תת נושא 5- העלייה מסוריה ומלבנון: הבדלים בין גרסאות בדף

אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
==תאריכים חשובים:==
==תאריכים חשובים:==


שורה 20: שורה 19:
==העלייה בשנים 1948 – 1950:==  
==העלייה בשנים 1948 – 1950:==  


בשנים אלה, עקב המלחמה המתנהלת התנועה בקרבת הגבול הייתה אסורה, דבר שהקשה מאוד על המעבר בין המדינות. נובמבר 1948- נשתרר שקט יחסי בגבול עם לבנון החלו להיערך בסוכנות לחידוש העלייה. מרץ 1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון. 1949-1950- השנים בהן עלה מספר העולים הגדול ביותר, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. אליהו כהן – מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. החל לחדש את הקשר שהיה פעם עם המבריחים הערבים, ויצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה רבות מלבנון לסיוע בעלייה. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהרייה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. היו גם קבוצות מאורגנות ופרטיות אשר הבריחו את הגבול דרך היבשה בסיוע מבריחים ערבים, הגיעו למטולה ושם נקלטו על ידי אנשי הסוכנות או המוסד. סוג זה של עלייה הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערביים אשר עשו זאת תחת תשלום, אולם נפסק לקראת סוף שנות ה-40 עקב עיבוי השמירה הסורית-לבנונית בגבול. מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי בשנים אלה היה מזערי ביותר. מרגע סים המלחמה היו השנים 1949 ו-1950 שנים בהן עלה מספר היהודים הגדול ביותר לשנה, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. (מעל 1000 לעומת כמה מאות).<br>  
בשנים אלה, עקב המלחמה המתנהלת התנועה בקרבת הגבול הייתה אסורה, דבר שהקשה מאוד על המעבר בין המדינות. <br>
נובמבר 1948- נשתרר שקט יחסי בגבול עם לבנון החלו להיערך בסוכנות לחידוש העלייה.<br>
מרץ 1949- תכנון חידוש העלייה מסוריה ולבנון.<br>
1949-1950- השנים בהן עלה מספר העולים הגדול ביותר, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות.<br>
אליהו כהן – מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. החל לחדש את הקשר שהיה פעם עם המבריחים הערבים, ויצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה רבות מלבנון לסיוע בעלייה. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהרייה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. היו גם קבוצות מאורגנות ופרטיות אשר הבריחו את הגבול דרך היבשה בסיוע מבריחים ערבים, הגיעו למטולה ושם נקלטו על ידי אנשי הסוכנות או המוסד. סוג זה של עלייה הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערביים אשר עשו זאת תחת תשלום, אולם נפסק לקראת סוף שנות ה-40 עקב עיבוי השמירה הסורית-לבנונית בגבול. מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי בשנים אלה היה מזערי ביותר. מרגע סים המלחמה היו השנים 1949 ו-1950 שנים בהן עלה מספר היהודים הגדול ביותר לשנה, בהפרש ניכר מן השנים הקודמות והבאות. (מעל 1000 לעומת כמה מאות).<br>  


העלייה בשנות ה-50 שני הגורמים אשר קבעו את קצב העלייה:<br>
העלייה בשנות ה-50 שני הגורמים אשר קבעו את קצב העלייה:<br>
שורה 26: שורה 29:
2. מאמצים חיצוניים (השקעה באנשים ובתקציבים) שנועדו להעלות את היהודים לא"י. <br>
2. מאמצים חיצוניים (השקעה באנשים ובתקציבים) שנועדו להעלות את היהודים לא"י. <br>


