סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

בארבה ניקוס

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בארבה ניקוס

הסיפור מתרחש בארה"ב שלפני מלחמת העולם השנייה. הסיפור הוא זיכרון של ילד בן להורים מהגרים יוונים. הזיכרון נכתב כאשר הילד מבוגר כבר. המספר משתייך לחבורה אשר נהגו להציק לבני מהגרים. "גיבור" בחבורה הוא אחד אשר הציק לאחר מהמוצא שלו. המספר נכנע ללחץ חברתי וגונב לחנווני יווני זקן, בארבה ניקוס, שזיפים מחנותו. הזקן לא מגיב אך ניכר על פניו עלבון. מצפונו של המספר מייסר אותו והוא חוזר אל חנותו של החנווני. החנווני מתפלא וכועס לגלות שהילד הוא עצמו יווני ומטיל ספק ביוונות של הילד. משום שהחנווני שם לב לבעיית הזהות של הילד, הוא מבקש דבר שווה ערך לשזיפים ההרוסים שלו. הוא מחשב שהילד חייב לו חמש שעות עבודה בתמורה על הנזק. הנער מגיע לעבודה והשניים משוחחים ביניהם. הזקן מתפלא לשמוע שהנער אינו בקי במורשתו ובעקבות זה מעביר בארבה ניקוס לנער סדרת חינוך בה הוא מלמד אותו על התרבות היוונית. הזקן בתום העבודה נותן לילד צרור תאנים והטעם נשאר בזיכרונו. לאחר שהנער גדל ונלחם במלחמת העולם השנייה, הוא חוזר אל אותו מקום בו הייתה החנות, אך לא מוצא אותה. האיש מתחתן, מקים משפחה ושומר על מנהגי התרבות היוונית. אך את טעם התאנים אשר החנווני נתן לו, לא מצליח לשחזר לעולם.

דמות המספר: בזמן הסיפור הוא נער בעל משבר זהות, חסר עמוד שדרה ובעל מצפון. הוא עובר תהליך השתנות שבסופו הוא מקבל את תרבותו היוונית. הוא דמות עגולה, משתנה.

• הסיפור מתרחש בארה"ב, לפני מלחמת העולם השנייה. • המספר בבגרותו נזכר באירוע שהתרחש בנערותיו. • המספר בן מהגרים, מוצאו יווני, משתייך לכנופיות נערים שגם הם בני מהגרים. • הכנופיה נוהגת, להציק למהגרים מלחץ חברתי ושאיפה להשתלב בחברה האמריקנית. • בעל הכבוד, "הפאסון", מי שמציק למהגר מארץ המוצא שלו. • הנערים, כולל המספר, מתביישים בתרבות שלהם. הם סובלים ממשבר זהות. • בשל מפגר מקרי, "שהחל ברגל שמאל", החנווני, בארבה ניקוס, מלמד את המספר להיות גאה בתרבותו. • החנווני מספר לילד, על סיפורים מיתולוגיים והסטורים. הוא קושר בין האוכל היווני המסורתי, לתרבות על היבטים שונים. • ניתן להבין, שלאחר "סדרת החינוך", שקיבל המספר, הוא לא שב להציק. • כשהתבגר, המספר חזר לחפש את החנות, אך לשווא. • כשבגר, הפך לבעל משפחה יוונית גאה. הוא עדיין זוכר את טעם התאנים, שנתן לו החנווני – טעם גן-עדן.