סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם / ז'אן פול סרטר

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האם אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם?

שאלות לדיון:

- מה הן שלוש הביקורות על סרטר?

- מהי ביקורת הריאליסטים?

- מה פירוש קיום קודם למהות?

- מדוע האדם אדון לעצמו?

- מהי החרדה?

- האם חרדה מובילה לחוסר מעש? מדוע?

- מהי ההינטשות?

- מדוע שום תורת מוסר לא יכולה לעזור בבחירות קשות?

- מדוע הרגש לא יכול לסייע לנו? מדוע עצות לא יכולות לסייע לנו להתחמק מאחריות?

- מהוא הייאוש?

- מהו שוויון נפש?

- האם הייאוש מוביל לשוויון נפש? מדוע?

- מדוע לפי סרטר האקזיסטנציאליזם הוא אופטימי?

- מדוע האדם של סרטר איננו בודד?

- כיצד ניתן לחרוץ משפט באקזיסטנציאליזם? (כלומר, מה התנאי לבחירה נכונה?)

- מהם שני סוגי ההומניזם?

- האם אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם?


יש לזכור שהטקסט לקוח מתוך הרצאה של סרטר בפני סטודנטים שכנראה אינם שומעים את רעיונותיו בפעם הראשונה, ועל כן הגיון סדר הדברים אינו ההגיוני ביותר עבור הלומד. בהתחלה מציג סרטר כמה ביקורות כנגד התיאוריה שלו: ראשית, ביקורת הקומוניסטים: הם טוענים שהאקזיסטנציאליזם הוא "התרפקות על מי מנוחות הייאוש" כלומר הכרה בכך שהייאוש קיים והחלטה שלא לעשות יותר דבר, מלבד פילוסופיה עיונית. זוהי פילוסופיה בורגנית, של שעות הפנאי, ועל כן מתרעמים הקומוניסטים. ביקורת המרכסיסטים: הם טוענים שהאקזיסטנציאליזם מתעלם מכל מה שטוב בחיים, ומדגיש את הרע, וגם שוכח מהאחווה האנושית, מכיוון שהוא מתבסס על הקוגיטו של דקארט בתור המקור היחיד לידיעה, ולכן מאמין שרק בדידותו של האדם היא וודאית. הנוצרים מאשימים שעקב ביטול צו האלוהים לא נותר אף ערך גבוה, וכל אדם עושה כל העולה על רוחו. כעת, מתחיל סרטר להציג את תורתו. טענתו הראשונה החשובה היא שמטרת האקזיסטנציאליזם היא להפוך את החיים לנסבלים. סרטר מציג את הריאליזם, תפישה קודרת, אשר טוענת שבני האדם עושים את הרע, ואין טעם להלחם במערכת, אך הריאליסטים טוענים שהאקזיסטנציאליזם רואה דברים בצורה עגומה מדי. סרטר מפרש שהם למעשה מתרעמים על אופטימיות של תורתו, אך מבלבלים בין העניינים, מסיבות שיוסברו בהמשך. כעת מופיע עקרון מנחה שמבסס את האקזיסטנציאליזם, "קיום קודם למהות". מכיוון שהמושג קיום ברור, אסביר את המושג מהות. מהות היא מטרה בחיים, דרך חיים, או כל כיוון שיש לדבר מסוים. מהותו של מפתח היא פתיחת דלתות, מהותו של אדם אמיץ היא האומץ. סרטר אומר שאצל האדם קיום קודם למהות. בכך הוא מתכוון שאין איזו מהות אחת שמשותפת לכל בני האדם, שנוצרה לפני קיומם, אלא האדם נזרק לתוך הקיום ללא תכלית וחייב למצוא את מהותו ולהגדיר אותה בעצמו. תפישה זו הגיעה לסרטר עקב ביטול רעיון האלוהות. האל כביכול יוצר את האדם לפי