים. הויכוח הוא בעיקר תעמולני, כי הדגם הזה של תור הזהב אינו טיפוסי ואינו מייצג.<BR> | ||
בקוראן ישנן התיחסויות רבות ליהודים וליהדות. | בני מוריס טוען שכמעט לאורך כל הדרך, האיסלאם התייחס למיעוט היהודי כאזרחים בעלי מעמד משני, נחות, התייחסות של השפלה. בנוסף לכך ישנם חוקים מגבילים ליהודים (מיסוי וכו'). לצד זה קיימות התפרצויות אלימות כלפי היהודים - פוגרומים, בד"כ הדבר התרחש בקצוות האימפריות האיסלמיות ולא במרכז, ובד"כ בתקופות של ירידה בכוחו של שליט מסויים. | ||
שינוי מתחיל להתרחש באמצע המאה ה – 19 עקב רוחות מערביות של נאורות החודרות לאימפריה העותמאנית על ידי קונסולים ומחנכים מערביים. | |||
ראיית העולם האיסלמית היא ראיה אקסלוסיבית ומפלה, בכך שהיא מחלקת את העולם למוסלמים ולכופרים. ישנה תפיסה של לוחמנות ומאבק תמידי בין השניים, יחס בסיסי ועויין לכופרים, דחיית השונה ושנאת זרים.<BR> | |||
דרך אחרת שבה פעלו הדברים לרעת העם הפלסטיני הייתה שיהדות ארצות האיסלם הגיעה לא"י עם דעות שליליות כלפי הפלסטינים והעולם הערבי, דבר שחיזק את האגף הימני בציונות שתמך בקו נוקשה כלפי הערבים. | היחס ליהודים נקבע בקוראן ומושתת על יחסים בין מוחמד ליהודים כאשר ייסד את האיסלם. התחלת האיסלם הייתה רצופה מאבקים בין מוחמד לעוינים לו. השבטים היהודיים לא קיבלו את סמכותו הדתית של מוחמד ולא הצטרפו אליו, מאוחר יותר הוא כבש וגרש אותם. בסופו של דבר מוחמד והחליפים אחריו הצליחו "לנקות" את השטח של חצי האי ערב משבטים יהודיים ונוצרים. זהו גורם אחד לעוינות בין הדתות. הגורם השני קשור ליחסי הקנאה והעוינות כלפי היהודים שנחשבו בכירים לפני האיסלם והיו קרובים לאל עוד לפני יסוד האיסלם. | ||
בקוראן ישנן התיחסויות רבות ליהודים וליהדות. חלקן שליליות – רוצחי נביאים (הכוונה לישו).<BR> | |||
העולם האיסלמי שהתפשט עד ספרד במאה ה – 7 התקבע בהסכם שהנפיק החליף עומר, ובו נקבעו סדרי היחסים בין המיעוט היהודי לשלטון. נקבע שהאימפריה תגן על היהודים והנוצרים שבקירבה, ובתמורה המיעוטים יתחייבו לשני סוגי מיסים יחודיים, יאסר עליהם לרכב על סוסים, לשאת נשק, לבנות כנסיות וימנעו מנישואים מעורבים ומלבוש יחודי.<BR> | |||
במקומות מסויימים נותרו חוקים אלה עד ימינו, למשל אין אפשרות ליהודי להיות אזרח ירדני. היחס כלפי הקהילות הנוצריות היה קשוח ועוין גם כן, כיוון שהנוצרים נתפסו כגיס חמישי של האימפריות הנוצריות מסביב. | |||
שינוי מתחיל להתרחש באמצע המאה ה – 19, עקב רוחות מערביות של נאורות החודרות לאימפריה העותמאנית על ידי קונסולים ומחנכים מערביים. הסולטאן העביר שני צווים אימפריאליים שבאופן רישמי הורו על שיוויון בממלכה (1839, 1856), התייחסות שווה לכל אזרחי הממלכה. החוקים החלו להיות שיוויוניים אך לאוכלוסיה עדיין היה קשה לקבל את השיוויון. באופן מעשי קהילות המיעוט הדתי זכו למעמד של אזרחים סוג ב' עד קריסת האימפריה העותמאנית.<BR> | |||
