סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

תת נושא 4 – צפון אפריקה

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ראשיתה של ההעפלה – תקופת מלחמת העולם השנייה:
1943- הוחלט על הקמתה של תנועה חלוצית בשם "צעירי ציון" בתוניסיה. בני הנוער אשר הקימו אותה התחייבו בחתימת ידם לציונות מעשית. לא עוד דיבורים, כי אם מעשים ופעולות על מנת לקדם את עלייתם לארץ. הם התחייבו כי תוך שנתיים מיום חתימת הם יעלו לארץ, ואם לא – יפרשו מן התנועה. דבקותם של צעירי ציון עודדה את הקמתן של תנועות נוספות בעלות רעיונות דומים.
עם שחרורה של תוניסיה ב- 1943 הגיעו לשם צנחנים מהארץ אשר סיפרו עלייה לחברי התנועות. לאחר מספר חדשים, בספטמבר 1943 הגיעו 4 שליחים מן הארץ. במטרה לארגן את הנוער היהודי שם ולאמנו לקראת העלייה לא"י. פעולתם הראשונה הייתה השבעתם כחברי הגנה, תוך שהם מניחים יד ימין על התנ"ך ואוחזים אקח ביד שמאל.
המפגש בין השליחים לצעירי ציון היה פורה מאוד. צעירי ציון הדביקו את השליחים בהתלהבותם ואלו סיפרו להם על הארץ והאיצו בהם לסחוף אחריהם אנשים נוספים מארצות צפון אפריקה. השליחים שאפו למסד את הקשרים שבין הקהילה בתוניסיה לתנועה הציונית, וליצור שיתוף פעולה בארגון העלייה בין צעירי ציון והתנועה הציונית.
בתקופה זו החלו נרקמות תכניות העפלה מצפון אפריקה לישראל, אולם הן לא יכלו לצאת לפועל עקב 3 סיבות:
1. הדרכים היו מסוכנות מאוד בגלל המלחמה.
2. הפיקוח על הגבולות הוחמר מאוד עקב המצב הכלכלי הקשה, ולפיכך הברחה פנימה או החוצה של סחורות ואנשים הייתה כמעט בלתי אפשרית.
3. הישוב היה עני מאוד והברחת הכסף למטרות העלייה הייתה קשה מאוד עקב הפיקוח על הגבולות.

בכל אופן – הפעילות הבלתי חוקית הייתה בעייתית, והצעירים, אשר חששו להסתבך עם המשטר (שגם כעת יחסיהם עמו לא היה טובים) חיפשו דרכים חוקיות להעפלה.
השליחים שהו בתוניסיה עד מאי 1944, ושבו לשם אחר כך בסוף שנת 1944. חזרתם השנייה הייתה בדמות קציני צבא צרפתים, ומטרתם הייתה להפוך את ההעפלה למאורגנת ומסודרת. הפעם הם הצליחו במשימתם וארגנו קבוצת עולים די גדולה שיצאה באמצע 1945 מאלג'יריה לא"י.

ההעפלה הישירה – 1947:
1946 – התכנסות הקונגרס היהודי ה- 20 בשוויץ. בקונגרס נכחו כ- 10 נציגים ממדינות צפון אפריקה, דבר המבטא את התפתחותה הגדולה של התנועה הציונית בארצות אלה. בקונגרס כמעט ולא נדון נושא ההעפלה מצפון אפריקה לישראל, ורק לאחר הדיונים, כאשר אחד הנציגים פנה באופן אישי לראש המוסד לעלייה ב' שאול אביגור, הוא התייחס לנושא. הוא היה ספקני מאוד לגבי העניין, אך שוכנע להקצות את המשאבים הנדרשים על מנת להעלות ארצה את יהודי צפון אפריקה.
ואכן ספקנותו של אביגור בקשר לעלייה אכן הייתה מבוססת.
1. האוכלוסייה בארצות אלה הייתה מוסלמית עוינת ברובה, אשר קיימה קשר הדוק עם התנועה הלאומית הפלסטינית בא"י. העלייה עלולה הייתה להתסיס את היחסים בין היהודים למוסלמים ואף לגרום לפגיעה ביהודים.
2. פגיעה במושבות של צרפת (אשר היו קיימות באותם איזורים) עלולה הייתה להזיק לפעולות ההעפלה מצרפת, אשר תפקדה כמרכז ממנו נשלחו עולים לא"י, בתמיכת השלטון הצרפתי.
3. עשרות אלפי יהודים ששרדו את השואה חיכו באותה שעה לעלות לא"י בכל מחיר, ולתפיסתו של אביגור היה דחוף יותר להקצות עבורם, ולא עבור יהודי צפון אפריקה, את המשאבים המעטים שהיו ברשותו. למרות שיקולים אלה, הסכים אביגור לפעילות ואמר כי אם יצליחו לגייס 500 איש לעלייה, הוא ישלח אוניה.
1947- פתיחת קורס מגייסי מעפילים, אשר כלל נציגים ממרוקו, תוניסיה (אשר נבחרה כמרכז לפעילות התנועה), ואלג'יריה. הקורס ארך כ- 25 ימים (עד אמצע מרץ), ועסקו בו באימוני נשק ושדאות, עבודה חקלאית ובעבודה חינוכית ציונית.

