גטו / יהושוע סובול: הבדלים בין גרסאות בדף

הדמויות הראשיות

גנס – ראש הגטו  

הצד החיובי בגנס -  הוא מעוניין בהצלת יהודים. הוא מאמין שנורמליזציה ויצרנות של הגטו – יש בהם כדי להציל את מרב האוכלוסייה.  

חשוב לו להקים תיאטרון בגטו -  כי התיאטרון הוא קודם כל מקום מחייה ותעסוקה, אבל לא פחות מזה – מכשיר בעל ערך רב להרגעת הרוחות, להעלאת המורל הירוד, לנרמול החיים.

הוא מבין, כי ניצחון הגרמנים אינו רק הניצחון הפיזי – אלא הניצחון הרוחני.  

הדבר החשוב ביותר הוא השגת "רשיונות קיום"-התעודות הוורודות.  

מטרה זו מקדשת את כל האמצעים: עמ' 30, 33, 35, 97, 98.  

כשמדובר בהצלה – אינו עושה חשבונות: בעימות בינו לבין וייסקופ, כשקיטל  מחליט לשלוח את וייסקופ לפונאר – גנס אינו מחפש נקם, אלא דרך להציל את וייסקופ ( אולי הוא מיתמם? ): עמ' 105.

מעניין לשים לב למונולוג המרגש שלו בשעת שכרות ( עמ' 79 ).

הקווים השליליים בדמותו של גנס -

קודם כל הוא משתף פעולה עם הנאצים – הוא מסייע במסירת רשימות לסלקציה. הוא עוזר לקיטל לפתור את בעיית הסלקציה של הילד השלישי במשפחה ( אם כי חייבים להדגיש את הפתרון שמצא במשפחות בנות ילד אחד, או בהתמקחות על כל יהודי בסלקציה אחרת – עמ' 76 ).

קיטל – הקצין הנאצי הממונה על הגטו

דוגמאות לאכזריותו של קיטל:

אבל אפשר למצוא גם צד נגדי בדמותו -

דמות הבובה

השימוש בבובה הוא אחד מן האמצעים הדרמטיים במחזה. ( אמצעי נוסף – ההצגה בתוך הצגה; השירים; משחק הבגדים בסיום ). המחזה בעיקרו הוא מחזה ריאליסטי, אבל דמות הבובה היא דמות החורגת מן הריאליות. זוהי דמות ייחודית וסמלית שמעיזה לומר מה שאחרים אינם מעיזים לומר. מבחינה דרמטית – הבובה היא גלגולה של דמות השוטה – הליצן בטרגדיה הקלאסית והשקספירית. הבובה במחזה מסמלת את הרוח היהודית החזקה שאינה נשברת ונותרת גאה, חצופה ואיתנה מול כל ניסיונות הנאצים לשבור אותה ולהכניע אותה. את הגוף ניתן להרוג, לשבור , להשמיד. אבל לא את הרוח. בעולם אבסורדי ובלתי אנושי כעולם השואה רק  הבובה יכולה להיות אנושית וחופשייה.   

המקומות במחזה שבהם מופיעה הבובה:

מערכת העימותים האידיאולוגיים ביצירה

העימות גנס – קרוק

העימות האידיאולוגי המרכזי בקרב היהודים הוא בין גנס, ראש הגטו הרביזיוניסט, לבין קרוק, הספרן הבונדיסטי, המייצג את היהדות האינטלקטואלית והסוציאליסטית ( נציג תנועת הפועלים ). "בבית העלמין לא עושים תיאטרון" – זועקות הכותרות על הקירות בגטו עקב הקמת התיאטרון.

עמדתו האידיאולוגית של קרוק

קרוק, הספרן היהודי, שהקים בגטו ספרייה לתפארת, ספרייה ששירתה מאות מנויים – מתמרד, זועק וקובל כנגד הרעיון של הקמת התיאטרון בגטו. (עמ' 34-36 ). לדעתו התיאטרון הוא התפרקות מערכים והתפקרות אומנותית. הוא מבכר את הבעת הזעם האילם. הוא מסתייג מן האורגיות ההמוניות שהתקיימו בין יהודים לבין גרמנים, אותם יזם גנס, ראש הגטו. בעיניו בהתנהגות זו יש משום ויתור על הכבוד היהודי.

