סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הבעיות העיקריות של צרפת - סיכום מורחב

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעיות חברתיות וכלכליות:

בעיות כלכליות

  • המלחמה בין צרפת לגרמניה התנהלה ברובה על אדמת צרפת והמחיר היה יקר מאוד מבחינה כלכלית : 1.35 מליון הרוגים, מספר כפול של פצועים ונכים (המשמעות: תשלומי תמיכה למשפחות השכולות ולפצועים). אזורי התעשייה הכבדה נהרסו, וצרפת איבדה כ 25% מעושרה הכלכלי. כדי לשקם את כלכלתה של צרפת נדרשו סכומי עתק. צרפת קיוותה להשתמש בכספי הפיצויים מגרמניה כדי לשקם את כלכלתה – כספים שכידוע לא התקבלו מגרמניה שלא רצתה וגם לא יכלה לשלמם.
  • אבדן 50% מההשקעות ברוסיה – הון פרטי וממשלתי רב הושקע ברוסיה של לפני המהפכה (בתי-חרושת, דפוס ועוד), הלאמתם של מפעלים אלו בתקופת המהפכה הבולשביקית פגעה במשקיעים ובממשלה הצרפתית. בנוסף, המשטר הקומוניסטי לא הסכים החזיר הלוואות שנלקחו בזמנה של ממשלת הצאר מצרפת. זאת ועוד, לצרפת היו חובות כספיים לארה"ב (מתקופת המלחמה), חובות שלא יכלו להיפרע ללא הפיצויים מגרמניה.
  • הוצאות ביטחון עצומות, יותר מכל מדינה אירופאית אחרת שנבעו:

א) הוצאות שיקום הצבא הצרפתי אחרי המלחמה (שיקום יחידות צבאיות ויצור נשק).

ב) בצל הפחד מגרמניה בנתה צרפת קו ביצורים לאורך הגבול המשותף עם גרמניה, שעלותו הייתה גבוהה (קו מז'ינו).

  • המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 השפיע במיוחד על צרפת והחמיר את בעיית האבטלה. צרפתים רבים חשו ייאוש מהמצב ורבים תלו את האשם במערכת הפוליטית הצרפתית. בשנות בשלושים גברו הקולות נגד השיטה הליברלית של "הרפובליקה השלישית" (שהוקמה בשנת 1871).
  • המשברים הפוליטיים הרבים הגבילו את יכולתו של המנגנון הממשלתי לפעול לשיקום הכלכלה. מערכת גביית המיסים למשל, לא פעלה כראוי, דבר שגרם לגירעון תקציבי מתמשך. על כל אלו נוספו גם מקרי שחיתות כלכלית שהעמיקו את המשבר (המקרה המפורסם ביותר: "פרשת סטויסקי" - סטוויסקי היה בנקאי יהודי, נוכל, שהצליח למכור את מניותיו במחיר גבוה הרבה יותר מערכן האמיתי ולא הובא למשפט בשל קשריו בממשלה).

בעיות חברתיות

  • התגברות הרגש הלאומני והאנטישמיות בעקבות גלי ההגירה - לאחר 1918 ובמהלך שנות ה 20, ישנה תנועת הגירה עצומה בהקיפה באירופה.