שיטת גיוס המעפילים:
גויסו בימים שלפני חג הפסח ובמהלכו, ומועד ההתכנסות באלג'יריה נקבע לתקופה שאחרי פסח. אלג'יריה- (נדיה כהן) הגעה לבתי כנסת בקהילות יהודיות ברחבי הארץ וניסיון גישוש אחר קבוצות של נוער ומבוגרים. לאחר מציאת הקבוצה, נערכה עמם פגישה בה הוסבר עניין העלייה, וכן ניתנו דרכי התקשרות עם הנציגים.
תוניסיה- על אף שבארץ זו היה המוקד של "צעירי ציון", דווקא שם נתקלו השליחים בקשיים. ראשי צעירי ציון לא הסכימו עם דרך הפעולה של השליחים וסברו כי יש להתעסק כרגע בפעילות החינוכית, שהיא החשובה ביותר, ולא בהעפלה שסיכוייה היו קלושים באותה תקופה. לבסוף הגיעו מעפילים מתוניסיה, אולם רובם מחלקה הדרומי של המדינה, שם פעלה תנועה אחרת.
מרוקו- בהשוואה לתוניסיה ואלג'יריה יהודי מרוקו כמעט ולא נפגעו מן המלחמה. הפעילות הציונית במרוקו הייתה בניגוד לחוק, והפעילים נתקלו בקשיים מצד השלטונות. עם זאת, לאור מעמדם החלוש של הצרפתים לאחר המלחמה הם נטו לעיתים להעלים עין מן הפעילות, כל עוד נשארה מתונה ולא קיצונית. 1945- הגעת שליחים מא"י לקזבלנקה, שם נשארו כחודש ימים, הכשירו נוער לעליה ויצרו קשרים עם ראשי הקהילה.

ההכנות באלג'יריה: לאחר גיוס המעפילים, היה צורך להכשיר מקום באלג'יריה, אשר ישמש כמחנה המתנה למעפילים מרגע הגעתם לאלג'יריה ועד עלייתם לאוניה. השטח שנבחר היה חווה כ- 170 ק"מ מעיר הבירה, אשר הושכרה מיהודי בכיסוי של אתר "מרגוע ובריאות" למשפחות. המחנה היה קרוב מאוד למפרצון של מים עמוקים, שם יכלו לעגון הספינות, אולם חסרונו העיקרי היה המרחק מעיר הבירה ולפיכך הקושי בהבאת אספקה לשם. המחנה נקרא מחנה "טנס".
התנאים במחנה היו קשים מאוד, סנטריה מינימלית מאוד, מזון מצומצם, מעט מדי שליחים שיבצעו את העבודה ובעיקר – שעמום של המעפילים, אשר גרם להיווצרות וויכוחים ומריבות בינם לבין עצמם.

הפלגת "יהודה הלוי": ב- 10 במאי 1947 נצפתה אוניה משוטטת מול המפרץ בטנס. ההפתעה הייתה מוחלטת, ועקב
הסיכון בהעלאת נוסעים ביום נערכו עד החשיכה הסידורים האחרונים להפלגה. עם ירידת השמש החלה העלייה על האוניה,
באמצעות סירות משוטים קטנות. עד מהרה הגיעו השוטרים הצרפתיים, והבלגאן היה גדול. השליחים ניסו למשוך כמה
שיותר זמן על מנת לאפשר לכמות גדולה ככל האפשר לעולות על הספינה, אולם לאחר עליית 400 נוסעים חייבת הייתה
הספינה לברוח ללב ים מפחד שיתפסו אותה.