תוכנית ולפי מהות כלשהי, אולם ברגע שאין מכירים בקיום האל, מגיעים למסקנה שאין כל דבר שהיה יכול לתת לאדם את מהותו. וזהו עקרון חשוב באקזיסטנציאליזם , האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו. בכך אומר סרטר שהאדם מושלך אל תוך החיים, והוא איננו כמו פטרייה או כרובית או אזוב קיר שפשוט צומחים לכיוון זה או אחר. "האדם ישיג קיום של ממש רק כאשר יגיע למטרה שהציב לעצמו", כלומר האדם בוחר את מהותו שלו, באופן ספונטני, ואז כל הבחירות הבאות הן תוצאה של בחירה קודמת זו. מכאן נובעת התוצאה הראשונה של אקזיסטנציאליזם: "האדם אדון לעצמו, ומכלול האחריות על קיומו נופל על כתפיו בלבד". סרטר טוען שהבחירה האנושית בוחרת עבור כל האנושות, מה בכך? הכוונה היא שכאשר אני בוחר במשהו אני מכריז שזהו הטוב, לא רק בשבילי אלא הטוב לכלל האנושות. כמובן שכל אדם מוצב מול מצבים שונים בתכלית, ובכל זאת בבחירתי אומר אני שבמצב זה בחירתי היא הטובה ביותר לאנושות, זו טענה תמוהה מעט כי לא ברור מדוע אמור להיות לי איכפת כיצד נוהגים שאר האנשים, אך מילא. מכאן עובר סרטר להגדרת החרדה. החרדה היא תוצאה של האחריות הגדולה שמלווה כל בחירה, היא התחושה שעלי לוודא טוב שבחירותי אכן מייצגות את הטוב, שצריך להיזהר שלא לבחור במשהו שיהיה רע, מכיוון שאני בוחר למען כל האנושות. אי אפשר להתחמק מחרדה זו, ניתן רק לברוח ממנה או להתכחש לה. אם אדם טוען שהוא לא חייב לחוש אחריות זו, הוא מתחמק, ובעצם התחמקותו מהאחריות, מופגנת חרדתו מהתבוננות פנימית והבנה שהוא אינו מוסרי. אין דרך לברוח מהחרדה, דבר זה מופגן בדוגמת אברהם. המלאך ניגש אל אברהם ואומר לו להקריב את בנו, כביכול אברהם יכול לוותר על החרדה מכיוון שהמלאך אומר לו בפירוש מה לעשות, אך אין מניעה מלשאול, כיצד הוא יודע שהמלאך הוא מלאך ושהוא אברהם? כל סימן ברור ככל שיהיה עדיין נתון לפרשנות האישית שלנו, אין בריחה מהחובה לבחור. “מי יכול, אפוא, להוכיח לי שאני האדם המתאים ביותר להטיל בבחירתי את תפיסת האדם שלי על המין האנושי כולו? לעולם לא אמצא הוכחה כלשהי לכך." אין בריחה מהחרדה, לא באמצעות התכחשות, ולא באמצעות הטלת האחריות בסימנים כלשהם. כעת, ביקורת כנגד סרטר טוענת שהחרדה מובילה לחוסר מעש, סרטר מגיב לכך. הוא נותן דוגמא של מפקד צבא. המפקד צריך לקחת אחריות על מהלך שעשוי להוביל למותם של כמה אנשים, והחרדה ברורה, עליו לקחת אחריות. אולם, החרדה אינה מונעת ממנו לבחור, החרדה היא זו שמאפשרת לו לבחור, בכך שחשב בעניין וחשש נותן הוא ערך לבחירה, אחרת הבחירה הייתה שרירותית, ואם הייתה מתבררת כשגויה כיצד היה חי עם עצמו? כאשר הוא יודע שהוא חרד לתוצאה, הוא יודע שהוא לוקח אחריות אמיתית. "ההסבר לחרדה מעוגן באחריות הישירה כלפי בני-אדם אחרים הנוגעים בדבר. לא זו בלבד שהחרדה אינה מסך המפריד אותנו מפעולה, אלא היא תנאי מוקדם לפעולה עצמה" לא ניתן לעשות