תושבים רוסים בורחים מאימת השלטון הקומוניסטי, בני מיעוטים לאומיים עוזבים את אוקראינה, הונגריה, רומניה ואצות הבלקן). תנועת הגירה זו כללה גם יהודים מארצות מזרח אירופה והבלקן.
ארה"ב ורוב מדינות אירופה לא היו מוכנות לקלוט את הפליטים (שהיו עניים ברובם) בתחומן, צרפת היא המדינה היחידה שהייתה מוכנה לקלוט אותן. בין השנים 1920-1933 צרפת קלטה לתחומה כ 3 מיליון מהגרים. הסיבה: שיעורי הילודה באותה תקופה בצרפת היו נמוכים מאוד, דבר שגרם למחסור בידיים עובדות. במצב זה, כאשר שיעורי ההרוגים והפצועים במלחמה גבוהים ושיעורי הילודה נמוכים, צרפת ייחלה לידים עובדות כדי לשקם את כלכלתה.
רוב המהגרים היו ממוצא מזרח אירופאי ובעלי מסורת תרבותית ומנטליות שונה מהצרפתים. רבים מהם לא הסתירו את לאומיותם והמשיכו לדבר בשפת אימם, הקימו התארגנויות סקטוריאליות, וחלקם אף הצטרפו למפלגות קומוניסטיות. הדבר יצר חשש בלב צרפתים רבים, שהמגרים החדשים עומדים לשנות את צרפת ולכן מהווים סכנה ללאומיות הצרפתית. בניגוד לתחילת שנות ה 20 בה הרוח הליברלית שלטה בכיפה (כולל בסוגיית הזרים בצרפת), בשנות השלושים גברו בצרפת הקולות הלאומיים והלאומנים שקראו להקטין את מספר המהגרים ואת השפעתם על החברה ו"להחזיר את צרפת לצרפתים". משמעות הסיסמאות הלאומניות הייתה, להחזיר את הערכים של צרפת שלפני המהפכה, במקום "חרות, שוויון ואחווה", לחזור לערכים של "עבודה, משפחה ומולדת". מדובר כאן בשינויי משמעותי, מכוון שמאז המהפכה הצרפתית (1789) התפיסה הפוליטית הייתה לכוון של חיזוק רעיונות חירות האדם והחופש שלו על חשבון הערכים הישנים (דת, משפחה, עבודה), אותם ייצגה הכנסייה והאצולה. הרוח הלאומנית התחזקה לאור מה שקורה באירופה בשנות ה 30: התחזקות של משטרים לאומנים ופשיסטים ובראשם המשטר הנאצי בגרמניה.

הביטויים של השינויים החברתיים הללו: התחזקות המפלגות הלאומניות כמו "צלב האש" או "לאקסיון פרנסז". מאמרים וכתבות בעיתונות נגד המהגרים החדשים ונגד היהודים, הפגנות, חלקן אלימות. סיסמא שרווחה אז: "צרפת אינה יכולה להיות פח הזבל של פליטי אירופה". בנוסף טענו הלאומנים, שהמהגרים גוזלים מהצרפתים את מקומות העבודה (בצרפת היו בשנות השלושים כמיליון מובטלים). הרוח הלאומנית החדשה הוציאה גם את השד האנטישמי מהבקבוק ועל כך בפרוט יתר בחלק על "צרפת והיהודים".

  • בעיית חבל אלזס-לורן כבעיה חברתית - ע"פ הסכם ורסאי הוחזר חבל אלזס לורן לצרפת (לאחר שנכבש מצרפת ע"י ב- 1871). הצרפתים ניסו להחדיר את השפה ואת מערכת החינוך הצרפתית לאזור, אך תושבי החבל שהיו גרמנים ברובם, התנגדו וכך נוצרה עוינות בין תושבי החבל לצרפת. הקשיים בחבל אלזס לורין תרמו לחוסר היציבות הפוליטי והחברתי בצרפת שלאחר מלחמת העולם הראשונה.


דרך ההתמודדות עם הבעיה הכלכלית - חברתית:

  • השקעה ממשלתית במשק – ממשלת צרפת הוציאה 8 מיליארד דולר כדי לשפץ את מכרות הברזל והפחם, בניני ציבור, מסילות ברזל, כבישים ותעלות מים. בין השנים 1923-1926 גדל היצור התעשייתי בכ- 80%. מגמת התאוששות זו לא החזיקה מעמד רב והמשק הצרפתי נכנס למיתון שהחמיר מאוד בתחילת שנות השלושים בהשפעת "המשבר הכלכלי הגדול".
  • ניסיון לאלץ את גרמניה לשלם פיצויים, ע"י כיבוש חבל הרור (1923) שהיה עשיר במחצבים (ברזל ופחם). ניסיון שנכשל בסופו של דבר עקב התנגדות התושבים הגרמנים ובשל לחץ בינלאומי של בריטניה וארה"ב. הניסיון הכושל הזה גרם להפסדים כספיים (בשל הוצאות הצבא) וגרם להטלת מיסים נוספים על תושבי צרפת.
  • קיצוץ משמעותי בהוצאות הממשלה, הפסקת קבלת הלוואות מחו"ל וניסיון לשפר את מערכת המיסוי. דרך הפעולה: העמקת גביית המיסים, הורדת שכר במגזר הציבורי, קיצוץ בקצבאות משוחריי הצבא וירידה ברמת החיים הכללית.

