סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

מאה מושגי יסוד - ציונות

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

אלי כהן – איש מודיעין ישראלי שנתפס והוצא להורג בדמשק (1965-1924)

אלי כהן נולד במצרים ב-1924. לאחר עלייתו לארץ גויס למודיעין הישראלי ב-1960 ופעל בשליחות בסוריה. הוא הצליח לקשור קשרים עם אנשי ביטחון סוריים במערכת הצבאית והפוליטית. ב-1965 נתפס על ידי אנשי ביטחון סוריים והוצא להורג בחוצות דמשק. לפני הוצאתו להורג אמר לרב שהיה לידו: "אמור לאשתי כי מילאתי את חובתי עד תום". הודות לשירותו הממושך והמסור הצליח אלי כהן להעביר לישראל מידע חיוני על התוכניות להטיית מקורות הירדן, על הסיוע שהגישו הסורים לארגוני הטרור הפלסטיניים ועל היערכות הצבא הסורי ברמת הגולן. המידע שהעביר סייע מאוד לצה"ל במלחמת ששת הימים.

ארגונים צבאיים לפני קום המדינה

ה ש ו מ ר – ארגון שמירה עברי

"השומר" הוקם ב-1908 במטרה ליצור כוח מגן יהודי בארץ ישראל. ארגון "השומר" פעל בגלוי להגנה על יישובים בארץ ישראל. תנאי הקבלה לארגון היו קפדניים, כדי להבטיח את הצלחתם של המועמדים בתפקיד. חברי הארגון נדרשו לגלות אומץ לב, משמעת עצמית, מסירות ונאמנות. בתלבושתם דמו לשומרים הערביים. תחילה שמרו חברי הארגון על מושבות הגליל ואחר כך גם על מושבות באזור יהודה; זאת, במקום השמירה הערבית שהייתה נהוגה במושבות. בכך הצליחו להגשים את הרעיון של "היהודי החדש", הלוחם על קיומו ומגן בכוחות עצמו על חייו. מניה שוחט הייתה אחת הדמויות המרכזיות בארגון.


ה ה ג נ ה – ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל

לאחר התפרקות ה"שומר", ולאחר שהתגברו ההתקפות של הערבים על יישובים יהודיים, הוקם בשנת 1920 ארגון ההגנה. המטרה הייתה להגן על היישוב מפני התקפות הערבים. במאורעות השנים 1939-1936 כבר לא הסתפקה ההגנה בהגנה על יישובים עבריים, אלא "יצאה מן הגדר" והחלה לתקוף את הפוגעים. ההגנה הופעלה על ידי הנהגת הישוב היהודי בארץ ועל פי מדיניות מוסדותיו. חבריה רכשו ניסיון צבאי שתרם לביסוס כוח המגן העברי ולחיזוק מעמדה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הכוח המגויס העיקרי של ארגון ההגנה היה הפלמ"ח (פלוגות מחץ) ובראשו עמד יצחק שדה ואחריו יגאל אלון. הפלמ"ח הוקם בימי מלחמת עולם השנייה (1941) כדי לעזור לבריטים בהגנת הארץ. כשחלף האיום הנאצי נטל הפלמ"ח חלק חשוב במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ, ובמיוחד במבצעי העפלה. כחוד החנית של ההגנה מילא הפלמ"ח תפקיד מרכזי במלחמת העצמאות. לאחר הקמת צה"ל בשנת תש"ח (1948) פורק מטה הפלמ"ח, וחטיבותיו התמזגו בצה"ל.


ה א צ " ל - ארגון צבאי לאומי

האצ"ל קם ב-1936 מתוך ארגון הגנה ב' שפרש מן ההגנה לאחר מאורעות תרפ"ט. חבריו התנגדו למדיניות ה"הבלגה" של ה"הגנה" כלפי הטרור הערבי. הם הזדהו עם דרכה של המפלגה הרוויזיוניסטית שבראשה עמד זאב ז'בוטינסקי, ולא ראו עצמם כפופים להחלטות הנהגת היישוב היהודי. הם אימצו את עמדת מפקד האצ"ל, דוד רזיאל, להגיב בתקיפות – "דם תחת דם" כלפי הטרור הערבי. בזמן מלחמת העולם השנייה האצ"ל שיתף פעולה עם הבריטים, מכיוון שהבריטים לחמו בגרמנים, ורזיאל נפל במבצע חשאי בריטי בעיראק במאי 1941. ב-1942 הגיע מנחם בגין ארצה וכעבור שנה קיבל את הפיקוד על הארגון. ב-1944 הוא הכריז על מרד נגד הבריטים, ובכך פתח האצ"ל מאבק רצוף נגדם, עד להקמת המדינה. עם הקמת צה"ל פורק הארגון וחבריו התגייסו לצה"ל.


הלח"י - לוחמי חירות ישראל

בשנת 1940 חל פילוג באצ"ל, וקבוצת חברים בראשותו של אברהם שטרן (יאיר) הקימו ארגון עצמאי בשם הלח"י. חברי הארגון האמינו שיש להילחם נגד הבריטים, אף על פי שהבריטים לחמו באותה עת נגד הגרמנים. דרך פעולתם עוררה התנגדות חריפה בקרב היישוב היהודי. רבים מחברי הלח"י נאסרו על ידי הבריטים ואחדים הוצאו להורג, ביניהם "יאיר" מייסד הארגון שנרצח עוד בשנת 1942. עם הקמת צה"ל פורק ארגון הלח"י וחבריו גויסו לצה"ל.