בחירה ללא חרדה, כיצד יחליט אדם אם לא בעזרת מחשבה וחשש לתוצאות? כל בחירה ללא חרדה היא חסרת משמעות, שרירותית. כעת מגדיר סרטר את ההינטשות. ההינטשות היא העובדה הפשוטה שאין אלוהים שינחה אותנו. פילוסופים מסוימים טוענים שערכי המוסר של הדת עדיין נכונים גם ללא אלוהים, תופעה זו נקראת רדיקליזם, וסרטר מגנה אותה. הוא טוען שזוהי הנחה חסרת שחר, וכחש עצמי, מכיוון שהקיום קודם למהות, ולכן אין סט של ערכים גבוהים שעלינו לחיות לפיהם, אם היה סט כזה הוא היה מהותנו שקדמה לקיומנו. ציטוט של דוסטויבדקי מהטקסט: "אם אלוהים אינו קיים, הכול מותר" זוהי נקודת מוצא עבור אקזיסטנציאליזם , ואם הכל מותר, הרי האדם ננטש, מכיוון שאין לו סט ערכים שלפיהם הוא יוכל לחיות את חייו, סרטר גם אומר שזהו מה שהאדם רוצה (האדם רוצה סט ערכים) "האדם נידון להיות חופשי" כלומר הוא לא רוצה להיות חופשי, זוהי לא בחירתו, מה שהוא רוצה הוא בדיוק סט ערכים שיאפשר לו חיים טובים אם רק יעקוב אחריהם, אך מכיוון שאין כל אלוהות, האדם חייב להתמודד עם החופש שלו. נא לקרוא "דוגמא","שתי תורות מוסר", עמ' 22-24 הדוגמא מדגישה עד כמה האדם ננטש ובכל בחירה עליו לבחור בעצמו, אין אף תורת מוסר שתבחר בין שני הדברים, אין בחירה נכונה. כמו-כן, אפילו בתוך עצמנו לעולם לא נמצא עקרון שיעניק לנו פתרון ללא בחירה. הצעיר אומר "בסופו של דבר, הרגש הוא הקובע, ועלי ללכת בדרך שאליה הוא מושך אותי באמת. אם הרגשתי היא כי אהבתי לאמי חזקה דיה להקריב למענה הכול-את תאוותי לנקמה ואת תשוקתי להרפתקאות-הרי אשאר עמה. ואם ארגיש שאהבתי אינה גדולה דיה אלך." כלומר, הצעיר עדיין סבור שיש איזושהי תורת מוסר שתעזור לו "עקוב אחרי הרגש", אולם, כפי שסרטר אומר, לא ניתן להחליט החלטות באצמעות הרגש, כי את הרגש ניתן למדוד רק באמצעות החלטות. האמירה "אני אוהב את אמי מספיק כדי להישאר" תישאר חסרת תוכן לחלוטין עד שאשאר באמת. האקסיסטנציאליסט אומר: אין שום דבר באדם מעבר לפעולותיו, אמירה על רגש היא חסרת פואנטה, רק בעשייה יש תוכן. כמו-כן, סרטר אומר שלא ניתן להתחמק מהבחירה באמצעות קבלת עצה, מכיוון שאתה עדיין בוחר את האדם שישיא לך עצה, והאם להקשיב לו או לא, אתה גם יודע פחות או יותר לפי האדם שבו אתה מתייעץ מה תהיה העצה, מכיוון שאיננו מתייעצים בזרים מוחלטים, אנו יודעים את כיוון תשובותיו של היועץ. כעת מגדיר סרטר את הייאוש: הייאוש הוא הידיעה שכל מה שאינו תלוי בי הוא בגדר סיכוי, כלומר הצפי שלפיו דברים יתרחשו כמתוכנן הוא כמו העובדה שרכבת לא תרד מפסיה, דבר אינו מובטח, אפילו שהוא סביר. סרטר אומר "עלינו לפעול ללא תקווה", זהו הייאוש. למה הוא מתכוון בכך? הוא מתכוון שעלינו להתערב כמה שיותר בחיינו ולא לצפות שדברים יקרו מאליהם, שאנשים יעשו את מה שאנחנו איננו עושים, כיוון שאין אל, ננטשנו, ורק אנו מכוונים את העולם. מובן שאני יכול לשפר את סיכויי. כאשר