התגובות נגד שנאת הזרים באו בעיקר מכוונם של תנועות ומפלגות שמאל ואף מצידם אנשי כנסייה קתולים או פרוטסטנטים. פורסמו גם מאמרים אנטי פשיסטים בכתבי עת ועיתונים שונים בעיקר מפיהם של משכילים צרפתים.

יש לציין, שלמרות התהליך ההדרגתי של אבדן התמיכה הציבורית בערכי "הרפובליקה השלישית" ולמרות הרוח הלאומנית, לא נחקק בצרפת שום חוק לאומני או גזעני, אלא רק אחרי הכיבוש הנאצי בשנת 1940.

  • הגבלה או גירוש של עובדים זרים – בשנות ה 30 הגיע מס' המובטלים בצרפת לכ 350 אלף איש. הממשלה הצרפתית החלה להגביל את מס' העובדים הזרים שיש להם רישיון עבודה, ואף לגרש זרים ללא רישיון מאדמתה. פעולות אלו, גובו ע"י מספר הולך וגובר של אזרחים צרפתים, ששנאת הזרים שהשתרשה בקרבם.

למרות הניסיונות הללו, עד סוף שנות השלושים לא הצליחה צרפת להתגבר על בעיותיה הכלכליות. בקרב המוני המובטלים והחיילים המשוחררים היתה תחושת משבר, ייאוש, אובדן דרך וחיפוש אשמים במצב הכלכלי והחברתי העגום. תחושות אלו פגעו במורל והקשו על הניסיונות לשקם את הכלכלה והחברה הצרפתית.

בעיות הביטחון

כאמור, בעיית הביטחון המרכזית מבחינתה של צרפת הייתה גרמניה.

ליריבות בין המדינות שורשים היסטוריים, עוד לפני מלחה"ע הראשונה חיה צרפת בצל יריבות ופחד מגרמניה (להזכירכם בשנת 1870 גרמניה הביסה את צרפת במלחמה).
לאחר מלחמת העולם הראשונה חשבו הצרפתים, שהגרמנים ינקמו בצרפת בבוא היום על התבוסה המשפילה ויצאו למאבק כדי להחזיר את כבודם ואת השטחים שנלקחו מהם.

יכולתו של הצבא הצרפתי נפגעה במלחמת העולם הראשונה. היה מחסור חמור בחיילים, מכוון שדור שלם של צעירים נהרג או נפצע במלחמה. המוטיבציה של החיילים הייתה נמוכה והמורל היה ירוד.

מפקדי הצבא היו קשישים (חלק מאנשי הפיקוד העליון היו בני יותר מ 70) וחסרי מעוף ומקוריות, להם היה זקוק הצבא הצרפתי כדי להתמודד עם המציאות הביטחונית החדשה. מפקדי הצבא הצרפתי היו שבויים בתפיסות צבאיות ישנות – הטנק והמטוס, כלי הנשק החדישים של אותה תקופה, נתפסו כ"כלי עזר" לחיל הרגלים ולא ככלי מלחמה בעלי משימות ייחודיות, והיו גם גנרלים שהעדיפו להמשיך ולרכב על סוסים!

הציוד והנשק שהיה בידי הצבא היה מיושן, הבעיות הכלכליות של צרפת, הקשו על רכישה או ייצור של נשק חדש. חולשתו של הצבא הגבירה את החשש של צרפתים רבים מפני התחזקות מחודשת של גרמניה וחידוש מצב המלחמה בין המדינות.

