תת נושא 3- עיראק: הבדלים בין גרסאות בדף

תת נושא 3- עיראק (הצגת מקור)

גרסה מ־12:59, 9 ביולי 2007

נוספו 45 בתים , 9 ביולי 2007

←‏שיקולים <אדום>בעד</אדום> העלייה:

DaViDHsikum

מפעילי מערכת

2,362

עריכות

@@ שורה 27: / שורה 27: @@
 הקפיצה הגדולה במספר הנרשמים התרחשה בעיקר בגלל חוסר היציבות הפוליטית והיחס המידרדר של השלטונות והאזרחים אל הקהילה. היהודים החלו לצמצם את עסקיהם עקב הכוונה לעלות לא"י. הם ניסו למכור את הנדל"ן שברשותם על מנת שיוכלו להביא עמם את הונם לא"י. מכירות הרכוש הרבות שביצעו הורידו את שוויו ושווי הדירות, והם הפכו לשק חבטות נוח מאוד בכל מה שקשור למצב הכלכלי הקשה. הבנקים סרבו לתת הלוואות ליהודים מפח שיברחו מבלי להחזירן, דבר שגרם, בשיתוף עם גורמים נוספים להידרדרות כלכלית גם בקרב היהודים אשר לא התכוונו לעזוב. להאשמות הפומביות התווספה גם פגיעה פיזית. היו מספר אירועים בהם נזרקו פצצות בבתי כנסת ומרכזי מכירות רכוש, וכן נערכו הפגנות ואסיפות אלימות ליד מרכזים אלה. בעיה נוספת שעלתה – מצב היהודים באזורים הכפריים. היהודים באזורים אלה סבלו מרדיפות חוזרות ונשנות של בני הכפרים המוסלמים שהקיפו אותם, ואף קיבלו איומים על חייהם במידה ולא יעזבו את בתיהם במספר מקומות.<br>
-יחס ההנהגה היהודית: הרב ששון כדורי, וכמוהו רבים ממנהיגי הקהילה האמידים לא רצו לעלות לא"י, כיוון שצעד כזה היה כרוך באיבוד נכסי הנדל"ן שברשותם וסגירת עסקים כגון בנקים ועסקי חלפנות אשר לא יכולים היו להתקיים בא"י. הנהגה זו לא טרחה להרגיע את הציבור בקשר לעלייה או למצב הקשה בעיראק. בדצמבר 1949 מחליף אותו יחזקאל שמטוב, אשר היה מתומכי העלייה, ופעל בשיתוף עם התנועה הציונית. אל הדלת הפתוחה שנוצרה ע"י חוסר הבעת הדעה של הרב כדורי התפרצה התנועה הציונית עם תשובתה הברורה והחד משמעית – ישראל. כך הפכה התנועה הציונית להנהגתה הרשמית של הקהילה היהודית. בתחילה חיכו המנהיגים לאישור ממשלת ישראל על נכונותה לקבל את יוצאי עיראק, לנוכח הוויכוח שהיה בארץ בדבר קליטת העולים. אולם בסופו של דבר החלו את ההרשמה לעליה כיוון שהאמינו כי מדינת ישראל לא תתנכר אליהם ותסייע בקליטה. הפעילים הפיצו כרוז אשר דיבר בשבח העלייה, והוקרא בבתי הכנסת ברחבי הארץ. חשיבותו הייתה בכך שחובר מטעם התנועה, ובכך נתן משנה תוקף לקריאת מדינת ישראל לעולים. <br>
+יחס ההנהגה היהודית: הרב ששון כדורי, וכמוהו רבים ממנהיגי הקהילה האמידים לא רצו לעלות לא"י, כיוון שצעד כזה היה כרוך באיבוד נכסי הנדל"ן שברשותם וסגירת עסקים כגון בנקים ועסקי חלפנות אשר לא יכולים היו להתקיים בא"י. הנהגה זו לא טרחה להרגיע את הציבור בקשר לעלייה או למצב הקשה בעיראק. בדצמבר 1949 מחליף אותו יחזקאל שמטוב, אשר היה מתומכי העלייה, ופעל בשיתוף עם התנועה הציונית. אל הדלת הפתוחה שנוצרה ע"י חוסר הבעת הדעה של הרב כדורי התפרצה התנועה הציונית עם תשובתה הברורה והחד משמעית – ישראל. כך הפכה התנועה הציונית להנהגתה הרשמית של הקהילה היהודית. בתחילה חיכו המנהיגים לאישור ממשלת ישראל על נכונותה לקבל את יוצאי עיראק, לנוכח הוויכוח שהיה בארץ בדבר קליטת העולים. אולם בסופו של דבר החלו את ההרשמה לעליה כיוון שהאמינו כי מדינת ישראל לא תתנכר אליהם ותסייע בקליטה. הפעילים הפיצו כרוז אשר דיבר בשבח העלייה, והוקרא בבתי הכנסת ברחבי הארץ. חשיבותו הייתה בכך שחובר מטעם התנועה, ובכך נתן משנה תוקף לקריאת מדינת ישראל לעולים. <br><be>