המשטרה עצרה כמאתיים מעפילים, בניהם יאני אבידוב, ומעפילים רבים נשארו מאוכזבים על החוף, חלקם הופרדו ממשפחתם אשר עלתה על הספינה מעט לפניהם.
הוסקו מספר מסקנות מן הפעולה:
1. יש לתאם את עניין ההעפלה עם הצרפתים.
2. יש למצוא מחנה אחר לריכוז המעפילים כיוון שהוא אינו חשאי מספיק.
3. יש לדרוש מן המוסד אוניה נוספת שכן נשארו עולים רבים אשר עדיין מעוניינים לעלות.

לאחר כ- 20 ימי הפלגה בים התיכון נתפסה יהודה הלוי ע"י הבריטים, ונוסעיה נשלחו לקפריסין, שם נפגשו לראשונה עם המעפילים ניצולי השואה.
הפלגת "שיבת ציון": דבר ההעפלה נודע ברחבי צפון אפריקה, וזרם העולים שהגיעו לאלג'יריה לא פסק לרגע. לאחר יהודה הלוי, היה צורף ללחוץ חזק מאוד על אנשי המוסד על מנת שישלחו אוניה מאלג'יריה לישראל. תחילה, הודיע סניף המוסד בפריז כי לא ישלח ספינה נוספת עקב מחסור באמצעי מימון, אולם אפרים בן חיים לא וויתר, הבהיר את חומרת המצב במחנות המעבר ולבסוף שכנע כי יש לשלוח אוניה נוספת. הפעם תואמה העמסת הנוסעים אל מול הצרפתים.
הפלגתה של שיבת ציון הייתה קצרה יותר מיהודה הלוי, ולאחר 12 ימי הפלגה בים התיכון, אף היא נתפסה על ידי הבריטים. הבריטים רצו להחזיר את הספינה למקום מוצאה, אולם הנוסעים והצוות, אשר תודרכו מראש לאפשרות שכזו, לא אמרו מילה על מקום מוצאם, ולבריטים לא הייתה ברירה אלא לשלוח אותם למחנה בקפריסין, שם פגשו את נוסעי יהודה הלוי.
המצב באלג'יריה: הימים שלאחר ההפלגה היו קשים. נשארו ממורמרים רבים אשר לא הצליחו לעלות לספינה, ובמקביל המשיך להגיע זרם העולים. עקב מחסור במקום במחנה התמקמו העולים בכיכר באמצע העיר, אשר הפכה לאתר לינה ומגורים עבורם. הקהילה היהודית באלג'יריה החלה להתעייף מן הטיפול במעפילים והמצב הפך לקשה יותר ויותר עם התקרבות החורף.
נובמבר 1947- המוסד הסכים לשלוח ספינה נוספת, "הפורצים", אולם עקב אי תיאום מול הצרפתים הצליחו לעלות אליה רק 50 איש לפני שהייתה חייבת לברוח. אוניה זו הייתה היחידה שהצליחה להגיע לארץ בלי להיתפס, ובעצם סיימה את פרק ההפלגה הישירה מחופי צפון אפריקה ישירות לישראל. ההעפלה נמשכה אולם הדפוסים והצרכים שונו.