דרך ההתמודדות עם הבעיה הביטחונית:

מדיניותה הביטחונית של צרפת הושפעה משני גורמים:

  • השגת ביטחון מפני התקפה גרמנית. מפקדי הצבא הצרפתי חשבו שהאסטרטגיה הדפנסיבית (הגנתית) היא הדרך להשגת ביטחון בגבול עם גרמניה. ב) השגת "ביטחון קיבוצי" באירופה, שיושתת על מערכת של הסכמי שלום בינה לבין מדינות רבות ככל האפשר. הצורך של צרפת בבני ברית מול גרמניה התחדד לאחר "הסכמי ראפאלו" ב 1922 (הסכם ידידות ושיתוף בפעולה כלכלי וצבאי בין גרמניה וברה"מ).
  • מאמצים להשגת הסכמים ל"ביטחון קיבוצי" – בתחילת שנות ה 20, כריתת הסכמי הגנה עם מדינות שממזרח לגרמניה: צ'כוסלובקיה, רומניה, יגוסלביה ("ההסכמה הקטנה"). המטרה הייתה, להקיף את גרמניה במדינות ידידות לצרפת, שיפתחו במלחמה נגד גרמניה במידה וזו תתקוף את צרפת.

בנוסף, צרפת רצתה ליצור "חגורה" של מדינות ידידותיות לצרפת, שיבודדו את גרמניה מרוסיה, וזאת בשל החשש מקואליציה צבאית של רוסיה וגרמניה נגד צרפת (בעקבות הסכם ראפלו). צרפת גם חתמה עם פולין הסכם לעזרה הדדית במקרה של התקפה גרמנית. ב 1925, לאחר שיש למצוא דרך להתפשר עם גרמניה חתמה צרפת על הסכם לוקרנו עם גרמניה (עם ערבות של בריטניה ואיטליה) – הסכם שהביא רגיעה של מספר שנים באירופה.

  • שיקום הצבא- ניסיונות אלו כשלו משום, שהצבא הצרפתי היה נגוע ביריבויות פוליטיות, ויחידות הצבא היו מצוידות בנשק מרמה ירודה. המורל בקרב אנשי הצבא היה ירוד, ומרביתם היו שרויים בפחד ממלחמה נוספת.
  • קו מז'ינו נבנה בשנות השלושים כקו הגנה לאורך מאות קילומטרים של הגבול עם גרמניה. קו ביצורים משוכלל זה (מנהרות ומסילות תת קרקעיות, להובלת חיילים וציוד)נבנה על שמו של אנדרה מז'ינו שהיה שר המלחמה, עד שמת באופן מפתיע בשנת 1932 (מאכילת, איך לא, צדפות מקולקלות).

הקו לא נבנה בגבול בין צרפת ובלגיה, מתוך הנחה, שהגבול הצרפתי-בלגי בטוח בשל הסכם ההגנה עם בלגיה (הנחה שהוכחה כמוטעית משום שבמלחמת העולם השניה גרמניה פלשה לצרפת דרך בלגיה). קו ביצורים זה מבטא את רצונם של הצרפתים להגיע לשקט ולביטחון ולהתרכז בשיקום הכלכלה הצרפתית במינימום עימותים עם גרמניה. קו מז'ינו נטע אשליית ביטחון בקרב הצרפתים מפני פלישה גרמנית, אשליה שבגינה שילמה צרפת מחיר יקר במלחמת העולם השניה.

התחום הפוליטי

המבנה הפוליטי של צרפת בשנות ה 20 וה 30

המבנה הפוליטי של צרפת

באופן כללי, אפשר לחלק את הפוליטיקה הצרפתית לשני גושים: ימין ושמאל.

