סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ג. התוצאות וההשפעות החברתית של הזינוק הכלכלי

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הזינוק הכלכלי שינה את פניה של החברה היפנית. האוכלוסייה גדלה מ-80 מיליון בשנת 1945 ל125 מיליון בשנת 1995. מאחר שהתוצר הלאומי גדל בשיעור יותר גבוה הצמיחה הכלכלית הביאה לעלייה מתמדת ברמת החיים. לא כולם התעשרו במידה שווה, אך בניגוד לארצות אחרות, לא נוצר ביפן קיטוב בין הקבוצות הקטנות של העשירים לבין המוני עניים. הבדלים מתונים בשכר, מס כבד על עיזבונות, רמת חיסכון גבוה ומסורת של אי הפגנת העושר מנעו פערים בולטים בין העשירים לעניים. בסקרים שנערכו בשנות השישים הגדירו רב היפנים את עצמם כבני המעמד הבינוני. הודות לזינוק הכלכלי הפכה יפן תוך שני דורות לחברה שגרה כולה בעיר. ב1950 היו 45% מן היפנים איכרים, ב1970 ירד השיעור לכ- 18%, ובשנת 1990 רק 5% היו איכרים. כפרים רבים הפכו לשכונות עירוניות. המחיה בטוקיו הפכה להיות יקרה מאוד, ורבים מן העובדים נסעו שעות רבות אל ומעבודתם. המחסור בשטח הביאו לצמצום השטחים הירוקים, למחסור במדרכות וכ"ו. בניגוד לארצות אחרות לא הצמיחו הכרכים הצפופים של יפן הזנחה ואלימות, הם נשארו נקיים, בטוחים ומסודרים ושיעור הפשיעה בהם הוא הנמוך בעולם. שיעור הפשיעה הנמוך נובע ממסורת ארוכת שנים של שמירת-חוק. מעורבות במעשה פלילי או קרבה למישהו אשר מעורב במעשים פליליים ממיטים בושה גדולה. מיעוט הפשע גם נובע מהאיסור על נשיאת נשק ומקיומה של משטרה יעילה. בכל שכונה פועלת משטרה קטנה (קובן) המאוישת 24 שעות על ידי שוטרים באופניים. ביפן קיים עונש מוות על רצח אך הוא מבוצע לעיתים קרובות בחשאי כדי למנוע בושה מהקרובים. שיעור החיסכון ביפן נשאר גבוה. בשנות ה-80 חסכה בממוצע משפחה יפנית 16% מהכנסותיה. למרות זאת העלייה בשכר הביאה להרגלי צריכה חדשים וראוותניים, כמו קניית יינות צרפתיים וקוויאר רוסי. הפיצוי על העבודה הקשה הוא הבילוי בשעות הערב. בכל הערים נפתחו בארים, פאבים ומועדוני לילה מסוגים שונים. בדרך מהעבודה פוקדים הגברים את המקומות הללו כדי לשתות. מנהלים נוהגים להזמין את עובדיהם לבילוי ערב כדי לגבש את הצוות או להעניק לו פרס. צורת בילוי אחרת היא השתתפות או הצפייה בספורט. בחורף מלאים אתרי הסקי בגולשים שמשלבים ספורט ותענוגות. המשחק החביב על אנשי העסקים הוא הגולף, שם אנשי עסקים מכירים זה את זה. כדור בסיס הוא הספורט הפופולארי ביותר. בשנות ה-90 הפך כדורגל לספורט פופולארי והוקמה לו ליגה. לצד הספורט המודרני מתקיים גם ספורט מסורתי. הג'ודו (מאה 19) הוכר כענף אולימפי באולימפיאדת טוקיו. סומו נשאר ספורט פופולארי. בחיי היומיום טופחו ערכים מסורתיים כמו ניקיון, דיוק ושירות לרמה גבוהה שתאמה את צרכי החברה. הרגישות לניקיון מתבטא בניקיון מתמיד של