עמדתו האידיאולוגית של גנס

העימות וייסקופ - גנס

גנס – דוגל בשיטה יצרנית, שיטה שבה יינתנו לכמה שיותר יהודים תעודות מחייה, אותן תעודות שיצילו אותם ממוות. לכן חשוב לו שהמפעל יהיה גדול, שיעבדו בו יהודים רבים ככל האפשר, ואפילו אינוואלידים ( בעלי מום ).

וייסקופ – יהודי בעל מתפרה, אשר עלה לדרגת בעל מפעל.בתחילה גם הוא מציע את המפעל לתיקון מדי הצבא הגרמני כדי להעסיק בו יהודים שחייהם יינצלו, לפי שעה ( עמ' 38 ). הוא מייצג את יצר הקיום היהודי. אבל יצר זה גדל ומתפתח כסרטן, כמחלה ממארת המשתלטת עליו. כשהעסק מתחיל להצליח הוא כבר מעוניין במפעל קטן, שיהיה רווחי ויביא תועלת לו ולעסקיו. שוב לא חשוב לו שבזכות המפעל יינצלו יהודים רבים ככל האפשר. ( העימות – עמ' 97-98 ). בתחילה – הוא נוהג בנדיבות ונותן כספים כדי לשחד את הגרמנים ולהציל יהודים. בהמשך – מה שמעניין אותו זה הרווח האישי שלו. הוא היצר החייתי. אותו יצר שסופו להביא אותו להשמדתו, אם לא יצליח להתגבר על עצמו ולהכניס את עצמו למסגרת, למרוּת. מצד אחד הוא נוהג בפזרנות ( בנשף ) מתוך יהירות ורצון להוכיח לגרמנים מה יהודים מסוגלים לעשות, ומצד אחר הוא מתחנף ומתרפס. הוא איננו סתם שורד, אלא שורד מצליח שמשתכר מהצלחתו עד שהוא מביא על עצמו במו ידיו את חורבנו.

העימות ד"ר פול – קרוק

במישור העלילתי – ד"ר פול כנציג השלטון מטיל על קרוק עבודות מחקר, וכך מקווה להאריך גם את חיי עצמו – לא להישלח לחזית הרוסית, וגם את חייו של קרוק. קרוק מנסה להוכיח במחקרו שאין קשרי גזע בין העדה הקראית לבין היהודים, ופול מבין שמטרת המחקר היא להציל את הקראים מהשמדה.   

  ועוד  ד"ר פול מאשים את קרוק, מנהיג הפועלים – שהפקיר את השלטון לגנס. (באופן פרדוקסאלי ניתן למצוא בדבריו של הגרמני ד"ר פול רמזים לעמדתו של המחזאי עצמו, גם בעד הציונות וגם נגד הפקרת השלטון בידי הימין ).

עימות הרופאים – הרב – והשופט – "דילמת האינסולין"

  בגטו יש כמות מוגבלת של אינסולין. והדילמה היא – האם להמשיך ולתת אינסולין לכל חולי הסוכרת – הקשים והקלים – עד אשר ייגמר כל המלאי, או להפסיק את מתן האינסולין לחולים הקשים, ובכך לגזור עליהם מוות, על מנת להאריך את חייהם של החולים הקלים יותר שיש להם סיכוי לשרוד לאורך זמן ( עמ' 46-53 ).

העמדות השונות בעימות

הרופא הצעיר: – מצדד בקיום החזקים על חשבון החלשים. החלשים חסרי סיכוי.  לחולים הקלים יש סיכוי לשרוד זמן ממושך יותר.

הרופא המבוגר: – מתנגד לאפליה בין חולה לחולה.  

          כל רופא מאשים את חברו ברפואה נאצית.

הרב:   יש פתרון לדילמה דומה בתלמוד, אבל באופן עקרוני – אין לבני אדם זכות להחליט מי לחיים ומי למוות. רק אלוהים נותן חיים ולוקח חיים.         

השופט: שום חוק אינו מתיר לפסוק לחולים הקשים גזר דין מוות.

דילמת הסלקציות

  גנס ( ואנשי היודנראט בכלל ) נאלצו להתמודד עם אחת הדילמות המוסריות הקשות ביותר: האם למסור לגרמנים רשימות של אנשים מועמדים למוות – זקנים, חולים וכו' – ועל ידי כך להאריך ( לפחות לזמן מה ) את חייהם של אחרים, או לסרב לשתף פעולה עם הנאצים ולהשאיר את ההחלטה על גורל כל אחד בנפרד בידי הנאצים.  

דילמת היציאה ליערות