החדירה המערבית גרמה להגברת העוינות כלפי הקהילות היהודיות המקומיות. הערבים ראו בחדירה זו סיבה להגברת העוינות כיוון שמבחינתם הייתה זו חסות של האימפריות המערביות ליהודים. החדירה המערבית הביאה איתה גם אנטישמיות נוצרית שהגיעה גם לערבים המקומיים. אחת התופעות הייתה רעיון עלילות הדם שהחלו להתפשט עם חדירת המערב, כנראה ע"י כמרים נוצריים. | |||
הדבר חזר כבומרנג כלפי העולם המוסלמי בכמה צורות – האימפריה העותמנית התייחסה לעולים היהודים שהגיעו לא"י בבוז, הם נתפסו כעם חלש, ודאי לא ככאלו המסוגלים לקחת מהאימפריה חלקת קרקע. באופן כללי זה איפיין את העולם הערבי כלפי הציונות גם לאחר הצהרת בלפור. אף אחד לא התייחס ליהודים ברצינות דבר שכמובן החליש את התנועה הלאומית הפלסטינית בהתנגדותה ליהודים. זאת כיוון שקשה היה לגייס תומכים כנגד דבר שלא נתפס כאיום אמיתי. דרך אחרת שבה פעלו הדברים לרעת העם הפלסטיני הייתה שיהדות ארצות האיסלם הגיעה לא"י עם דעות שליליות כלפי הפלסטינים והעולם הערבי, דבר שחיזק את האגף הימני בציונות שתמך בקו נוקשה כלפי הערבים. | |||
===עליית הלאומיות הפאן ערבית=== | ===עליית הלאומיות הפאן ערבית=== | ||
אין ספק שהיה פער בין ההתפתחות של הזהות הלאומית הציונית לעומת זו הערבית. | אין ספק שהיה פער בין ההתפתחות של הזהות הלאומית הציונית לעומת זו הערבית. היהודים הגיעו להכרה לאומית 25-50 שנה לפני הערבים וזו אחת הסיבות לניצחון היהודי.<BR> | ||
הערבים שישבו בא"י לא ראו עצמם כפלסטינים במהלך המאה ה – 19 ובוודאי לא כתנועה ערבית נפרדת (קיים ויכוח על כך בין ההיסטוריונים). | הערבים שישבו בא"י לא ראו עצמם כפלסטינים במהלך המאה ה – 19 ובוודאי לא כתנועה ערבית נפרדת (קיים ויכוח על כך בין ההיסטוריונים). לטעמו של בני מוריס, הערבים החלו לחשוב על עצמם כתנועה לאומית החל משנות ה – 20 של המאה העשרים (ברוך קימרלינג טוען שזה קרה 100 שנים קודם, ראשיד חלידי טוען שזה החל בסוף המאה ה – 19). במאה ה – 19 החלו הרוחות הלאומניות של אירופה לחדור לאימפריה העות'מאנית. רוחות אלה גרמו לנוצרים לחוש פגועים בתוך האימפריה. במלחמות בין האימפריה לרוסיה, האימפריה גבתה מיסים כבדים והערבים מחוץ לטורקיה חשו תסיסה ודרשו התנתקות. הסולטאן זימן כינוס של הפרלמנט באיסטנבול, וזו הייתה הפעם הראשונה בה באו ערבים לידי ביטוי פוליטי באימפריה העות'מאנית. | ||
גורמים חיצוניים – חדירה של רוחות מערביות.<BR> | |||
גורמים פנימיים – החלשה הדרגתית של האימפריה העותמאנית (מחצית שניה של המאה | '''גורמים חיצוניים''' – חדירה של רוחות מערביות.<BR> | ||
'''גורמים פנימיים''' – החלשה הדרגתית של האימפריה העותמאנית (מחצית שניה של המאה ה– 19). | |||