הרחובות, מקומות ציבוריים וכלי רכב. אנשים בכל תפקיד מקפידים על הופעה נקייה ומזוהמת. חברות הרכבות והאוטובוסים מקפידות על ניקיון ודיוק, וכל איחור כל מלווה בהתנצלות. לזינוק הכלכלי היה מחיר חברתי. המסירות לעבודה פגעה בבריאות העובדים. התיעוש יצר זיהום, עצי דובדבן בשדרות מתו, שוטרי תנועה נאלצו לחבוש מסכות-גז, במרכזי הערים הותקנו רמקולים להזהרת התושבים כאשר הזיהום באוויר מגיע לרמה מסוכנת. תחילה התעלמו השלטונות מהמפגעים הסביבתיים שהתיעוש גרם, אולם כאשר קמה זעקה ציבורית השתנתה הגישה. ב1967 נחקק חוק נגד זיהום וב1971 הוקמה הסוכנות להגנת הסביבה. למרות השיעור הנמוך של הפשע הרגיל ביפן יש שחיתויות פוליטיות ועולם תחתון. השחיתויות הפוליטיות התפתחו מהיחסים ההדוקים בין עולם העסקים לעולם הפוליטיקה. שיטת הבחירות, בה כל אזור מספר נציגים לפרלמנט גרם לאנשים בני אותה מפלגה להתחרות זה בזה. התחרות לא נסבה על עקרונות כי אם על היכולת להטיב עם הבוחרים. חברות מסחריות תרמו כסף לפוליטיקאים ואלה החזירו להם טובות הנאה בצורת העדפה במכרזים, הדלפת מידע ושינוי תקנים. ראש הממשלה טנאקה קקואי נבחר ב1972, והתפטר בסוף 1974 כאשר נחשפו הדרכים הלא כשרות בהן צבר את רכושו, והתרומות הגדולות שמפלגתו קיבלה מחוגי העסקים. העולם התחתון של יפן (יאקוזה) צמח בתקופת טוקוגאוה. אחרי מלחמת העולם השנייה עסק בשוק השחור ובהפעלת בתי בושת לחיילים אמריקאים. הוא מאורגן בקבוצות החולשות על אזורים גיאוגרפים ועוסק בפעולות בלתי חוקיות כמו גביית דמי חסות, סחר בחומר פורנוגראפי, זנוץ, הימורים, בחיתה והלוואה בריבית קצוצה. חלק ניכר מאזורי הבילוי והבידור בלילה נמצא תחת חסות היאקוזה. לצורך הלבנת כספים עוסקת היאקוזה גם התחומים חוקיים כמו בניין ויש לה חברות דלא-נייד. קיים שיתוף פעולה בלתי רשמי בין היאקוזה למשטרה. היאקוזה עוזרת למשטרה לעצור פשעים רגילים (רצח, אונס שוד) והמשטרה מעלימה עין מפעולות מסוימות של היאקוזה כמו זנות והימורים. אף שהזנות נאסרה בחוק משנת 1957 היא ממשיכה להתקיים במסווה של בתי מרחץ ומכוני עיסוי. ההימורים אסורים אך משחקי מזל מותרים. העולם התחתון תומך בארגוני הימין הקיצוני ומשתמש בהם לקידום מטרותיו.

 הדמוקרטיזציה והעלייה ברמת החיים ייצרו ציפיות גבוהות שלא תמיד היה ניתן להגשים. 
החוקה החדשה הבטיחה שוויון מלא לנשים ומערכת החינוך נתנה להן השכלה הדומה לזאת של הגברים, אך לאחר
תום הלימודים הגברים נקלטים במסלולי התעסוקה היוקרתיים והנשים נקלטות בתפקידי לבלרות ושירות
על סמך ההנחה שהן תפרושנה עם הולדת ילדן הראשון. בנוסף לעבודתן מצפים מהן להכין תה למנהל ואורחיו.
אף שלמעלה ממחצית הנשים הנשואות ביפן עובדות המעמד החברתי של האישה נמוך מזה של הגבר.
עליה להפגין כניעה וצייתנות, וסגנון דיבורה מנומס תמיד. בבית האישה היא האחראית לכסף ולחינוך הילדים.