אני לומד להכיר אנשים אני יכול לסמוך עליהם, כאשר אני מתערב באופן פעיל במפלגה ומפקח על מעשיה אני יכול לסמוך עליה. "אבל אינני יכול לסמוך על בני-אדם שאינני מכיר; איני יכול לסמוך על יצרו הטוב של האדם או על שאיפותיו לטובת הכלל, כיון שאני יודע שהאדם הוא חופשי ושאין לאדם טבע שישמש ערובה להנחותיי". כעת, מגיב סרטר לביקורת שעל פיה האקזיסטנציאליזם מוביל לשוויון נפש וחוסר פעולה. סרטר אומר שבשום פנים ואופן לא, האדם חייב לשייך את עצמו למטרה ואח"כ לפעול בהתאם "האדם אינו חייב לקוות כדי לגשת למלאכתו" כלומר אני אינני יודע שמעשיי יצליחו, אך בדיוק בגלל זה עליי לקחת מעורבות גדולה בהם כדי להבטיח את הצלחתם ולחיות ללא אשליות, מכיוון שכשלון שהוא תוצאת הנסיבות הוא עדיין כשלון, ואדם שרק נכשל הוא אדם כושל, זוהי מהותו, ללא קשר לנסיבות, אי אפשר להגיד שחוסר הצלחתי היא אשמת הנסיבות, איני יכול לשייך לעצמי הצלחות שלא הצלחתי, אפילו אם אני רקדן והרצפה עקומה. "שוויון נפש", אומר סרטר, "הוא גישתם של בני אדם האומרים 'יעשו האחרים מה שנבצר ממני לעשות'" כלומר אם אין לי הבטחה להצלחתי, מה זה משנה, אשאיר דברים ליד הגורל. "התורה שאני מציג לפניכם מנוגדת בתכלית לזו משום שהיא מכריזה שאין מציאות אלא בפעילות" כלומר אדם הוא רק סכום של פעולותיו, הוא לא שום דבר אחר, וכל כישלון הוא פעולה שלא תוכל לשייך לעצמך. "במציאות בשביל האקסיסטנציאליסט אין אהבה אלא מעשי-אהבה בלבד". כעת, על טענה זו מאשימים את האקזיסטנציאליזם בפסימיות, סרטר אומר, זוהי דווקא האופטימיות הגדולה באקזיסטנציאליזם. סרטר אומר שהטיפוסים השפלים שמחים לחשוב שלא הפעולות עושות אותנו מי שאנחנו, אלא תורשה או חינוך. האקזיסטנציאליזם טוען שגורל האדם נקבע רק על ידיו, השפל הפך עצמו לשפל באמצעות מעשים שפלים, סרטר אומר שטענה זו אופטימית מכיוון שהיא אומרת שהאדם יכול לקבוע את גורלו, השפל יכול להיות גיבור אם רק יבחר בכך. סרטר אומר שהגישה המטריאליסטית (חומרית) "מתייחסת לכל אדם כלאובייקט, מערכת תגובות שנקבעו מראש, שאינן שונות כלל משורת התכונות והתופעות שמהן מורכבים שולחן, כיסא או אבן." סרטר טוען שלא כך, אלא לאדם יש דפוס ערכים שונה מהעולם החומרי. סרטר גם טוען שלמרות שהאקזיסטנציאליזם מניח רק את הכרת האדם את עצמו (הקוגיטו של דקארט) אין זה אומר שהאדם בודד. הוא אומר שהאדם מכיר גם את זולתו דרך הקוגיטו. מדוע? מכיוון שאם אין אדם אחר שיתפוש את מעשיי מנקודת מבטו, "הרי שאיני יכול להכיר בשום אמת על אודות עצמי". שוב, מכיוון שמה שאדם אומר שהוא הוא חסר משמעות, רק מעשיו, באופן שבו הם נתפשים על ידי אחרים, הופכים אותו למי שהוא. אם אני בודד בעולם, אני יכול לעשות מה שארצה, ולטעון שאני צדיק, אמיץ וחכם, מכיוון שאין אדם שיתפוש אותי באופן אחר. סרטר מזכיר עוד טענות כנגדו. האקזיסטנציאליזם מואשם בכך שאין דרך להעדיף בחירה אחת