חולשת האימפריה הייתה חולשה כלכלית עקב המלחמות, הלוואות (1876-1878), 1878 – כרזות בחוצות דמשק, אזורים שנמצאים במגע עם המערב. | סביב מלחמת העולם הראשונה התגבשות של תנועה לאומית ערבית.<BR> | ||
חולשת האימפריה הייתה חולשה כלכלית עקב המלחמות, הלוואות (1876-1878), 1878 – כרזות בחוצות דמשק, אזורים שנמצאים במגע עם המערב. עדיין לא היה רצף לתסיסה הלאומית הזו, זה היה מצב של טרום לאומיות (הנטיה הלאומית לא רווחה עדיין בעמים). עד ל – 2% מהאוכלוסיה. | |||
שלושת המבשרים של הלאומנות הערבית – עאבדל רחמן אל כואכיבי, רשיד רידה, נזיב עזורי.<BR> | שלושת המבשרים של הלאומנות הערבית – עאבדל רחמן אל כואכיבי, רשיד רידה, נזיב עזורי.<BR> | ||
עבד אל רחמן אל כואכיבי: דיבר על הצורך בפאן ערביות, לא הטיף למדינה ערבית עצמאית אלא להגברת התודעה הלאומית. | '''עבד אל רחמן אל כואכיבי''': דיבר על הצורך בפאן ערביות, לא הטיף למדינה ערבית עצמאית אלא להגברת התודעה הלאומית. תקף את הרודנות העותמאנית ואת חולשתה של האימפריה.<BR> | ||
ראשיד רידא: האמין בתחיה איסלאמית ומאוחר יותר הטיף ללאומנות ערבית. | '''ראשיד רידא''': האמין בתחיה איסלאמית ומאוחר יותר הטיף ללאומנות ערבית. לקראת סוף ימיו הפך לפעלתן פוליטי. ביקש לערוך דה-צנטרליזציה של מבנה האימפריה (עד מלה"ע I שלאחריה הטיף ללאומנות פאן ערבית).<BR> | ||
נג'יב עזורי: כלפי המערב יצג את המבשרים של הלאומיות. | '''נג'יב עזורי''': כלפי המערב יצג את המבשרים של הלאומיות. הוא כתב בצרפתית ולכן המסר שלו היה נגיש למערב. ספרו – "תחיית האומה הערבית בתורכיה האסיאתית". | ||
כנראה שנחוץ היה זעזוע נוסף על מנת להמריד את האוכולסיה. | |||
כנראה שנחוץ היה זעזוע נוסף על מנת להמריד את האוכולסיה. ב– 1908 מרדה קבוצת קצינים צעירים נגד הסולטן, וזמן קצר לאחר מכן הוא איבד מכוחו ופוטר. עד 1920 האימפריה איבדה מכוחה והשליטה מתרכזת בידי הקצינים אשר ניכסו חלקים מהשלטון. הקצינים התירו את הרסן והפכו את האימפריה לחופשית יותר. הם דרשו חוקה, נתנו היתרים לפעילות של מפלגות ועיתונים, והעניקו חופש פוליטי ואזרחי מסויים. אולם, האימפריה לא הפכה למתירנית יותר כלפי מיעוטים.<BR> | |||
הקצינים הנחילו "תורכיפיקציה" באימפריה – לימוד חובה של תורכית בבי"ס, החלפת פקידים ערבים בתורכים, השפה התורכית הפכה להיות השפה הרשמית של השלטון. הדבר הביא להקמת מפלגות שונות עם צעירים ערביים מלומדים (אל – פתאת) אשר הטיפו לביזור ודה-צנטרליזציה בתוך האימפריה. למעשה הם דרשו שיוויון. ב– 1913 החלו להישמע קולות במפלגות אלו הקוראים לעצמאות, על רקע המלחמות הבלקניות שבהן הסתבכה האימפריה. הביטוי העיקרי המוסדי היה כינוס ראשון ביולי 1913 של נציגים ערבים מהאימפריה בפריס (הקונגרס הערבי I) הוצגו בפני האימפריה סידרה של דרישות וביניהן רפורמה כלכלית ומעבר לביזור, אוטונומיה לערבים וחידוש לימוד השפה הערבית. על פניו קיבל הממשל העותמאני את הדרישות, אך הדברים לא ייושמו בגלל פריצת מלה"ע ה- 1. | |||