הפוליטיקה היא מקומם של הגברים. בשנת 2001 רק 11% מחברי הפרלמנט הם נשים. נשים פעילות מאוד בוועדי הורים, וועדי שכונות ומאבקים נגד זיהום. ישנן שרות בממשלה, נשים בתפקידים בכירים בתקשורת, בהוצאת ספרים ובתעשיות כמו אופנה וקוסמטיקה. כמחצית הנישואין ביפן הם "נישואי שידוך". ביפן שיעור הגירושים בשנת 2000 היה 2:1000 (שני מקרים לאלף תושבים). התלות הכלכלית בבעל, הסטאטוס החברתי הנמוך של אישה גרושה, והנוהג להשאיר את הילדים אצל משפחת האב מרתיעים את הנשים. הלחץ המופעל על ילדים ובני נוער ללמוד ולהצליח במוסדות גבוהים יוצר מתחים נפשיים המביאים לא פעם לאלימות, הרס עצמי וניכור. תופעה נפוצה היא התעללות בילדים חלשים וחריגים והתאבדותם של האחרונים. יש המתאבדים כאשר הם נכשלים בבחינות, ויש הנושרים מהלימודים ומצטרפים לחבורות רחוב או כנופיות אופנוענים אולם יחסית לשאר העולם שיעורי הפשיעה בקרב ילדים נמוך. תוחלת החיים ביפן היא הגבוהה בעולם, 77 שנים לגברים ו84 לנשים. התארכות תוחלת החיים והשיעור הנמוך של הילודה מביאים להזדקנות האוכלוסייה. אף שהחוק היפני אוסר אפליה מכל צורה שהיא, קיימות קבוצות הסובלות מאפליה חברתית. הגדולה שבהם הם הבורקומין, צאצאי "הטמאים" מתקופת טוקוגאוה, שאבותיהם עסקו במלאכות בזויות כמו שחיטת בהמות ופשוטת עורות. הבורקומין מונים כ 3 מיליון איש. אין הם קבוצה אתנית נפרדת אך הבורקומין מתלוננים כי הם מופלים לרעה בהתקבלות לעבודה או מציאת בן זוג. יש גם קבוצות אתניות החשות עצמן מופלות לרעה. בצפון אלה בני שבט אינדו בהוקאידו, 24 אלף איש השונים בחזותם ובמנהגיהם. בדרום אלה אנשי אוקינאוה, 1.2 מיליון איש. תושבי אוקינאוה סבלו מהקרבות שהתנהלו על אדמתם במלחמת העולם השנייה ומן הכיבוש האמריקאי הממושך (27 שנים) והם חשים שארצם הזניחה אותם. מכיוון שהחברה היפנית רואה עצמה הומוגנית סובלים החריגים מהתנכרות ואפליה. חריגים אלו הם נכים, חולי נפש, ניצולים מפצצות האטום וצאצאי נישואי תערובת. כדי לשמור על הומוגניות חברתית ולמנוע יצירת כיסים אתניים מנוכרים שוללת הממשלה היפנית הגירת זרים ליפן ולפיכך שיעור הזרים הוא מהנמוכים בקרב המדינות התעשייתיות. ב2000 התגוררו ביפן 1.6 מיליון זרים (קצת יותר מאחוז) , כ600 אלף הם קוריאנים היושבים ביפן כמה דורות, נראים כמו יפנים אך מחזיקים אזרחות שונה. הם אינם נהנים ממלוא הזכויות הסוציאליות ומופלים לרעה בקבלה לעבודות, במגורים ובחברה. קבוצת הזרים השנייה בגודלה הם הסינים. בשנת 1982 חיו 8.2% מתחת קו העוני, לעומת 14.5% בשנת 1968. העוני מתרכז בכפרים מרוחקים ובשכונות מסוימות בערים הגדולות. שכונות העוני הידועות הן סניה בטוקיו וקמגסאקי באוסאוקה. בשכונות אלו מתגוררים עבריינים, ערירים, עבריינים נמלטים, שיכורים ומכורים לסמים, אף על פי כן שכונות אלו לרב שקטות ובטוחות. החברה היפנית היא בעיקר חברה חילונית, רק 30% מיפנים מצהירים כי הם שייכים לדת כלשהי. בניגוד לארצות רבות אין לדת ביפן השפעה על אורח החיים, החינוך, התרבות או הפוליטיקה. החברה היפנית אינה אנטי-דתית, מקדשים שינטואיסטיים ובודהיסטיים פזורים בכל רחבי המדינה ואנשים רבים פוקדים אותם לקבל בברכה או טקסים משפחתיים. מקדשי השינטו מתמחים בטקסים משמחים כמו חתונות ותינוקות בעוד הבודהיסטים מתמחים בלוויות, קבורות ואזכרות. הנישואים הם אזרחיים אך רב הזוגות מעדיפים להתחתן גם בטקס דתי. מאחר האסור למדינה לממן גוף דתי מתקיימים המקדשים מתרומות, הענקת שירותים דתיים, אחזקת קברים, גביית דמי כניסה, מכירת קמעות ועוד.