תוקפנות ופיוס בשנות השלושים - סיכום מקיף: הבדלים בין גרסאות בדף

===2.נסיגה ממדיניות השלום והביטחון===

*היטלר מנהל מדיניות תוקפנית:עם עלייתולשלטון בגרמניה היטלר פרש מחבר הלאומים (1933) כיוון ששאר המדינות לא התפרקו מנשקן ורק גרמניה הוגבלה קשות צבאית עוד מחוזה ורסאי.כדי להרדים את מדינות המערב חתם עם פולין הסכם אי תקיפה ב1934 ל10 שנים.החזרת חבל הסאר לגרמניה זיכה את היטלר בהישג מדיני נוסף.חבל זה העשיר במכרות ברזל ופחם נמסר לניהול חבר הלאומים למשך 15 שנה בתום זמן זה ייערך משאל עם בנוגע לגורל החבל (צרפת או גרמניה)במשאל העם שלווה במסעי תעמולה נאציים הוחלט ברוב של 90% -גרמניה.כוחו של היטלר גדל וכן תאבונו,על כן באביב 1935 הודיע בקול על חימוש גרמניה צעד בוטה כנגד חוזה ורסאי.היטלר החל בגיוס חיילים לצבא,ואף החל בהקמת חיל אוויר וצי ימי שאושר על ידי בריטניה (גודלו כ35% מגדול הצי הבריטי).מדינות המערב הסתפקו רק בקריאות גנאי כנגד המעשה.כאשר ב1936 במרס מעודד מהצלחתו מחליט להכנס לבל הריין המופרז בידיעה לסכנה הטמונה בדבר עם תוכנית נסיגה במידה וצרפת תשלח כוחות.זו לא שלחה והוא החל להקים ביצורים בחבל הריין.דבר שהראה שוב את אוזלת היד של חבר הלאומים.צעד נוסף בשמירה על המשך מדיניות הפייסנות של בריטניה וצרפת,נחתם הסכם בין גרמניה לאוסטריה על הכרה גרמנית בריבונתה של אוסטריה וזו בתמורה הסכימה להכיר במפלגה הנאצית באוסטריה (יולי 1936).איטליה הפאשיסטית שהתקרבה לגרמניה חיזקה את הקשר בינהן בחתימת הסכם "ציר רומא-ברלין" בנובמבר 1936.