בקיץ 1919 הציבה מלה"ע I משני צידי המתרס את מעצמות המערב (בנות הברית) אל מול דיקטטורות – האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, שאליהן התווספה האימפריה העותמאנית.<BR> למעשה נוצר מצב של המדינות דמוקרטיות ורוסיה מול אימפריות דיקטטוריות בעלות מיעוטים רב-גוניים.<BR> המלחמה החלה למעשה כתקיפה תוקפנית של האוסטרו-הונגרים והגרמנים, ואליהן התווספה בנובמבר 1914 האימפריה העותמאנית כיוון שרצתה לכבוש שטחים נוספים.<BR> | בקיץ 1919 הציבה מלה"ע I משני צידי המתרס את מעצמות המערב (בנות הברית) אל מול דיקטטורות – האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה הגרמנית, שאליהן התווספה האימפריה העותמאנית.<BR> למעשה נוצר מצב של המדינות דמוקרטיות ורוסיה מול אימפריות דיקטטוריות בעלות מיעוטים רב-גוניים.<BR> המלחמה החלה למעשה כתקיפה תוקפנית של האוסטרו-הונגרים והגרמנים, ואליהן התווספה בנובמבר 1914 האימפריה העותמאנית כיוון שרצתה לכבוש שטחים נוספים.<BR> | ||
בקרב הלאומנים הציונים והערבים, היה ברור שזוהי שעת כושר עולמית כדי לזכות באוטונומיה.<BR> הציונים וגם הערבים קיוו שהאימפריה תפסיד ושיוכלו להשתחרר ממנה.<BR> מצד שני, המסה הגדולה של העמים הערבים לא תמכו במדינות המערב כיוון שהללו נחשבו לעמים של כופרים.<BR> הרוב הערבי הגדול המשיך להתנהג כאזרחים נאמנים של האימפריה בזמן המלחמה.<BR> רק מיעוט קטן חשב על פרוץ המלחמה כהזדמנות לשחרור.<BR> | בקרב הלאומנים הציונים והערבים, היה ברור שזוהי שעת כושר עולמית כדי לזכות באוטונומיה.<BR> הציונים וגם הערבים קיוו שהאימפריה תפסיד ושיוכלו להשתחרר ממנה.<BR> מצד שני, המסה הגדולה של העמים הערבים לא תמכו במדינות המערב כיוון שהללו נחשבו לעמים של כופרים.<BR> הרוב הערבי הגדול המשיך להתנהג כאזרחים נאמנים של האימפריה בזמן המלחמה.<BR> רק מיעוט קטן חשב על פרוץ המלחמה כהזדמנות לשחרור.<BR> | ||
| שורה 68: | שורה 89: | ||
בשנת 1889 היו חילופי מכתבים בין יוסף זיאד חאלידי לבין הרצל.<BR> יוסף אמר שאין מי שיערער על זכויות היהודים בפלשתינה אבל לא כל מה שנכון מבחינת עובדות, טוב גם למציאות.<BR> כלומר, הציונות חייבת לבוא לקיצה – לוותר על ציון.<BR> הרצל הבהיר שהציונות היא לא סיוט לערבים, ושהידע וההון של היהודים יכולים לסייע מאוד לערבים שבציון.<BR> | בשנת 1889 היו חילופי מכתבים בין יוסף זיאד חאלידי לבין הרצל.<BR> יוסף אמר שאין מי שיערער על זכויות היהודים בפלשתינה אבל לא כל מה שנכון מבחינת עובדות, טוב גם למציאות.<BR> כלומר, הציונות חייבת לבוא לקיצה – לוותר על ציון.<BR> הרצל הבהיר שהציונות היא לא סיוט לערבים, ושהידע וההון של היהודים יכולים לסייע מאוד לערבים שבציון.<BR> | ||