"הפסיכוזה של הבריחה": הימים שלאחר "הפורצים" היו ימים של אי וודאות. מעפילים רבים נמצאו עדין באלג'יריה, חיים בתנאים-לא תנאים, ובמקביל זרם בלתי פוסק של יהודים הממשיכים להגיע מכל צפון אפריקה. השלטונות המרוקאים, ואף השליחים היהודים ניסו לבצע פעולות אשר יגרמו להפסקת הגעת היהודים לאלג'יריה. חל שינוי גם באופן ההעפלה, מטוסים ואוניות צרפתיות החלו להעביר את המעפילים מאלג'יריה לצרפת.
הקמת המדינה ב- 1948 גרמה לשמחה גדולה בקרב היהודים, אולם היה עליהם להיזהר שלא לפגוע ברגשות המוסלמים. דבר זה אף הוזכר בנאומו של מלך מרוקו, אשר קרא לשמור על איפוק משני הצדדים. למרות זאת, בימים הראשונים של יוני 1948 פרצו מהומות, נהרגו 30 יהודים ועשרות נפצעו.
אירועים אלה השפיעו רבות על חיי הקהילה היהודית. היהודים החלו לחוש לא בטוחים, וחששו מן העתיד, כאשר תקבל מרוקו עצמאות. ניסיונות הרגעה מצד המנהיגים המוסלמים לא הועילו, והיהודים החלו לברוח בנחישות לאלג'יריה, ממנה ידעו כי ניתן לעלות לא"י ביתר קלות.
המצב באלג'יריה הפך לבלתי נסבל. המוני המעפילים הגיעו לבית ועד הקהילה, (בממוצע הגיעו 150 יהודים נוספים לאלג'יריה בכל יום) חיו שם בצפיפות איומה וללא תנאים סניטרים. מאותה העת עלייתם של זקנים ובעלי מום לא התאפשרה, על מנת לא להפכם לנטל על המדינה החדשה. עבור אנשים אלה הוקם מחנה מיוחד באלז'יר אשר נועד לאכלסם.
על מנת למנוע את ההגעה ההמונית לאלג'יריה נעשו כמה פעולות:
1. ספטמבר 1948 – יעקב כרוז (קראוס) הצליח להגיע להסדר "היתר מעבר" עם הממשלה, אשר לפיו אפשרו השלטונות עזיבה חוקית של קבוצות מדודות של יהודים. הסדר זה היה חשוב מאוד וגרם להעפלה להיות מסודרת הרבה יותר וחוקית.
2. ניסיון של השליחים במדינות השונות (ובעיקר במרוקו) לשכנע את היהודים כי תורם לעלות יגיע וכי עליהם להתאזר בסבלנות. ניסיון זה רק גרם לבהלה גדולה יותר של היהודים לעלות כיוון שפחדו שהאופציה תיסגר, והם הגיעו ביתר מרץ לאלג'יריה.
3. 1949- חתימת הסכם "ז'ואן – גרשוני", בין מושלה הצרפתי של מרוקו לבין ד"ר ישראל גרשוני, נציג הסוכנות. הסכם זה הבטיח מכסה קבועה של עולים אשר יעברו ממרוקו לאלג'יריה. משנחתם ההסכם הפך המעבר ממרוקו לאלג'יריה חוקי. עד 1948 המכשולים היו הן היציאה מארץ המוצא והן הכניסה לארץ, אולם מרגע הקמת המדינה המכשול העיקרי היה היציאה ממרוקו, והוא הוסר עם חתימת ההסכם. (היציאה מלוב, תוניסיה ואלג'יר הייתה ללא קושי).

העלייה מצפון אפריקה – סיכום:
1. כ- 14,000 יהודים עזבו את צפון אפריקה בין השנים 1949 – 1945 בדרכם לישראל, ועוד 6,000 נוספים המתינו באלג'יריה לעליה. 90% מהם היו ממרוקו, והיוו 8% - 7% מן האוכלוסייה היהודית בה. מספר היהודים שעזבו את אלג'יריה בדרכי ההעפלה היה מזערי למדי (כמה עשרות) ואף מספר היהודים שעזבו את תוניסיה היה קטן, (כמה מאות) אך לא שולי בהתחשב בגודל הקהילה שם.
2. רובם הגדול של היהודים לא העפילו ממניעים אידיאולוגים, אלא יותר ממניעים כלכליים-ביטחוניים. הם האמינו שהחיים בא"י עדיפים בהרבה על החיים במדינות מוצאם, וקיבלו בהכנעה את כיוון המחשבה של הפעילים הציונים. בנוסף, הם העדיפו את א"י על פני הקומוניזם המתפשט באירופה או ההישארות במדינה ערבית עצמאית.
3. היו יהודים שבחרו לא לעלות לא"י אלא לברוח למדינה אחרת, אולם רובם הגדול בחר בא"י.
4. ההעפלה עיצבה את דמות העלייה לעתיד. הסכם ז'ואן-גרשוני מיסד את דפוסי הפעולה בין השלטון לשליחים, ובמשך השנים נחתמו מספר הסכמים נוספים ברוח דומה.
5. לאחר המלחמה נפתחה צפון אפריקה להשפעה של הארגונים היהודים הגדולים מאמריקה. תפקידם היה משמעותי יותר בימים שלאחר ההעפלה.