הבריגדה - החטיבה היהודית הלוחמת

מתחילת מלחמת העולם השנייה התנדבו לצבא הבריטי כ-30,000 בני ובנות היישוב. בשנת 1944, בשלהי מלחמת העולם השנייה, התפרסמה הודעה רשמית של משרד המלחמה הבריטי שבה התבשרו יהודי ארץ ישראל על הקמת בריגדה יהודית, שתילחם עם הבריטים באויב הנאצי. כ-5000 מן המתנדבים ששירתו בחטיבה לחמו בחזית איטליה ומילאו תפקיד מרכזי בפעולות היישוב בקרב שארית הפליטה לאחר המלחמה, בבריחה ובהעפלה. קבוצת לוחמים זו תרמה תרומה חשובה להקמתו וביסוסו של צה"ל במלחמת העצמאות ולאחריה.

בנימין זאב הרצל (1904-1860) – חוזה המדינה

הרצל ייסד את התנועה הציונית. הוא היה משפטן, עיתונאי וסופר שחזה את הקמת המדינה היהודית. בעקבות משפט דרייפוס, נחשף הרצל לבעיית היהודים וגיבש את תורתו הציונית, שעיקריה הם: היהודים הם עם; אין סיכוי להמשך חיים יהודיים בגולה; על היהודים לחזור לארץ ישראל כעם, ולהקים בה מדינה יהודית ריבונית בדרך חוקית ובהסכמת המדינות באירופה.

ב-1897 כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל. זו הייתה האספה הראשונה של היהודים מכל התפוצות, והרצל נשא בה את נאום הפתיחה. בקונגרס זה הונחו היסודות להקמת ההסתדרות הציונית העולמית ונוסחה "תוכנית בזל", שבה הוגדרו מטרות הציונות.

דוד בן גוריון (1973-1886)

בן גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל. הוא היה ממנהיגיה הבולטים של התנועה הציונית ושל תנועת הפועלים. כמנהיג היישוב היהודי הכריז על הקמת המדינה בתאריך ה' באייר, תש"ח. בן גוריון נחשב לאדריכל המייסד של המדינה ושל צה"ל. הוא ביסס את עוצמתה הביטחונית והכלכלית של המדינה ועיצב את דמותה בשנותיה הראשונות. תפיסתו הייתה ממלכתית, ושתיים מביטוייה היו: גישתו לצה"ל כאל צבא העם כולו - חילונים כדתיים, וחקיקת חוק חינוך ממלכתי. ביוזמת בן גוריון התאפשרה העלייה הגדולה לארץ, למרות הקשיים הרבים שהיו למדינה בעשור הראשון לקיומה. לאחר פרישתו מהממשלה עבר לגור בשדה בוקר שבנגב, כדוגמא אישית להגשמת חזון יישוב הנגב ובתקווה שרבבות יבואו בעקבותיו.
בתאריך 14/5/1948 מכריז בת"א דוד בן גוריון על ההכרזה והיא:
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל"

הברון רוטשילד (1934-1845)

בס"ד

אדמונד דה רוטשילד, "הנדיב הידוע", נחשב ל"אבי" היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל בימי העלייה הראשונה. בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלה פעולתו למען המושבות הצעירות בארץ ישראל, כאשר הן נקלעו למשבר כלכלי חמור שאיים על המשך קיומן. רוטשילד הקים מושבות חדשות, וסייע למושבות קיימות על ידי מתן מענקים ועל ידי בניית משק חקלאי מתקדם. בזכות תרומתו זו זכה לכינוי "הנדיב הידוע".

הכרזת המדינה – ה' באייר, תש"ח (14 במאי, 1948)

ביום שישי ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), שעות אחדות לפני שהדגל הבריטי הורד מבנייני הממשלה הבריטית בארץ ישראל כאות לסיום המנדט, הכריז דוד בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ושמה מדינת ישראל. החלטה זו באה אחרי ימים של התלבטויות קשות לגבי הסיכונים והסיכויים הטמונים בהכרזה זו. למחרת ההכרזה פלשו צבאותיהן של חמש מדינות ערב לארץ, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות.

הכרזת המדינה לוותה במסמך הידוע בשם "מגילת העצמאות", שעליו חתמו נציגי הממשלה הזמנית.

הנרייטה סולד (1945-1860)

נרייטה סולד הייתה מחנכת וסופרת בארה"ב. היא תמכה במהגרים היהודיים בסוף המאה ה-19 ובראשית ה-20, וסייעה להם לקבל אזרחות. ב-1909 החלה בפעילות ציונית.

ב-1912 הקימה את ארגון "הדסה" ופעלה לשיפור הישגי הרפואה בארץ ולביסוס שירותי הרווחה. ב-1933 התמנתה למנהלת "עליית הנוער", ארגון שהעלה לארץ בני נוער שנמלטו מאימת השלטון הנאצי, קלט אותם בארץ וחינך אותם בקיבוצים, בכפרי נוער ובפנימיות.

הצהרת בלפור - בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל

הצהרת בלפור הוא שמה של הצהרה של ממשלת בריטניה, המכריזה על נכונותה לסייע בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל (התקבלה ב-2 בנובמבר, 1917). הצהרה זו הייתה פרי משא ומתן שניהלו יהודים ציוניים בבריטניה בראשות ד"ר חיים וייצמן, והיא קיבלה הסכמה של המעצמות.

נוסח ההצהרה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ותעשה את מיטב המאמצים להשגת מטרה זו בתנאי שלא תיפגענה זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת."