מראשית דרכם הציונים ידעו מהי מטרתם, גם אם הם הסתירו זאת מהבריטים.<BR> הציונים נזהרו משימוש במילה מדינה כי הם הבינו ששימוש כזה והבהרת הכוונה המפורשת תגרום לעויינות ותעורר חשד.<BR> ובכל זאת הם ידעו בדיוק מה הם רוצים.<BR> גם נג'יב עזורי, אחד ממבשרי הלאומנות הערבית המחודשת, הבין את התפיסה של הציונים ואת הרצון שלהם להקים מדינה.<BR> | מראשית דרכם הציונים ידעו מהי מטרתם, גם אם הם הסתירו זאת מהבריטים.<BR> הציונים נזהרו משימוש במילה מדינה כי הם הבינו ששימוש כזה והבהרת הכוונה המפורשת תגרום לעויינות ותעורר חשד.<BR> ובכל זאת הם ידעו בדיוק מה הם רוצים.<BR> גם נג'יב עזורי, אחד ממבשרי הלאומנות הערבית המחודשת, הבין את התפיסה של הציונים ואת הרצון שלהם להקים מדינה.<BR> | ||
| שורה 141: | שורה 161: | ||
בצד הערבי הייתה התנגדות למועצה המוסלמית העליונה ב – 1922 בגלל התנגדות מסורתית לשליטה של משפחת חוסייני.<BR> קמה תנועת אופוזיציה סביב משפחת נאששיבי והמאפיין הפוליטי מאז היה התארגנות של חמולות סביב חוסייני וסביב נאששיבי.<BR> אלו לא היו מפלגות במובן הערבי, אלא במבנה פיאודלי של משפחות עשירות השולטות על הכפריים.<BR> לנאששיבים יצא שם של מתונים לעומת החוסיינים הקיצונים.<BR> כעיקרון שתי החמולות רצו אותו דבר, אבל הנאששיבים פעלו בצורה מתונה יותר.<BR> | בצד הערבי הייתה התנגדות למועצה המוסלמית העליונה ב – 1922 בגלל התנגדות מסורתית לשליטה של משפחת חוסייני.<BR> קמה תנועת אופוזיציה סביב משפחת נאששיבי והמאפיין הפוליטי מאז היה התארגנות של חמולות סביב חוסייני וסביב נאששיבי.<BR> אלו לא היו מפלגות במובן הערבי, אלא במבנה פיאודלי של משפחות עשירות השולטות על הכפריים.<BR> לנאששיבים יצא שם של מתונים לעומת החוסיינים הקיצונים.<BR> כעיקרון שתי החמולות רצו אותו דבר, אבל הנאששיבים פעלו בצורה מתונה יותר.<BR> | ||
===מאורעות === | ===מאורעות 1929=== | ||
התפרצות שהדגישה את האלמנט הדתי בסכסוך, אולם היה גם ביטוי למאבק הפנימי בקהילה הערבית בארץ.<BR> חוסייני השתמש במאבק ככלי לגיוס המונים.<BR> ב – 1929 הוצב חוסייני בראש התנועה הלאומית הפלסטינית והייתה תחושה אמיתית בקרבם, ובמיוחד בקרב האליטות הערביות בירושלים, שהציונים רוצים להשתלט על הכותל המערבי ועל הר הבית ומשם על הארץ כולה.<BR> | התפרצות שהדגישה את האלמנט הדתי בסכסוך, אולם היה גם ביטוי למאבק הפנימי בקהילה הערבית בארץ.<BR> חוסייני השתמש במאבק ככלי לגיוס המונים.<BR> ב – 1929 הוצב חוסייני בראש התנועה הלאומית הפלסטינית והייתה תחושה אמיתית בקרבם, ובמיוחד בקרב האליטות הערביות בירושלים, שהציונים רוצים להשתלט על הכותל המערבי ועל הר הבית ומשם על הארץ כולה.<BR> | ||
