על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.



אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.



וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –


בית ראשון: הדובר בשיר נמצא במצב של התפוררות הדרגתית, של החלשות: "זריתי לרוח אנחתי": אנחותיו של הדובר התפזרו לכל עבר, אל הרוח. "וירווה החול דמעות עיני": החול "האדיש" סופג את דמעותיו של הדובר בשיר, ובולע אותן כלא היו. "אוד עשן הנני": אוד - (ז') גזיר עץ שעלה באש אך לא נשרף כולו, גחלת, גחל; ניצול, פליט, שריד, שאיר, שארית, פלטה, שיור. כוחו של הדובר מתפוגג אט אט, כשם שאוד עשן מאבד מלהבתו בהדרגה.

הדובר פונה אל הרוח על מנת שתסייע לו למצוא את אחיו (לאו דווקא "אח" במובן הביולוגי של המילה) ותספר לו על מצבו הנחלש, המתפורר.

הכותב מתמוטט בהדרגה, ללא אפשרות של דחייה או התחדשות (כשם שאוד עשן לא יכול לחזור להיות עץ רענן).

  • ניתן להבחין כי כאבו וייאושו של המחבר אותנטיים, לפי משפטי הקישור שבין הבית הראשון לשני - "אמור לו:...". ביטוי זה מופיע גם בשורה האחרונה בבית הראשון, וגם בשורה הראשונה בבית השני. המחבר נואש לעזרה, מתחנן אליה.

בית שני: הדובר מספר על הרגשתו בעבר לעומת תחושותיו כיום. בעבר נבע בו מקור של אור, וכיום אותו מקור מתייבש אט אט. בעבר שלהבת יקדה בליבו, וכיום היא דועכת רשפים רשפים (רשף - (ז') ברק, נצנוץ, ניצוץ, גחלת, שביב-אש, חזיז, גץ, הבהוב, הבלחה; להבה, להבות-אש).

בית שלישי: בבית זה, הדובר מתאר "פצע" שבגופו, והוא שותת דם ופוגע בו. ליבו של הדובר מתבוסס באפר ובדם. בבית השני מתואר היה מצבו של הדובר בעבר כמצב של נביעת מעיין של אור, וכיום נובע בו מעיין של דם.