על אחרת, הבחירות הן שרירותיות, לכך עונה סרטר שהאדם אינו יכול "אלא לבחור במוסר- כזה הוא לחץ הנסיבות עליו", כלומר, מכיוון שהאדם באקזיסטנציאליזם מכיר בכך שהוא היחיד העושה את מה שהוא, הוא איננו יכול שלא לבחור בבחירה שנראית לו מוסרית, תפישתו יכולה להיות מעוותת, הוא יכול לחשוב שהכל מותר, אבל בסופו של דבר הוא בוחר לפי תפישתו של מה מוסרי. עוד טענה נגד האקזיסטנציאליזם: "יש אנשים האומרים לנו: אינכם יכולים לחרוץ משפט על אחרים" לכך עונה סרטר שניתן לפרש זאת בשני דרכים. האקזיסטנציאליזם אכן טוען שכאשר הבחירה היא מודעת, שהאדם מעורב וחושב בכנות ועם חרדה, אין שום בחירה אחרת שהוא יכול להעדיף. בכל זאת, ניתן לחרוץ משפט, מכיוון שהאדם בוחר מתוך ראיית הזולת, מה הכוונה? המשפט איננו לפי ערכים מגבוה, אלא לפי הגיון. אם הבחירה מבוססת על טעות, ניתן להגיד שיש בה הכחשה של עצמו, הסתתרות מאחורי תירוץ של תשוקות מפורשת ככחש עצמי, שכן האדם הוא חרות, כל טענה אחרת היא לא נכונה. שואל השואל: "מדוע לא יבחר בכחש עצמי" וסרטר אומר שאין מה להגיד על כך, אלא שהכחש העצמי הוא טעות מתוך הגדרתו, וכיצד יכולה טעות להיות בחירה טובה? בנוסף, סרטר חורץ משפט באמצעות כך שהוא מגדיר את החופש כמטרה. מטרת הבחירה היא לבחור באופן חופשי, לא בכל בחירה, כי התכחשות לחרדה היא לא בחירה מתוך חופש, אך לבחור באופן חופשי. האדם ננטש, ועל כן חופש הוא כל מה שיש לו, היא מנת חלקו היחידה, ואין לו ברירה אלא לקבל את החופש כרצונו היחיד ובסיס לכל הערכים (יש לזכור שהחופש אינו מהות הקודמת לקיום, מכיוון שהחופש הוא אבסטרקטי ומתוך החופש אני בוחר לעצמי מהות, לאחר שקפצתי לתוך הקיום). מתוך תפישה זו של החופש אני גם רוצה את החופש לכל בני האדם, החופש הוא הערך היחיד, ולכן מתוך כך שאני מחליט שהוא ערך שלי, עליי לרצות אותו לכולם (אחרת אני מתכחש לכך שאני מגדיר את החופש כטוב לאדם, לכל בני האדם). כעת פונה סרטר למצות את הטקסט, ולענות על השאלה: האם אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם? סרטר טוען שלמילה הומניזם שני מובנים שונים לגמרי. "אפשר להבין בהומניזם תורה הרואה באדם תכלית לעצמו וערך עליון", כלומר, תפישה אחת של ההומניזם היא שהאדם הוא מצוין, מתוך היותו אדם ובגלל ההישגים המרשימים של הגזע האנושי. דבר זה הוא מגוחך, כיוון שהאדם אינו יכול לייחס לעצמו דברים שלא עשה, האדם הוא סכום פעולותיו. בנוסף, האדם אינו מוגדר סופית, אלא האדם מגדיר את עצמו, ועל כן, עליונותו של אדם אחד אינה אומרת מאומה על אדם אחר. להומניזם קיים מובן שני: "אדם נמצא כל הזמן מחוץ לעצמו; ההשלך ואיבוד עצמו מעבר לעצמו מקיים את האנושות". כלומר, האדם שואף להתעלות על עצמו, וזהו האקזיסטנציאליזם, האדם הופך את עצמו למחוקק עליון, מכיוון שהוא מכיר בהינטשות, אין אל שיחוקק בשבילי, על כן כאשר אני בוחר בטוב אני מחוקק לכל האדם.