כאשר הבריטים השתלטו על הארץ, הם השאירו את הכותל באותו אופן כפי שהיה נהוג בזמן השלטון העותמאני.<BR> ב – 1928 החלו היהודים להפר את הסטטוס קוו ובתמורה גם הצד הפלסטיני בראשות חוסייני החל להפר אותו על ידי בנייה באזור הר הבית.<BR> המאבק הגיע לשיא ב – 1929 כשהבריטים הוציאו צווים נגד הפרות יהודיות.<BR> באוגוסט קראו קיצונים דתיים להרוס מסגדים והחלה מתפתחת מהומה.<BR> ב – 23 לאוגוסט, לאחר תפילות יום השישי, יצאו המוני ערבים לרחובות ופתחו במאורעות שארכו שבוע.<BR> עם פרוץ המאורעות היו מעט מאוד שוטרים בריטים.<BR> הבריטים לחצו על חוסייני לנסות ולהפסיק את המאורעות דרך העיתונות אולם זה היה בעיקר מס שפתיים מצדו.<BR> בגל המהומות נהרגו 130 יהודים ומספר דומה של ערבים, הארועים היו רחבים מבחינה גאוגרפית ובין המפורסמות הן התקריות בחברון ובצפת.<BR> היו גם התקפות על מושבים באזור ירושלים שהיו מבודדים ומאוחר יותר התפנו.<BR> העיניין של נטישת ישובים נתפס כחמור מאוד והוא מעיד על חומרת הפרעות.<BR> | כאשר הבריטים השתלטו על הארץ, הם השאירו את הכותל באותו אופן כפי שהיה נהוג בזמן השלטון העותמאני.<BR> ב – 1928 החלו היהודים להפר את הסטטוס קוו ובתמורה גם הצד הפלסטיני בראשות חוסייני החל להפר אותו על ידי בנייה באזור הר הבית.<BR> המאבק הגיע לשיא ב – 1929 כשהבריטים הוציאו צווים נגד הפרות יהודיות.<BR> באוגוסט קראו קיצונים דתיים להרוס מסגדים והחלה מתפתחת מהומה.<BR> ב – 23 לאוגוסט, לאחר תפילות יום השישי, יצאו המוני ערבים לרחובות ופתחו במאורעות שארכו שבוע.<BR> עם פרוץ המאורעות היו מעט מאוד שוטרים בריטים.<BR> הבריטים לחצו על חוסייני לנסות ולהפסיק את המאורעות דרך העיתונות אולם זה היה בעיקר מס שפתיים מצדו.<BR> בגל המהומות נהרגו 130 יהודים ומספר דומה של ערבים, הארועים היו רחבים מבחינה גאוגרפית ובין המפורסמות הן התקריות בחברון ובצפת.<BR> היו גם התקפות על מושבים באזור ירושלים שהיו מבודדים ומאוחר יותר התפנו.<BR> העיניין של נטישת ישובים נתפס כחמור מאוד והוא מעיד על חומרת הפרעות.<BR> | ||
| שורה 481: | שורה 501: | ||
===סוריה:=== | ===סוריה:=== | ||
קו בינ"ל בין ישראל לסוריה נקבע עוד בין הצרפתים לבריטים בשנות ה-20.<BR> בהסכם זה נלקח דגם בנץ מאזור הפירוז המיצרי וייושם גם שם.<BR> ישראל התחייבה לפירוז השטח שהסורים כבשו – אזור אל חאמה, עין גב, בניאס.<BR> היא גם התחייבה להעביר את כוחותיה ממערב לירדן.<BR> הייתה באזור משטרה יהודית ששמרה על הישובים היהודים ובשנים 1949-1956 נוצרו מתחים רבים והתנקשויות בשני הצדדים.<BR> | קו בינ"ל בין ישראל לסוריה נקבע עוד בין הצרפתים לבריטים בשנות ה-20.<BR> בהסכם זה נלקח דגם בנץ מאזור הפירוז המיצרי וייושם גם שם.<BR> ישראל התחייבה לפירוז השטח שהסורים כבשו – אזור אל חאמה, עין גב, בניאס.<BR> היא גם התחייבה להעביר את כוחותיה ממערב לירדן.<BR> הייתה באזור משטרה יהודית ששמרה על הישובים היהודים ובשנים 1949-1956 נוצרו מתחים רבים והתנקשויות בשני הצדדים.<BR> | ||
[[קטגוריה:מזרחנות]] | |||
{{ULR}} | |||