הרב ריינס

מגדולי התורה ביהדות ליטא. שני מפעלים חשובים קשורים בשמו: האחד – ייסוד תנועת המזרח"י, הזרם הדתי שתמך בציונות המדינית של הרצל, אך פרש לסיעה נפרדת בענייני חינוך ותרבות ב-1902. היום נקראים התומכים בזרם זה חברי הציונות הדתית.

המפעל השני של הרב ריינס היה הקמת ישיבה שמטרתה היה "לטפח את כבודם העצמי של חניכיה שיישאו בגאון את נס התורה והלאום כאחד". בישיבתו של הרב ריינס למדו התלמידים גם לימודים כלליים. הייתה זו תופעה ייחודית ונועזת באותם ימים.

זאב ז'בוטינסקי (1940-1880) – מייסד תנועת ביתר

ז'בוטינסקי היה סופר ועיתונאי, ומנהיג חשוב של התנועה הציונית. בזמן מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי הגדודים העבריים, שלחמו בצד הבריטים והשתתפו בכיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים. ז'בוטינסקי ייסד את תנועת הנוער "ביתר", והקים את המפלגה הרוויזיוניסטית. הוא דגל במדיניות של כלכלה ליברלית (חופשית), ובמדיניות של הגברת העלייה לארץ במטרה ליצור בה רוב יהודי. ז'בוטינסקי התנגד בתוקף לתוכנית חלוקת הארץ בין היהודים לערבים, ואף מתח ביקורת על הוויתור על עבר הירדן, המזרחי מאחר שראה בו חלק מארץ ישראל.

"חומה ומגדל"

שיטת התיישבות בארץ ישראל, לפני קום המדינה, בין השנים 1939-1936, בתקופת "המרד הערבי". התיישבות זו ענתה על צרכים ביטחוניים מידיים, במטרה להשפיע על המפה העתידית של מדינת ישראל. יישובי "חומה ומגדל" הוקמו בחשאי ובמהירות, במרכזם מגדל תצפית וסביבם גדר הגנה (חומה). היישוב הראשון שהוקם בשיטה זו היה קיבוץ "תל עמל" (ניר דוד) שבעמק בית שאן. בהתיישבות הדתית הוקמה במסגרת זו הקיבוץ הדתי "טירת צבי". סך הכל הוקמו 52 יישובים בשיטה זו.

חיים וייצמן (1952-1874) – הנשיא הראשון

חיים וייצמן הנהיג את התנועה הציונית ממלחמת העולם הראשונה עד לאחר מלחמת העולם השנייה והיה הנשיא הראשון של מדינת ישראל. וייצמן תרם תרומה חשובה להשגת הצהרת בלפור, ולביסוס מעמדה של התנועה הציונית ושל היישוב בתקופת המנדט הבריטי. וייצמן היה מדען ידוע והקים מכון מדעי הנושא היום את שמו, "מכון וייצמן".

חיים נחמן ביאליק - "המשורר הלאומי" (1934-1873)

ביאליק כתב שירים וסיפורים, ובהם ביטא את חוויותיו מתקופת ילדותו בפולין, מבית המדרש ומהישיבה, וכן את רשמיו ואת רעיונותיו בעקבות הפרעות ביהודים.

יחד עם רבינצקי כתב את "ספר האגדה", ובו עיבוד למדרשים מהתלמוד ומספרות המדרש. ביאליק היה ממחדשי השפה העברית, וכתב גם שירי ילדים המושרים גם בימינו ("רוץ בן סוסי", "קן לציפור" ועוד). ב-1924 עלה לארץ והחל בפעילות ציבורית, במטרה להשפיע על חיי הרוח ולעודד יצירת ספרות עברית חדשה וחינוך עברי לאומי.

חנה סנש (1944-1921)

חנה סנש, "הצנחנית שלא שבה", עלתה לארץ ב-1939 מהונגריה בהיותה בת 18, והצטרפה לקיבוץ שדות ים. היא נמנתה עם אנשי יחידת הצנחנים שהוקמה במלחמת העולם השנייה במטרה להילחם בנאצים.

ב-1944 צנחה ביוגוסלביה בשליחות היישוב והמודיעין הבריטי ומשם הגיעה להונגריה, נתפסה, ואף על פי שעונתה באכזריות לא נשברה. בנובמבר 1944 הוצאה להורג. עצמותיה הועלו לארץ ב-1950 ועל שמה נקרא הישוב יד-חנה.

"יד ושם" – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

מוסד "יד ושם" נוסד ב-1953 במטרה להנציח את ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה, ולהנחיל את זיכרון השואה מדור לדור כדי שלא ישכח לעד. מוסד "יד ושם" נמצא במורדות המערביים של הר הרצל בירושלים, והוא כולל בתוכו ארכיון וספרייה (לתיעוד ולחקר התקופה), אתרי הנצחה (אוהל יזכור, יד לילד, בקעת הקהילות, היכל השמות ואנדרטאות), מוזיאון היסטורי, מוזיאון לאומניות, ובית ספר מרכזי להוראת השואה.

יצחק רבין (1995-1922)

רבין היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. הוא נולד בירושלים ולמד בבית הספר החקלאי "כדורי". את שירותו הצבאי החל עוד בהיותו נער בשורות הפלמ"ח, ובשיא הקריירה הצבאית כיהן כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים. לאחר שחרורו מהצבא פנה לפעילות ציבורית ופוליטית כשגריר בארה"ב, כשר בממשלה וכראש ממשלה. בכהונתו האחרונה כראש ממשלה חתם הסכם שלום עם ממלכת ירדן, ופעל לקידום השלום עם הפלסטינים על בסיס הסכמי אוסלו ועל כך זכה בפרס נובל לשלום. נרצח על ידי מתנקש יהודי ב-י"ב בחשוון תשנ"ו (4, בנובמבר 1995). יום רצח יצחק רבין נקבע כיום זיכרון ממלכתי.

כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת האו"ם על סיום המנדט בא"י

ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ – מדינה יהודית ומדינה ערבית. כמו כן נקבע שאזור ירושלים יהיה בין-לאומי ושבין המדינות יהיה קשר כלכלי. היהודים הגיבו בשמחה רבה ואילו הערבים דחו את ההחלטה. למחרת קבלת ההחלטה, ב-30 בנובמבר, החלו הערבים בהתקפות על היישוב היהודי. כך החלה מלחמת העצמאות.

מוסדות לאומיים

ההסתדרות הציונית העולמית – ארגון כלל עולמי של התנועה הציונית

ההסתדרות הציונית הוקמה על ידי בנימין זאב הרצל ב-1897, עם הקמת הקונגרס הציוני הראשון בבזל. עד הקמת המדינה הייתה הנהלת ההסתדרות הציונית מעין "ממשלה שבדרך". ההסתדרות הציונית ממשיכה בפעילותה גם כיום, ומתמקדת בעיקר בעידוד עלייה, בהעמקת הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי בתפוצות (בימינו מתקיימים הקונגרסים הציוניים בארץ).


הסוכנות היהודית – הנציגות של העם היהודי בישראל

הסוכנות היהודית הוקמה ב-1920 על פי כתב המנדט של "חבר הלאומים", כדי לייעץ לממשלת בריטניה בהקמת הבית הלאומי לעם היהודי ולייצג כלפיה את העם היהודי. בפועל מילאה את התפקיד הזה ההסתדרות הציונית. כנשיא נבחר ד"ר חיים וייצמן. הסוכנות היהודית טיפלה בעלייתם ובקליטתם של מאות אלפי עולים שבאו לארץ לפני הקמת המדינה. עם הקמת המדינה טיפלה בקליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים. כיום הסוכנות היהודית עוסקת בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.


הקרן הקיימת לישראל (קק"ל)

הקרן הקיימת הוקמה בשנת 1901, במסגרת ההסתדרות הציונית, לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל בעבור הלאום היהודי. אדמות שנרכשו על ידי קק"ל נועדו להתיישבות יהודית, והן שייכות ללאום היהודי, ולפיכך אינן ניתנות למכירה. לאחר הקמת המדינה התרכזה קק"ל במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת הקרקע.

מוסדות לחינוך גבוה - האוניברסיטה העברית והטכניון

האוניברסיטה העברית והטכניון הוקמו כחלק מחזונה של הציונות שארץ ישראל תהיה מרכז תרבותי ומדעי. הטכניון – בית ספר גבוה למדעים ולטכנולוגיה, פתח את שעריו ב-1924 עם 16 תלמידים. עם הקמתו התחולל ויכוח קשה על שפת ההוראה בו; חלק מהמרצים דרשו שהלימודים יתקיימו בשפה הגרמנית שהייתה אז "שפת המדע", אך ידם של מצדדי העברית הייתה על העליונה. טקס פתיחת האוניברסיטה העברית התקיים ב-1925, בהר הצופים בירושלים. האורח הראשי בטקס היה הלורד בלפור. בין הנואמים בטקס היו הרב קוק, חיים וייצמן וחיים נחמן ביאליק. האוניברסיטה העברית הפכה למרכז עולמי בתחומי המדע והתרבות למיניהם.

מלחמות ישראל

מלחמת העצמאות – תש"ח (1948-1947)

מלחמת העצמאות, המכונה גם מלחמת השחרור או מלחמת הקוממיות, התחילה ב-30 בנובמבר 1947 – למחרת החלטת האו"ם בדבר חלוקת הארץ לשתי מדינות. בשלב הראשון של המלחמה העימות היה בין ערבים תושבי ארץ ישראל לבין היישוב היהודי. ב-ה' באייר, תש"ח (14 במאי, 1948), עם סיום המנדט הבריטי וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, פלשו לארץ צבאות מצרים, ירדן, עיראק, סוריה ולבנון. המלחמה הייתה מלחמת קיום קשה מאוד וגבתה קורבנות רבים. עם סיומה נחתמו הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות: מצרים, סוריה, ירדן ולבנון, ובהם נקבעו גבולות המדינה (רק חלק מירושלים היה כלול במדינת ישראל). בין הלוחמים הייתה קבוצת מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, מתנדבים יהודיים שהגיעו ממדינות שונות לסייע ליישוב היהודי במאבקו. חיילי המח"ל השתתפו בכל החילות וסייעו בארגון הצבא החדש – צבא ההגנה לישראל. חלקם נפל בקרבות.


מלחמת סיני – תשט"ו (1956)

מלחמת סיני, המכונה גם "מבצע קדש", פרצה כתגובה להתקפות מסתננים ממצרים, ובעקבות התחמשות הצבא המצרי, הלאמת תעלת סואץ וסגירת המיצרים. ישראל תיאמה את פעולותיה עם הכוחות הבריטיים והצרפתיים במלחמה עם מצרים. בעקבות לחץ בין-לאומי ישראל נאלצה לסגת מהשטחים שכבשה במלחמה. מלחמה זו הקנתה לישראל עשר שנות שקט יחסי בגבולותיה, שבהן הצליחה לבסס את הכלכלה.