גוש הימין היה בעל תפיסה חברתית שמרנית (שמירה על המעמדות החברתיים, תמיכה בערכי המסורת הישנים: עבודה, משפחה ואף דת והתנגדות לערכי הרפובליקה), תפיסה כלכלית בורגנית (כלכלה קפיטליסטית שבה יש התערבות ממשלתית מינימלית ומעט חוקים סוציאליים), תפיסה לאומית או לאומנית ("צרפת שייכת לצרפתים", יש למנוע כניסת מהגרים וזרים למדינה ויש לפעול לטיפוח הלאומיות הצרפתית, בשנות השלושים נשמעו בחוגי הימין גם קולות גזעניים ואנטישמיים). מבחינת יחסי החוץ של צרפת, דגל גוש הימין בעמדה תקיפה כנגד גרמניה וסבר שאין להתפייס עימה.

  • המפלגות הגדולות בגוש הימין: הברית הדמוקרטית (תפיסה בורגנית-ליברלית), "צלב האש" מפלגה פשיסטית שהוקמה בשנות השלושים, "המפלגה העממית הצרפתית" – מפלגה פשיסטית ואנטישמית שהוקמה בסוף שנות ה 30.

גוש השמאל היה בעל תפיסה חברתית ליברלית (תמיכה בעקרונות הרפובליקה, שוויון, חרות ואחווה בין בני אדם, מוביליות חברתית, ומאבק בערכי המסורת הישנים, מדינה חילונית - הפרדת הדת מהמדינה), תפיסה כלכלית סוציאליסטית (התערבות ממשלתית במטרה לקיים "מדינת רווחה", המפלגות הקומוניסטיות דגלו כמובן בביטול ההון הפרטי וחלוקתו באופן שוויוני בין האזרחים), תפיסה לאומית ליברלית (בעד גישה סובלנית ופלורליסטית כלפי הזרים והמהגרים במדינה ותפיסה חילונית). מבחינת יחסי החוץ של צרפת, דגל גוש השמאל בפשרה עם גרמניה שתבטיח שלום ושיקום כלכלי של צרפת, המפלגות הקומוניסטית שאפו לשיתוף פעולה עם ברה"מ.

המפלגות הגדולות בגוש השמאל: הפדרציה הרפובליקנית (מדינה חילונית), המפלגה הסוציאליסטית (שבהמשך התפלגה לסוציאליסטים וקומוניסטים). בשנת 1936 הוקם ע"י גוש מפלגות השמאל, "החזית העממית", שדגלה בתפיסה סוציאליסטית, בראשה עמד יהודי בשם ליאו בלום.

בין מפלגות השמאל והימין עמדו גם מפלגות מרכז ששילבו תפיסות ימניות ושמאליות. כך הייתה המפלגה הרדיקלית, שהייתה לה תפיסה סוציאל דמוקרטית, כלומר, כלכלה קפיטליסטית עם מדיניות רווחה.

בעיות פוליטיות בצרפת:

  • יריבות קשה בין ה"ימין" וה"שמאל", וריבוי מפלגות - שיתוק פוליטי.
  • העדר מנהיגות פוליטית בינונית חסרת כישרים ומעוף.
  • התחזקות תנועות ומפלגות אנטי דמוקרטיות (קומוניסטים ופשיסטים) ואובדן אמון הציבור בשיטה הדמוקרטית של ה"רפובליקה השלישית"
  • יריבות קשה בין ה"ימין" וה"שמאל", וריבוי מפלגות.

במרכז הויכוח הציבורי בין גוש השמאל לימין עמדו הסוגיות הבאות: אופי המשטר בצרפת (סוציאליסטי, ליברלי, או ימני), מדיניות כלפי גרמניה (פיוס מול נקם, ושאלת הפיצויים) והיחס כלפי הזרים והמהגרים. מקריאת הסקירה על המבנה הפוליטי של צרפת, אפשר להבין שהייתה מחלוקת עמוקה בין הימין והשמאל בצרפת בנוגע לסוגיות הללו.

היריבות הפוליטית בין ימין לשמאל, וריבוי המפלגות, לא איפשר הקמת ממשלות יציבות שישלטו לאורך זמן. בצרפת היו הרבה מפלגות שלא הסכימו להתפשר עם מפלגות אחרות, דבר זה הקשה על בניית ממשלות קואליציוניות יציבות. סיבות אלו הביאו להחלפת הממשלות התכופה (30 ממשלות בין 1918-1931), שמנעה מהממשלות לפתור בהצלחה את הבעיות הרבות.

