יצחק רבין

יצחק רבין (1922-1995)

[[1]]

יצחק רבין נולד ב־1 במרץ 1922 בירושלים (רוה"מ הראשון שנולד בארץ ישראל). הוריו, רוזה ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית. האב, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה ואמו, רוזה כהן, נולדה ב-1890 במוגילב שברוסיה הלבנה למשפחה חסידית. כשיצחק היה כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ולאחר מכן בת"א. בשנת 1928 הכניסה רוזה כהן את בנה יצחק ללמוד ב'בית חינוך לילדי עובדים' שנפתח ב־1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15 עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שנבנה באותה מתכונת של בית החינוך לילדים. יצחק רבין היה בן המחזור הרביעי בביה"ס החקלאי כדורי, ולימודיו כללו בעיקר חקלאות והנהלת פנקסים. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני, מחמת המאורעות של ערביי ישראל, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן (אמו נפטרה ממחלת הסרטן בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי"), התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק, בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה", ובתקופה זו התחבר ליגאל אלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין חזר ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940. בנעוריו הצטרף יצחק רבין ל"הגנה". ב־1941, בהיותו בן 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. בשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על־ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר, ממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. הוא ביקש לנסוע ללמוד הנדסת מים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, אך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שיכנעו לוותר על התוכנית ומינה אותו למפקד הגדוד השני של החטיבה המגוייסת בפלמ"ח בשלהי 1946.

באוקטובר 1947, אלון העבירו לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח, והוא עסק בהבטחת שלומן של השיירות לירושלים. באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה למפקד חטיבת "הראל". השתתף בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר. רבין השתתף בהטבעתה של ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה", כשיש טוענים שהוא אף האדם שירה או שפקד לירות בתותח שהטביע את הספינה. בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום. בתום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים.

בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמה הוטחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. ראש אג"מ עזר ויצמן סיפר שרבין קרא לו לביתו ב- 23 במאי 1967, שם אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל. ויצמן הפיץ כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב־25 במאי 1967 חזר רבין לתפקוד מלא, והיה לרמטכ"ל אשר פיקד על צה"ל בנצחונו הגדול במלחמת ששת הימים. רבין נישא ללאה (לבית שלוסברג) ב-1948, משך השנים נולדו להם 2 ילדים: דליה ויובל.

לאחר שחרורו הפך לשגריר ישראל בארה"ב עד שנת 1973, אז הצטרף למפלגת העבודה. לאחר התפטרותה של גולדה מאיר מראשון הממשלה נבחר רבין לראשות מפלגת העבודה וכיהן כראש ממשלה. בתקופת כהונתו נערך מבצע אנטבה – הישג גדול ביותר ללוחמה בטרור. כהונתו הסתיימה כאשר דן מרגלית פרסם שלאשתו, לאה רבין, חשבון לא חוקי לפי חוקי המטבע הזר בארה"ב – מאחר ואהרון ברק, היועמ"ש, סירב לבטל את ההאשמות התפטר רבין. בימי ממשלת פרס ואחריו שמיר (ממשלת אחדות) כיהן כשר הביטחון. ב-1992 נבחר בשנית לראשות הממשלה, בתקופה זאת חתם על הסכם שלום עם ירדן ועל הסכמי אוסלו א' ו-ב'. הסכמים אלה עוררו התנגדות בימין והימין הקיצוני קרא לרצח רבין. ב-4 בנובמבר 1995, בעצרת "כן לשלום לא לאלימות", רצח יגאל עמיר בדם קר את ראש הממשלה יצחק רבין. רבין ייזכר תמיד כאיש שלעולם לא איבד על התקווה לשלום וידע שכדי להגיע לפעמים צריך להקריב דברים.

יצחק רבין – איש צבא, מנהיג, אידיאליסט, ראש ממשלה, איש שלום ואחווה – יהי זכרו ברוך.