מלחמת ששת הימים – תשכ"ז (1967)

מלחמת ששת הימים החלה כתגובה לריכוז כוחות צבא מצרים בחצי האי סיני, לסגירת מיצרי טיראן במפרץ אילת לאוניות ישראליות, לכריתת ברית ערבית צבאית נגד ישראל ולהוצאת כוחות האו"ם מרצועת עזה. פעולות תוקפניות אלה איימו על ביטחונה של ישראל ולכן פתחה ישראל במלחמה להסרת האיום הקיומי עליה. המלחמה הסתיימה בניצחון צבאי ישראלי מזהיר על צבאות מצרים, ירדן וסוריה תוך שישה ימים. תוצאות המלחמה שינו את מפת מדינת ישראל: ירושלים "חוברה לה יחדיו", רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וסיני עברו לידי מדינת ישראל. מלחמת ששת הימים השפיעה על תחומים שונים בחיי המדינה והייתה לקו פרשת מים בתולדותיה.


מלחמת ההתשה תשכ"ט-תש"ל (1970-1969)

מלחמת ההתשה נמשכה כשנה וחצי לאורך החזית המצרית. מצרים ניסתה לגרום לנסיגת צה"ל מסיני, על ידי הפגזת המוצבים לאורך תעלת סואץ, והגברת לחץ האו"ם על ישראל. חיל האויר הישראלי תקף יעדים בעומק מצרים והתקיפות אילצו את מצרים להסכים להפסקת אש.


מלחמת יום הכיפורים –תשל"ד (1973)

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביוזמה מצרית-סורית ובאה בהפתעה למודיעין הישראלי ולהנהגה המדינית. המלחמה הייתה קשה מאוד מבחינה מוראלית, וגם מבחינת הקורבנות הכבדים שהיא גבתה. הצבא המצרי צלח את התעלה ובאותה עת הצבא הסורי כמעט כבש את רמת הגולן. לאחר ימי קרבות קשים הצליח צה"ל לבלום את הצבאות הפולשים ולעבור למתקפה. בחזית המצרית הגיע צה"ל עד 101 קילומטרים מקאהיר, ובחזית הסורית עד כ-40 קילומטרים מדמשק.


מלחמת שלום הגליל – תשמ"ב (1982)

בעקבות התגברות הטרור הפלסטיני על מטרות ישראליות ויהודיות בארץ ובעולם, ובעקבות פגיעות בלתי פוסקות ביישובי הצפון, יצאה ישראל למבצע "שלום הגליל". הוחלט על מבצע מוגבל בלבנון שיוציא את יישובי הגליל מטווח הקטיושות. תוך ימים אחדים התרחב המבצע וחיילי צה"ל הגיעו לפאתי ביירות. המלחמה התמשכה הרבה מעבר למתוכנן, והעמיקה את הקיטוב בין השמאל לימין בחברה הישראלית.

מנחם בגין (1992-1913)

מנחם בגין היה מפקד האצ"ל, מנהיג תנועת חירות, מקים מפלגת הליכוד וראש ממשלת ישראל.

בגין התמנה למפקד האצ"ל בשנת 1943, והנהיג את המאבק נגד המנדט הבריטי עד לקום המדינה. הוא דגל בשלמות הארץ, וב-1948 עם קום המדינה הקים את תנועת החירות. תנועתו הייתה באופוזיציה. ב-1967 הצטרף בגין לממשלת האחדות הלאומית על רקע המתיחות והחרדה ערב מלחמת ששת הימים. בבחירות של 1977 נבחר בגין כראש ממשלה. בחירה זו הייתה מהפך פוליטי במדינה. בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים וב-1978 זכה יחד עם אנואר סאדאת, נשיא מצרים, בפרס נובל לשלום.

משפט אייכמן (1961)

אדולף אייכמן עמד, בימי המשטר הנאצי, בראש המחלקה שריכזה את ביצוע "הפתרון הסופי" להשמדת היהודים. לאחר המלחמה ברח אייכמן והסתתר עם משפחתו בארגנטינה במשך 15 שנה. ב-1960 נתפס אייכמן בארגנטינה על ידי שירותי הביטחון הישראליים ("המוסד") והובא למשפט בישראל.

משפט אייכמן נפתח בירושלים באפריל 1961. התובע במשפט, גדעון האוזנר, פתח נאומו במילים: "במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן בשעה זו, שישה מיליון קטגורים… דמם זועק אך קולם לא ישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".

במהלך המשפט העידו ניצולי שואה רבים וסיפרו לשופטים ולעולם כולו את זוועות השואה. בעת המשפט אמר אייכמן, כי מילא פקודות כחייל. אייכמן לא קיבל אחריות על מעשיו. ב-1962 הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה. אפרו פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

עליה ב' - עלייה בלתי לגלית (1948-1934)

עלייה זו, העפלה, הייתה בלתי חוקית בעיני שלטונות המנדט הבריטי, ונמשכה עד להקמת המדינה. הספר הלבן שפירסמו הבריטים במאי 1939 הגביל רכישת קרקעות ועלייה של יהודים לארץ. הבריטים הקציבו רק מספר מצומצם של רשיונות עלייה, שלא סיפקו את הדרישות הגדולות לנוכח המצוקה הגדולה של היהודים באירופה.

העלייה החלה ביוזמת תנועות החלוץ ובית"ר, ולאחר המלחמה אורגנה על ידי מוסדות היישוב והתנועה הציונית, ונמשכה למרות ההגבלות, הפיקוח על חופי הארץ והציד של ספינות המעפילים. סיפור העפלה המפורסם ביותר הוא של אוניית המעפילים אקסודוס – "יציאת אירופה תש"ז". האונייה יצאה מצרפת ביולי 1947, ועליה כ-4500 מעפילים ניצולי שואה. הצבא הבריטי התקיף את האונייה והתפתח קרב שבמהלכו נפגעו מעפילים רבים. הבריטים גירשו את המעפילים חזרה לאירופה.