פברואר 1950- נעשו מאמצים למסד עלייה חוקית מלבנון. הובהר לשליח המוסד כי לא ייעשו כל צעדים באופן פומבי, אולם סוכם כי יתמנה שליח סודי מטעם הצבא אשר יסייע בתהליך. שמואל מוריה (סאמי)- מונה כנציג המוסד לעלייה ב' ב- 1950. הוא נסע לביקור בלבנון וסוריה, נפגש עם אנשים מרשת המפעילים, ביניהם גם שולה כהן. הוא התרשם כי מרבית היהודים אינם מעוניינים בעלייה לארץ, ואף כי רמת החיים שלהם גבוהה ולא נשקפת להם סכנה. הוא היה מודע לקשיי הקליטה בארץ, ועל כן, לאור המצב, המליץ (והמוסד קיבל את המלצתו) שלא לעודד כרגע את העלייה מסוריה ולבנון. עד 1952 – העלייה מסוריה ולבנון הייתה באחריות המוסד לעלייה ב'. 1952- העלייה ממדינות אלה עברה לאחריות הסוכנות היהודית. שליח הסוכנות באיסטנבול יצר קשר עם המבריחים, בדק את מהימנותם ושילם להם. הממשלה הסורית הקשתה מאוד על חיי היהודים בה באותה תקופה. היו הגבלות רבות על תנועתם, ולעיתים אף הוקפאו משכורותיהם. יהודים שביקשו לקבל דרכונים נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד, אשר לא תמיד היו בנמצא, ולחכות מעל שנה על מנת לקבלם. הועלתה בקשה אל הסוכנות שתסייע בתשלום על הדרכונים, אולם ההנהלה לא אישרה את הסיוע שכן לא ניתן היה לקבוע בוודאות מי באמת נזקק לסיוע ומי מבקש על אף שיש לו.<br>  
פברואר 1950- נעשו מאמצים למסד עלייה חוקית מלבנון. הובהר לשליח המוסד כי לא ייעשו כל צעדים באופן פומבי, אולם סוכם כי יתמנה שליח סודי מטעם הצבא אשר יסייע בתהליך. שמואל מוריה (סאמי)- מונה כנציג המוסד לעלייה ב' ב- 1950. הוא נסע לביקור בלבנון וסוריה, נפגש עם אנשים מרשת המפעילים, ביניהם גם שולה כהן. הוא התרשם כי מרבית היהודים אינם מעוניינים בעלייה לארץ, ואף כי רמת החיים שלהם גבוהה ולא נשקפת להם סכנה. הוא היה מודע לקשיי הקליטה בארץ, ועל כן, לאור המצב, המליץ (והמוסד קיבל את המלצתו) שלא לעודד כרגע את העלייה מסוריה ולבנון.<br>
עד 1952 – העלייה מסוריה ולבנון הייתה באחריות המוסד לעלייה ב'.<br>
1952- העלייה ממדינות אלה עברה לאחריות הסוכנות היהודית. שליח הסוכנות באיסטנבול יצר קשר עם המבריחים, בדק את מהימנותם ושילם להם. הממשלה הסורית הקשתה מאוד על חיי היהודים בה באותה תקופה. היו הגבלות רבות על תנועתם, ולעיתים אף הוקפאו משכורותיהם. יהודים שביקשו לקבל דרכונים נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד, אשר לא תמיד היו בנמצא, ולחכות מעל שנה על מנת לקבלם. הועלתה בקשה אל הסוכנות שתסייע בתשלום על הדרכונים, אולם ההנהלה לא אישרה את הסיוע שכן לא ניתן היה לקבוע בוודאות מי באמת נזקק לסיוע ומי מבקש על אף שיש לו.<br>  


עלייה ביזמה אישית מעבר לעלייה שהתנהלה על ידי המוסדות הרשמיים, הייתה גם עלייה ביזמה אישית. הבעיה עם יזמה זו הייתה המימון, ורבים הגישו אל הסוכנות בקשה לסיוע כספי. הסוכנות ביצעה בדיקות מקיפות בדבר המשפחות המועמדות לסיוע, מניעיהן, מספר בני המשפחה ונכונותם לעלייה. (ע"י יעקוב שמוש או וועדה של יהודים אמידים שישבה באיסטנבול).<br>  
עלייה ביזמה אישית מעבר לעלייה שהתנהלה על ידי המוסדות הרשמיים, הייתה גם עלייה ביזמה אישית. הבעיה עם יזמה זו הייתה המימון, ורבים הגישו אל הסוכנות בקשה לסיוע כספי. הסוכנות ביצעה בדיקות מקיפות בדבר המשפחות המועמדות לסיוע, מניעיהן, מספר בני המשפחה ונכונותם לעלייה. (ע"י יעקוב שמוש או וועדה של יהודים אמידים שישבה באיסטנבול).<br>


==העלייה מלבנון:==
==העלייה מלבנון:==