כדי להבין את הבעיה, להלן סקירה של השינויים הפוליטיים בצרפת בשנות ה 20-30: "גוש מפלגות הימין" הרכיב את הממשלה עד שנת 1924 גוש הימין דגל ביד קשה נגד הגרמנים ואף כבש את חבל הרוהר בשנת 1923. במאי 1924 זכה גוש מפלגות השמאל בבחירות והוא פעל מיד לכוון של התפייסות עם גרמניה. בסוף 1925 נחתמו הסכמי לוקרנו עם גרמניה ובצרפת הייתה תקווה שהסכסוך עם גרמניה הגיע לקיצו. ממשלות השמאל לא הצליחו לייצב את המשק הצרפתי, האינפלציה גאתה ועומס המיסים עלה.

בשנת 1926 שלטו שוב מפלגות הימין וגם הן נכשלו בשיקום הכלכלה הצרפתית. המשבר הכלכלי של שנת 1929 השפיע באופן חמור על הכלכלה הצרפתית והדבר הגביר את התסיסה הפוליטית בצרפת. המשבר הכלכלי וחוסר היציבות הפוליטי גרם להתחזקות המפלגות הפשיסטיות בגוש הימין, שהיו בעלות דעות אנטישמיות, ששאבו את כוחן מעליית היטלר לשלטון בגרמניה.

בסוף 1933, לאחר שפרצה "פרשת סטוויסקי", ארגנו הפשיסטים מהומות בפריז שכמעט הגיעו למלחמת אזרחים. בינואר 1934 אולץ ראש הממשלה להתפטר בלחץ המפלגות הפשיסטיות ובלחץ הפגנות הרחוב. בפברואר 1934, במהומות דמים בין פשיסטים לאנשי שמאל בפריז, נהרגו 14 איש ונפצעו אלפים.

ב 1936 הוקמה ע"י גוש מפלגות השמאל,"החזית העממית", שכללה חוגים סוציאליסטים וקומוניסטים, שבראשה עמד יהודי בשם ליאו בלום. ניסיונו של בלום לשקם את כלכלת צרפת נכשל, כמו גם ניהול מדיניות החוץ של צרפת. אחריו מונה דלדיה, איש ימין אנטי סוציאליסט שנגרר אחרי מדיניות פיוס של בריטניה עם היטלר (צרפת חתמה גם היא על הסכם מינכן בשנת 1938 ונטשה את בת בריתה צ'כוסלובקיה).

מנהיגות פוליטית בינונית חסרת כישורים ומעוף ולעיתים מושחתת' בשנות ה 20 – 30 התפשטה מגמת הבינוניות בקרב חברי הפרלמנט (אספת הנבחרים), השרים, ראשי הממשלות והנשיאים – דווקא בתקופה שבה צרפת הייתה זקוקה למנהיגות יצירתית ואמיצה, שתהיה מסוגלת לקבל ולבצע החלטות קשות. המוכשרים והמשכילים בקרב הצרפתים נמנעו מלפנות לפוליטיקה והמנהיגות הפוליטית (בכל הרמות) התאפיינה בבינוניות ופעלה מתוך שיקולים אישיים או פוליטיים ותו לא. הסיפור על נשיא צרפת בשנת 1920, שברח בלילה לבוש פיז'מה מהרכבת ונתפס ע"י שומר הרכבות שחשב אותו למשוגע, הוא דוגמה קיצונית לרמתם הנמוכה של הפוליטיקאים הצרפתים. פרשיות שחיתות שהיו מעורבים בהם פוליטיקאים, כדוגמת פרשת סטוויסקי (1933), גרמו לזעזוע של הדמוקרטיה והחברה.

התחזקות תנועות ומפלגות אנטי דמוקרטיות (קומוניסטים ופשיסטים) ואבדן אמון הציבור בשיטה הדמוקרטית של הרפובליקה הצרפתית.