עליות לאחר קום המדינה

"על כנפי נשרים" – עליית יהודי תימן

בשנת תש"ט – 1949, עלו כ-50,000 יהודי תימן ברכבת אוירית מעדן, מבצע שכונה "על כנפי נשרים". בעקבות הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (14 במאי, 1948), נמצאו חלק מהקהילות היהודיות בארצות האסלאם בסכנה. מדינת ישראל ארגנה מבצע הצלה של קהילות יהודיות, שבו הועלו היהודים ארצה. שם המבצע לקוח מתוך ספר שמות, פרק יט', פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי…". מבצע זה ידוע גם בשמו העממי "מרבד הקסמים".


מבצע "עזרא ונחמיה" (1951-1950) עליית יהודי עיראק

לאחר הקמת המדינה החלו שלטונות עיראק ללחוץ על היהודים. עיראק השתתפה במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל, הציונות הוגדרה בעיראק כפשע, נאסרה העלייה לארץ ישראל ורבים מחברי המחתרת הציונית נרדפו. במרץ 1950 התירה ממשלת עיראק ליהודים לצאת מהמדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם ועל רכושם. בעקבות זאת נערכה מדינת ישראל למבצע הצלה של יהודי עיראק, במהלכו הגיעו לארץ, ברכבת אווירית דרך איראן וקפריסין, יותר מ-120,000 איש, כמעט כל יהודי עיראק.


אניית "אגוז" – ממרוקו לישראל

בשנות ה-60 לא אפשרה מרוקו יציאת יהודים ממנה. ב-1961 יצאה בחשאי ממרוקו האונייה "אגוז", ועליה 46 יהודים. האונייה נקלעה לסערה, ו-43 מנוסעיה טבעו בים. פרשת טביעתה של "אגוז" העלתה לכותרות את העלייה החשאית של יהודי מרוקו, ורק בעקבות לחץ בין-לאומי אפשרה מרוקו את יציאת היהודים ממנה. בשנת 1994 דאגה מדינת ישראל להביא את גופות הנספים ממרוקו לקבורה בישראל. תאריך טביעתה של אניית אגוז, כ"ג בטבת תשכ"א, נקבע כיום זיכרון ממלכתי לציון המחתרות וההעפלה מצפון אפריקה.


מבצע משה (1984) ומבצע שלמה (1991) – עליית יהודי אתיופיה

ב-1984 החל "מבצע משה" לחילוץ המוני של יהודי אתיופיה. במשך חודשים מספר עלו לישראל כ-8,000 יהודים בדרכי יבשה, אוויר וים, דרך סודן ודרך אירופה. המבצע הופסק בעקבות הדלפתו לעיתונות, והחשש של נשיא סודן מתגובת העולם הערבי. הפסקת המבצע השאירה אחריה משפחות קרועות.

ב-1991, לאחר חילופי שלטון באתיופיה, הסכים הממשל החדש, תמורת כופר של 40 מליון דולר, לאפשר את העלאת שארית יהודי אתיופיה. ב"מבצע שלמה", שארך פחות מ- 48 שעות הועלו כ-14,000 איש. בסך הכל הגיעו לארץ יותר מ-35,000 יהודי אתיופיה.


עליית יהודי ברית המועצות

החל מאמצע שנות ה-20 ניתקו השלטונות בברית המועצות את הקשר של היהודים עם הארץ. בשנת 1952 הוקם ארגון "נתיב", במסגר "המוסד" (שירות הביון הישראלי) שתפקידו היה להגיע אל היהודים בברית המועצות ולשמר את זיקתם ליהדות ולארץ, תוך סיכון רב.

אחר מלחמת ששת הימים החלה התעוררות של יהודים יחידים בברית המועצות, שדרשו לאפשר להם לעלות לישראל. אנשים אלה פוטרו ממקום עבודתם, הועמדו למשפט, נעצרו ונשלחו לבתי כלא. חוגים יהודים בכל העולם פעלו למען העלייה מברית המועצות בקריאה "שלח את עמי".

המאבק למען העלייה פתח פתח צר ליציאת היהודים. בין השנים 1973-1969 הצליחו לצאת כ-150,000 יהודים. בעקבות התמוטטות המשטר הסובייטי עלו לישראל כמיליון איש. עלייה זו תרמה רבות למדינת ישראל בכל מיני תחומים.

עליות לפני קום המדינה

לאורך כל שנות הגלות הייתה עלייה של יהודים בודדים, של משפחות ושל קבוצות קטנות לארץ ישראל, בשל קדושתה והגעגועים אליה. בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, והתחזקות האנטישמיות, התחזק הרצון למצוא פתרון לבעיית קיומם של היהודים בארץ משלהם, והחלה עליית יהודים לארץ, במסגרת התנועה הלאומית הציונית.

עליות בשלהי השלטון העותמאני

"העלייה הראשונה" (1903-1882)– עליית "חובבי ציון"

רוב העולים היו בעלי משפחות שומרות מסורת. הם עלו בעיקר מרוסיה, מרומניה, מבוכרה ומתימן (עליית "אעלה בתמר", 1882). בני העלייה הראשונה הקימו 28 מושבות, שבהן התפרנסו, תוך כדי סבל ותלאות, מעמל כפיהם ומתמיכת הברון רוטשילד. קבוצה ייחודית בקרב העולים היו צעירים חברי אגודת "ביל"ו" (בית יעקב לכו ונלכה). מטרתם הייתה להקים בארץ חברה יהודית בעלת תרבות ושפה עבריים, המושתתת על צדק ועל שוויון חברתי.