-מהגירה לגירוש – הסיום הטראגי 19 במאי 1950- יצאה מבגדד הטיסה הראשונה שפתחה את מבצע '''"עזרא ונחמיה"'''. היהודים נאלצו לעבור תהליך ארוך עד לרגע עליית למטוס: קבלת אישור כי הם אינם חייבים כסף לבנקים ולממשל, זיהוי ע"י המוכתר, קבלת אישור על שלילת אזרחותם ועוד. התהליכים לקחו זמן והתנהלו במעקב צמוד של נציגי הסוכנות. הטיסות יצאו מדי יומיים – שלושה, והעלו כ- 3,000 עולים מדי חודש. הכמות לא הייתה מספקת, ועולים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד לעלייתם. זמן ההמתנה היה קשה מאוד, כיוון שלאורכו שהו היהודים במחנות, מחוסרי פרנסה, נשענים על הכסף שהביאו עמם ממכירת רכושם. אלפי יהודים פוטרו מעבודתם, והמצב במחנות היה קשה מאוד. נציגי הסוכנות פנו בבקשות דחופות להעלות את מספר הטיסות והעולים – או להשיבם לביתם. מדיניות העלייה – באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יואי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם.<br>
+==עזרא ונחמיה:==
+מהגירה לגירוש – הסיום הטראגי 19 במאי 1950- יצאה מבגדד הטיסה הראשונה שפתחה את מבצע '''"עזרא ונחמיה"'''. היהודים נאלצו לעבור תהליך ארוך עד לרגע עליית למטוס: קבלת אישור כי הם אינם חייבים כסף לבנקים ולממשל, זיהוי ע"י המוכתר, קבלת אישור על שלילת אזרחותם ועוד. התהליכים לקחו זמן והתנהלו במעקב צמוד של נציגי הסוכנות. הטיסות יצאו מדי יומיים – שלושה, והעלו כ- 3,000 עולים מדי חודש. הכמות לא הייתה מספקת, ועולים רבים נאלצו להמתין זמן רב עד לעלייתם. זמן ההמתנה היה קשה מאוד, כיוון שלאורכו שהו היהודים במחנות, מחוסרי פרנסה, נשענים על הכסף שהביאו עמם ממכירת רכושם. אלפי יהודים פוטרו מעבודתם, והמצב במחנות היה קשה מאוד. נציגי הסוכנות פנו בבקשות דחופות להעלות את מספר הטיסות והעולים – או להשיבם לביתם. <br><br>
+==מדיניות העלייה:==
+באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יואי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם.<br>
 .1.1951- הטלת פצצה ליד מרכז הרשמה לעליה, הבנה בישראל כי יש למצוא פיתרון מידי לפליטים. התפתחות זו, בשילוב עם סיום העלייה מפולין, והצטמצמות העלייה מרומניה הביא להאצת קליטתם בארץ, ופתיחת השלב השני של מבצע 'עזרא ונחמיה'. במארס עד יוני עלו לא"י 70,000 עולים, כ- 17,000 עולים לחודש! מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים בעיראק. השלטונות הקפיאו את כל הרכוש, וגרמו לירידה מנכסים תוך לילה של כלל היהודים. דבר זה פגע אנושות באמידי הקהילה, אשר נשארו אחרונים, ואיבדו את כל הונם בין רגע. <br>