המשברים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שתוארו עד כה יחד עם התחזקות התנועות הפשיסטיות בשנות השלושים באירופה (ספרד, איטליה, פולין ובמיוחד גרמניה הנאצית) השפיעו על צרפת. באופן הדרגתי, ובמיוחד בשנות השלושים, עלה כוחן של התנועות הפשיסטיות, שלרובן היו גם דעות גזעניות ואנטישמיות. תנועות אלו חשבו שערכי הרפובליקה השלישית (חברה דמוקרטית וסובלנית) אינם יכולים לפתור את הבעיות של המדינה ולכן הם קראו לביטול אותם ערכים. באופן הדרגתי הרעיון השפיע על רובם של תושבי צרפת שאיבדו את אמונם ברוח הליברלית של צרפת.

לסיכום, חוסר היציבות הפוליטי של הרפובליקה הצרפתית החל כבר בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו בשנות השלושים (אחרי המשבר הכלכלי הגדול 1929). בשנות ה 20-30 סבלה צרפת מהתחלפות מהירה של ממשלות ומערכות בחירות תדירות. לאורך כל אותה תקופה ניסו הצרפתים להתמודד עם הבעיות בכלים דמוקרטיים ללא הצלחה. הכישלונות לא הביאו לאובדן הדמוקרטיה (דבר שקרה אצל חלק משכנותיה, למשל גרמניה), אך באופן הדרגתי אבד אימון הציבור בשיטה הדמוקרטית. ב1940 לאחר הכיבוש הנאצי בוטל השלטון הדמוקרטי בצרפת ובמקומו הוקמה ממשלת וישי וזאת ברוב כמעט מוחלט של "אספת הנבחרים" (הפרלמנט) וללא לחץ גרמני. כלומר, לאחר הכיבוש הנאצי בשלו התנאים לביטול הדמוקרטיה בצרפת.

התמודדות עם הבעיות הפוליטיות:

  • הקמת ממשלת אחדות לאומית - כדי לגשר על הפיצול המפלגתי וכדי לאפשר הקמת ממשלה יציבה היה נסיון בשנת 1926 להקים ממשלת אחדות לאומית בראשות פואנקרה (שייך לגוש הימין). פונקרה ייצב את המטבע ע"י פיחות (לכדי חמישית מערכו!), קיצץ באופן נמרץ בהוצאות הממשלה והעלה מיסים. בשנת 1929 התפטרה ממשלת פואנקרה. המשבר הכלכלי העולמי בשנת 1929, פגע בכלכלתה של צרפת (ובאופן נואש החל משנת 1930), דבר שפגע ביציבות הפוליטית עוד יותר.
  • החזית העממית הניסיון השני להתמודדות עם המשברים הפוליטיים היה הקמת "החזית העממית" בשנת 1935. החזית איחדה סביבה מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות. החזית דגלה באיסור התנועות הפשיסטיות, בהקמת קואליציה אנטי נאצית, בפיתוח היחסים עם ברה"מ ובחקיקה סוציאליסטית. בבחירות מאי 1936 ניצחה "החזית העממית" ובפעם הראשונה קמה בצרפת ממשלה סוציאליסטית. בראשות הממשלה עמד ליאו בלום, זו הייתה הפעם הראשונה שיהודי הפך לראש ממשלת צרפת (דבר שהביא לתרעומת חריפה בחוגי הימין).

ליאו בלום היה גאה ביהדותו ותומך ברעיון הציוני. ממשלתו של בלום הנהיגה תיקונים סוציאליסטים, הלאימה מפעלים מרכזיים ואסרה קיום של התארגנויות פשיסטיות. אולם היא לא הצליחה לייצב את הכלכלה ולבלום את ירידת ערך המטבע. ממשלת בלום נכשלה גם בתחום יחסי החוץ, היא הגבירה את תלותה בבריטניה ולא סייעה לכוחות הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד. התוצאה הייתה שספרד, שכנתה ממערב, הפכה להיות מדינה פשיסטית. ממשלת בלום התפטרה ביוני 1937, וחזר לשלטון לחודש אחד בלבד במרץ 1938.