"העלייה השנייה" (1914-1904)

רוב העולים בעלייה זו עלו מרוסיה. הם היו צעירים, חילוניים ובודדים שהושפעו מן המסורת המהפכנית הדוגלות בשוויון ובצדק חברתי. אצל העולים התמזגה השאיפה לגאולה לאומית בארץ ישראל, עם הרצון לתיקון עולם על ידי בניית חברה חדשה, שוויונית וצודקת. עלייתם ארצה הייתה ביטוי למרד באורח החיים היהודי בגולה. הם עבדו במושבות, האמינו ברעיונות עבודה עברית, שמירה עברית, שימוש בשפה העברית ובניית תרבות עברית. הקימו את ארגון "השומר", מפלגות פועלים, ואת קבוצת דגניה, כדרך למימוש חזונם.


עליות בתקופת המנדט

בתקופת המנדט (1948-1929) היו שלושה גלי עליה.

"העלייה השלישית" (1923-1919)

רוב העולים עלו ממזרח אירופה. הם היו צעירים רווקים, שעלו אחרי הצהרת בלפור ומסירת המנדט על ארץ ישראל לבריטניה. הם שאפו להקים בארץ חברת מופת שתשלב את רעיון הלאומיות היהודית עם הרעיון של הקמת חברה צודקת ושוויונית. חלקם קיבלו הכשרה לעבודה חקלאית במסגרת תנועת "החלוץ" באירופה. הם הקימו צורות התיישבות שיתופיות – הקיבוץ ומושב העובדים. בתקופה זו הוקמו בארץ מוסדות היישוב: הסתדרות העובדים הכללית, אסיפת הנבחרים, הוועד הלאומי, הרבנות הראשית וארגון ההגנה.


העלייה הרביעית (1924-1928)

רוב בני עלייה זו עלו לארץ מפולין בעקבות גזרות כלכליות ומשבר כלכלי במדינה. מיעוטם הגיעה מברית המועצות, מליטא, מרומניה מעיראק ומתימן. רובם התיישבו בערים, היו סוחרים ובעלי מלאכה ופיתחו בארץ תעשייה. כמו כן השקיעו בבנייה. מיעוטם פנו להתיישבות על אדמה שנרכשה על ידיהם בהון פרטי, ופיתחו את ענף המטעים והפרדסים במרכז הארץ.


העלייה החמישית (1939-1929)

בני עלייה זו הגיעו מארצות מזרח ומרכז אירופה. הגורם העיקרי לעלייתם היה התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. רובם התיישבו בערים וחלקם הקימו את "יישובי המעמד הבינוני" כגון : נהריה. חלק גדול מהם היה בעלי מקצועות חופשיים – רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מוסיקאים ועיתונאים. חלקם עלו עם רכוש אותו השקיעו במפעלי תעשייה. עלייה זו תרמה לפריחה כלכלית ולשגשוג התרבות בארץ. בתקופה זו הוקמה התזמורת הפילהרמונית, הורחבה האוניברסיטה בירושלים, ועלתה רמת הרפואה. עלייה זו הכפילה את מספר היהודים בארץ ומספרם התקרב ערב מלחמת העולם השנייה לחצי מיליון נפש.

צורות התיישבות

מושבה – פתח תקווה – "אם המושבות"

פתח תקווה הוקמה ב-1878 על ידי קבוצת אנשים מ"היישוב הישן" בירושלים. הם רכשו אדמות במטרה להתיישב על הקרקע ולהתפרנס מעבודה האדמה. המושבה הייתה צורת התיישבות אופיינית לאנשי העלייה הראשונה. מספר מושבות הוקמו באותם ימים בגליל וביהודה.


קבוצת "דגניה" - הקבוצה הראשונה

דגניה, היישוב השיתופי הראשון בארץ ישראל, נוסדה בימי העלייה השנייה בעמק הירדן. החברים עסקו בחקלאות, דגלו בחלוקת העבודה באופן שוויוני ובשיתוף מלא ברכוש. על בסיס רעיון שוויוני זה הוקמו קיבוצים וקבוצות רבים, הן בדגם הקבוצה הקטנה כמו דגניה, והן בדגם הקיבוץ הגדול כמו עין חרוד.

הקיבוץ הוא אחת התופעות הייחודיות של חידוש ההתיישבות בארץ ישראל, שהתפרסמה בעולם כולו.


מושב עובדים – נהלל

נהלל הוא מושב העובדים הראשון שהוקם על ידי אנשי העלייה השלישית בעמק יזרעאל.

המושב הוא סוג של התיישבות חקלאית המשלבת את השקפת העולם השיתופית והעזרה ההדדית, עם שמירה על חופש הפרט. בעקבות נהלל הוקמו מושבים רבים. המושב הדתי הראשון היה שדה יעקב בעמק יזרעאל.


עיר עברית – תל אביב

בשנת 1906 התארגנה קבוצה יהודית מקרב תושבי יפו. הם קראו לקבוצה בשם "אחוזת בית". מטרתם הייתה לרכוש אדמות מצפון ליפו ולהקים עיר עברית ראשונה שתהיה מודרנית, מרווחת ונאה ותשמש דוגמה להתיישבות עירונית. בעזרת הלוואה שקיבלו מקק"ל נרכשו האדמות, והמגרשים הוגרלו בין 60 החברים. ב-1909 הוקמה העיר העברית הראשונה, וניתן לה השם תל-אביב, בעקבות תרגום לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה).

