לאם / יהודה עמיחי: הבדלים בין גרסאות בדף

(גרסת ביניים אחת של משתמש אחר אחד אינה מוצגת)

שורה 1:

== השיר: ==

<h4>

כמו טחנת רוח ישנה

תמיד שתי ידיים מורמות לצעוק אל הרקיע

ושתיים מורדות להכין פרוסות.

עיניה נקיות ומצחצחות

כמו ערב פסח.

בלילה תשים ת כל המכתבים

והצילומים זה ליד זה,

כדי למדוד בהם

ארך אצבע האלהים.

אני רוצה ללכת בודאיות

העמקות שבין התיפחיותיה.

אני רוצה לעמוד בשרב

של שתיקה.

אני רוצה להשען

אל הגזעים המחספסים של כאבה.

היא שמה אותי,

כהגר את ישמעאל,

תחת אחד השיחים.

שלא תראה במותי, במלחמה.

תחת אחד השיחים

באחת המלחמות.

</h4>

==לאם / יהודה עמיחי==

שורה 14:

שורה 42:

בחלק ב' עוסק הדובר ביחסו שלו אל אמו ואל עולמה. המלה "אני" פותחת את שני בתי החלק הזה ( אנפורה, שהיא חלק מאנפורה רחבה יותר ): הוא רוצה להתקרב אל האם, ובעיקר הוא רוצה להתחבר אל החלק הקשה של הווייתה, אל הבכי, הכאב, השתיקה – שהם עדות לדאגת אם לילדיה. ייתכן שעל ידי התקרבות אל חלקים אלה בעולמה של האם מקווה הדובר לשאוב מהם כוח. מבחינה אומנותית המשורר מבטא זאת באמצעות שלוש מטפורות, הקשורות בנוף מדברי קשה, אבל מלא עוצמה: הסבל העמוק כוואדי, השתיקה המעיקה כשרב, הכאב הצורב כגזע מחוספס:

1. הדובר רוצה ללכת בוואדיות שחרצו דמעותיה.

2.הדובר רוצה לעמוד במועקת השרב של שתיקתה. 3.

2.הדובר רוצה לעמוד במועקת השרב של שתיקתה.

3. הדובר רוצה להישען ( ואולי גם להישרט ) על הגזעים המחוספסים של כאבה. כל אחת מן התמונות המטפוריות פותחת במילים: "אני רוצה" (אנפורה ). אין פה התרפקות על דמות של אם המקרינה חום או רכות, אין פה נחמה, אלא הזדהות של הבן הבוגר, בדיעבד ( כלומר במבט לאחור, לאחר מעשה ), עם סבלה של אמו.

הדובר רוצה להישען ( ואולי גם להישרט ) על הגזעים המחוספסים של כאבה. כל אחת מן התמונות המטפוריות פותחת במילים: "אני רוצה" (אנפורה ). אין פה התרפקות על דמות של אם המקרינה חום או רכות, אין פה נחמה, אלא הזדהות של הבן הבוגר, בדיעבד ( כלומר במבט לאחור, לאחר מעשה ), עם סבלה של אמו.

הנוף המדברי משמש כרקע לחלק ג', המביא אותנו אל הסיפור המקראי המשמש כארמז (קונוטציה מקראית ).

@@ שורה 1: / שורה 1: @@
+== השיר: ==
+<h4>
+כמו טחנת רוח ישנה<br>
+תמיד שתי ידיים מורמות לצעוק אל הרקיע<br>
+ושתיים מורדות להכין פרוסות.<br>
+עיניה נקיות ומצחצחות<br>
+כמו ערב פסח.<br>
+בלילה תשים ת כל המכתבים<br>
+והצילומים זה ליד זה,<br>
+כדי למדוד בהם<br>
+ארך אצבע האלהים.<br>
+<br><br>
+אני רוצה ללכת בודאיות<br>
+העמקות שבין התיפחיותיה.<br>
+אני רוצה לעמוד בשרב<br>
+של שתיקה.<br>
+אני רוצה להשען<br>
+אל הגזעים המחספסים של כאבה.<br>
+<br><br>
+היא שמה אותי,<br>
+כהגר את ישמעאל,<br>
+תחת אחד השיחים.<br>
+שלא תראה במותי, במלחמה.<br>
+תחת אחד השיחים<br>
+באחת המלחמות.<br>
+</h4>
 ==לאם / יהודה עמיחי==
@@ שורה 14: / שורה 42: @@
 בחלק ב' עוסק הדובר ביחסו שלו אל אמו ואל עולמה. המלה "אני" פותחת את שני בתי החלק הזה ( אנפורה, שהיא חלק מאנפורה רחבה יותר ): הוא רוצה להתקרב אל האם, ובעיקר הוא רוצה להתחבר אל החלק הקשה של הווייתה, אל הבכי, הכאב, השתיקה – שהם עדות לדאגת אם לילדיה. ייתכן שעל ידי התקרבות אל חלקים אלה בעולמה של האם מקווה הדובר לשאוב מהם כוח.   מבחינה אומנותית המשורר מבטא זאת באמצעות שלוש מטפורות, הקשורות בנוף מדברי קשה, אבל מלא עוצמה: הסבל העמוק כוואדי, השתיקה המעיקה כשרב, הכאב הצורב כגזע מחוספס: <BR>
 . הדובר רוצה ללכת בוואדיות שחרצו דמעותיה.<BR>
-.הדובר רוצה לעמוד במועקת השרב של שתיקתה.<BR> 3.
+.הדובר רוצה לעמוד במועקת השרב של שתיקתה.<BR>
+. הדובר רוצה להישען ( ואולי גם להישרט ) על הגזעים המחוספסים של כאבה. כל אחת מן התמונות המטפוריות פותחת במילים: "אני רוצה"  (אנפורה ). אין פה התרפקות על דמות של אם המקרינה  חום או רכות, אין פה נחמה, אלא הזדהות של הבן הבוגר, בדיעבד ( כלומר במבט לאחור, לאחר מעשה ), עם סבלה של אמו.<BR>
-הדובר רוצה להישען ( ואולי גם להישרט ) על הגזעים המחוספסים של כאבה. כל אחת מן התמונות המטפוריות פותחת במילים: "אני רוצה"  (אנפורה ). אין פה התרפקות על דמות של אם המקרינה  חום או רכות, אין פה נחמה, אלא הזדהות של הבן הבוגר, בדיעבד ( כלומר במבט לאחור, לאחר מעשה ), עם סבלה של אמו.<BR>
 הנוף המדברי משמש כרקע לחלק ג', המביא אותנו אל הסיפור המקראי המשמש כארמז  (קונוטציה מקראית ).<BR>