קליטת העלייה הגדולה בראשית המדינה

לאחר הקמתה של מדינת ישראל (ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי, 1948) נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית של יהודים. בעלייה זו הגיעו עולים מארצות רבות: ניצולי השואה מארצות אירופה, ועולים מארצות אסיה ואפריקה. עלייה זו שילשה את מספר תושבי הארץ היהודיים. בעקבות העלייה הגדולה נוצר מחסור חמור במקומות מגורים, לכן הוקמו במהירות מחנות מגורים ארעיים המורכבים מאוהלים, מפחונים ומצריפונים, מחנות אלה נקראו "מעברות". רוב המעברות הוקמו בקרבת ערים או ביישובים חקלאיים, כדי לאפשר לעולים מקורות פרנסה. בשנות ה-60 חוסלו רוב המעברות והן נהפכו לעיירות פיתוח או לשכונות בערים גדולות.

כדי להתמודד עם הבעיות הכלכליות שנוצרו, כמו מחסור במקומות עבודה, במזון ובתרופות, הונהג בין השנים 1952-1949 קיצוב במצרכי מזון בסיסיים, שאותם קיבלו האזרחים תמורת תלושים. תקופה זו מכונה "תקופת הצנע".

ש"י עגנון (1970-1888)

ש"י עגנון נולד בגליציה בשם שמואל יוסף צ'צקס. עלה לארץ בשנת 1924, וב-1966 היה לראשון הסופרים הישראליים שזכה בפרס נובל לספרות.

עגנון היה בעל סגנון ספרותי ייחודי שמקורותיו במקרא ובמדרשי חז"ל. יצירותיו מורכבות ורבות משמעות, והן מתאפיינות בשימוש בסמלים וברמזים. ביניהן: סיפורי אהבה פסיכולוגיים, סיפורים שהם סאטירה חברתית, אגדות על דמויות היסטוריות, ועוד. כמה מיצירותיו הומחזו והוצגו בתיאטרון ובטלוויזיה. ספריו תורגמו כמעט לכל לשונות אירופה.

שרה אהרונסון (גיבורת ניל"י) (1890- 1917)

בס"ד

שרה אהרונסון הייתה מראשי ניל"י (נצח ישראל לא ישקר). תנועת ניל"י קמה ב-1916 בעת שלטון הטורקים בארץ. ניל"י הייתה תנועת ריגול יהודית פרו-בריטית. בראש הארגון עמדו אהרון אהרונסון, אחותו שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג.

הם העבירו לבריטים מידע מודיעיני באמצעות יוני דואר וספינת קשר בריטית. פעילות זו התגלתה על ידי הטורקים, ובעקבות זאת נאסרו פעיליה, וביניהם גם שרה. היא עונתה בידי הטורקים, והתאבדה בביתה בזכרון יעקב, כדי להימנע ממסירת מידע ופרטים על פעולות ניל"י.

תיאטרון הבימה – התיאטרון העברי הראשון

מורה לעברית, נחום צמח, אוהד מושבע של תיאטרון, הקים את "הבימה" במוסקבה ב-1917 ,עם מנחם גנסין וחנה רובינא, שכונתה לאחר שנים של משחק, "הגברת הראשונה של התיאטרון". ההצגה הראשונה שפרסמה את הבימה הייתה "הדיבוק", הצגה שהועלתה במשך 40 שנה בארץ ובחו"ל.

בשנים הראשונות הועלו הצגות מקוריות שנכתבו בעבור התיאטרון, וכן הצגות מתורגמות רבות. ב-1922 עלו רוב שחקני הבימה לארץ והמשיכו כאן את פעילות התיאטרון. ב-1958 הוכרז תיאטרון "הבימה" כתיאטרון הלאומי של מדינת ישראל.

תל-חי

נקודת ההתיישבות "תל חי" הוקמה בגליל העליון ב- 1918 על ידי ותיקי ה"שומר". בסדרת תקריות עם ערביי הסביבה, שהגיעו לשיאן ב-י"א באדר תר"פ (1920), נפלו יוסף טרומפלדור ושבעה מחבריו. ההגנה על תל חי הפכה לסמל ולמופת יהודי, לגבורה של מעטים מול רבים ולדבקות בהגנה על המולדת. יום מותו של טרומפלדור נקבע כיום זכרון ועלייה לרגל לתל חי. סמוך לתל חי הוקמה לאחר שנים עיירת הפיתוח קריית שמונה, על שם שמונת מגיני תל חי.

אליעזר בן יהודה (1858-1922)

אליעזר בן יהודה, "מחייה השפה העברית", האמין שתחיית האומה העברית תוכל להתרחש רק בארץ ישראל, ותחיית האומה תבוא תוך כדי החייאת הלשון העברית. לאחר מאות שנים שבהן שימשה העברית רק בלימודי הקודש ובתפילות, החליט בן יהודה לדבר רק עברית בביתו בירושלים, וכך נוצר "הבית העברי הראשון". מפעלו הגדול היה המילון העברי ההיסטורי, הכולל את המילים העבריות מכל תקופותיה ושכבותיה של הלשון העברית. בזכות מפעלו נקרא "מחייה השפה העברית".

צה"ל - צבא הגנה לישראל

צבא הגנה לישראל הוקם בכ"ב באייר תש"ח, 31.5.1948, כצבאה היחיד של מדינת ישראל. הצבא מבוסס על שירות חובה, קבע ומילואים.

שירות החובה מקיף יהודים, דרוזים וצ'רקסים, שירות הקבע הוא התנדבותי. בדואים ונצרים מתנדבים לשרת בצבא. בראש הצבא עומד ראש המטה הכללי (הרמטכ"ל) הכפוף באמצעות שר הביטחון לממשלה.