סיכום כללי בנושא: מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל: הבדלים בין גרסאות בדף

===רקע: מקורו של הסכסוך הערבי יהודי בא"י===

4. התפתחות הישוב היהודי והתנועה הציונית בא"י, חיזקה את המודעות הלאומית של התושבים הערבים והביאה להולדת התנועה הלאומית הפלסטינית. התנועה הלאומית פלסטינית החליטה להלחם בישוב העברי בא"י ע"י פעילות פוליטית וע"י טרור. כנגד פעולות הטרור הערביות הפעיל הישוב היהודי כוחות הגנה שחלקם השיבו בכוח על הטרור הערבי, דבר שהגביר את העוינות בין הצדדים.

===שלבי המלחמה===  

'''שלב ב'''' - מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק (אפריל 1949).

===השלב הראשון של מלחמת העצמאות===

מ-30 בנובמבר 1947 ועד 15 במאי 1948.החל מה 29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה של האו"מ), אנו עומדים במצב שבו ישנם בא"י '''שלושה כוחות מרכזיים:'''

'''ג. הישוב הערבי בא"י'''

בעל תודעה לאומית פלסטינית, עם עוינות קשה וחוסר אמון בבריטים הנתפסים בעניו כמשתפי פעולה עם הציונות ובמלחמה עם הישוב היהודי, המתבטאת בפעילות טרור (של הכנופיות הערביות) ופעולות תגמול יהודיות. מספר הלוחמים הערבים היה כ 14 אלף רובם מאורגנים על בסיס כנופיות מקומיות, מצוידים בנשק קל בלבד.   

1) '''הכוחות הלוחמים – מטרותיהם והיערכותם.'''

הפלסטינים ומדינות ערב – לא הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר 1947 פתחו בליחמה נגד הישוב היהודי שהתאפינה בפעילות טרור כנגד יהודים. הפעילות בוצעה ע"י הכנופיות הערביות החמושות בשכונות גבול עירוניות, נגד ישובים מבודדים ובדרכים. ארועים לדוגמה: פגיעה במרכז מסחרי ברחוב יפו בירושלים, רצח 39 מעובדי בתי הזיקוק בחיפה, מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים (50 הרוגים), ירי על שיירות ישראליות שהביאו אספקה לירושלים (בין שער הגיא לקסטל), לגוש עציון, ולקיבוץ יחיעם.  בינואר 1948 הצטרפו לפורעים (שמנו כ 10,000 איש) גם כוחות "צבא ההצלה", צבא מתנדבים ממדינות ערביות שונות (עיראק, סוריה, תימן ועוד), שמנה כ 4000 לוחמים. היה זה כוח חצי צבאי (אינו מקצועי וחמוש בנשק קל), שהונע ממוטיבציה דתית ולאומנית.

'''הישוב היהודי''' – עד אפריל 1948 עיקר היוזמה היתה בידי הערבים והכוחות היהודיים היו עסוקים בהגנה על השכונות והישובים היהודיים, ובנסיונות להגן על השיירות בדרכים. החל מתחילת מאי 1948 עבר הישוב היהודי ממדיניות הגנה למדיניות התקפית ובכך נעסוק בפרק "תוכנית ד' ותוצאותיה".

'''2) מדיניות הפינוי של הבריטים'''

כאמור הבריטים היו מעוניינים בביצוע תוכנית החלוקה של האו"מ, בנסיגה מהארץ המינימום נפגעים, תוך שמירה מקסימלית על האינטרסים שלהם במזה"ת (יחסים תקינים עם העולם הערבי, המשך חסותם על תעלת סואץ וגישה לשדות הנפט) – משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בשל הסתירות שיש בה. המדיניות הבריטית הייתה לא פרו ערבית או פרו יהודית אלא כזו הפועלת למען האינטרס הבריטי, לפעמים התנגשה המדיניות הבריטית עם האנטרס היהודי ולפעמים עם הערבי. עקרון העברת האחריות היה מבחינתם: בכל אזור יקבל הצד החזק את השליטה בשטח (דוגמאות: מחד, פגעו בכנופיות ערביות בדרכים ומאידך, מנעו כניסת מעפילים ואספקת נשק להגנה).

לשם ביצוע הנסיגה הם הגדירו צירי תחבורה החיוניים עבורם לשם הפינוי ואבטחו אותם באופן הדוק, כמו כן שמרו על נוכחות צבאית כבדה במחנות הצבא ובמשרדי הממשל הבריטי. שאר אזורי הארץ ננטשו על ידם באופן הדרגתי, מה שהפך את אותם אזורים פרוצים לאלימות הערבית ולרצון של היהודים להשתלט על כמה שיותר שטחים שננטשו ע"י הבריטים.   

1. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה, יפו, צפת וטבריה) – פעולות טרור שפגעו במסחר, בלימודים ובתנועה בתוך הערים ואליהן. עד תום התקופה השתלטו כוחות ההגנה בסיוע אצ"ל ולח"י על חלקים מהערים: טבריה חיפה צפת ויפו וירושלים (על רוב חלקה המערבי של העיר).  

2. באזורים הכפריים -  הכוחות הערבים ניסו לכבוש ישובים וקיבוצים מבודדים, כל נסיונותיהם עלו בתוהו, הישוב היהודי דבק בעקרון של אי נטישת ישובים בכל מחיר.  הכפרים הערבים סבלו מהתקפות נגד של הכוחות היהודיים שהיו עדיפים עליהם מבחינה כמותית ואיכות כלי הנשק שהיתה ברשותם.

3. '''המלחמה בדרכים''' – כאן היו הערבים בעדיפות, שיירות וכלי רכב יהודיים הותקפו בדרכים ע"י כנופיות, הם הצליחו לפגוע בהם (כמות הנפגעים הייתה גדולה) וכמעט שיתקו לחלוטין תנועה על צירים מסוימים. לכוחות הערביים הייתה עדיפות בשל שיטת לוחמת הגרילה שנקטו, בשל הכרותם את השטח ובגלל הסיוע שקבלו מהכפרים בסביבה. רוב הנסיונות להעביר שיירות לירושלים, לגוש עציון וליחיעם שבגליל המערבי נכשלו והישובים הללו הושמו במצור.  

'''4)תוכנית ד' ותוצאותיה'''

התוכנית יצאה לפועל באפריל 1948 במבצע נחשון (15 באפריל) ובמבצעים שאחריו. המטרת מבצע נחשון היתה: "פריצת הדרך לירושלים" והסרת המצור על העיר, במסגרת המבצע נכבש הקסטל ומפקד הכוח הערבי בירושלים, עבד אל קאדר אל חוסני, נהרג. במסגרת מבצע זה ובמבצע "הראל" אחריו נפתחה זמנית הדרך לירושלים ואספקה הצליחה להגיע לעיר הנצורה. באותה תקופה, כבשו כוחות האצ"ל והלח"י את כפר דיר יאסין ליד ירושלים (כיום גבעת שאול, מעט אחרי מאפיית אנג'ל), לאחר כיבושה הם רצחו כ 250 מתושבי הכפר (שלא היו חמושים). נפילת חיפה בידי הכוחות היהודים ואח"כ טבריה, צפת, יפו, עכו והגליל המערבי כולו מסמלות את המפנה שנוצר בעקבות תוכנית ד. ערב סיום המנדט (14 במאי 1948), נוצר רצף טריטוריאלי יהודי ממטולה בצפון ועד באר טוביה בדרום (הרובע היהודי בירושלים, ישובי גוש עציון וישובי ים המלח נותרו מנותקים). היה זה בין הגורמים המכריעים בהחלטה להכריז על מדינת ישראל, מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ ב 14 במאי 1945.   

===ההכרזה על הקמת המדינה===

השיקולים, הסיכויים והסיכונים בהכרזה על הקמת מדינת ישראל

3. ארה"ב מבקשת לדחות את ביצוע החלטת החלוקה בטיעון שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד במלחמה (כנראה שהדבר נבע משיקולים פרו ערבים במחלקת המדינה האמריקאית). ברה"מ לעומת זאת תמכה ללא סייג בהקמת המדינה.

במהלך חודש מאי נערכו בהנהגת הישוב דיונים קדחתניים בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה מיד עם עזיבת הבריטים? הסיכון היה עצום: התקפה משולבת של כל ארצות ערב, חרם בין לאומי ואמברגו על קניית נשק, וכמות נפגעים שהישוב לא יוכל לעמוד בה. הסיכוי היה יחיד במינו: יתכן שדחיית ההחלטה תגרום לביטול תוכנית החלוקה ולהחלטה אחרת שתהיה פרו ערבית לחלוטין.

בן גוריון, יו"ר הסוכנות היהודית ומנהיג הישוב החליט לקחת את הסיכון מפני שהאמין שבהתארגנות נכונה, בגיוס כללי ובמשמעת של הארגונים הלוחמים אפשר יהיה לעמוד באתגר. ואכן ב 14 במאי אחר"צ בת"א, הוכרז הישוב היהודי כמדינה ושמה "ישראל", מונתה ממשלה ומועצת עם זמנית, ונחתמה מגילת העצמאות. ההחלטה נכנסה לתוקפה ב 15 למאי מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ. המלחמה החלה כבר באותו לילה.

עם הקמת המדינה הוחלט על פירוק המחתרות והקמת  "צה"ל", שבתוכו השתלבו שלושת המחתרות והפלמ"ח. ארגון ההגנה היה הגוף המרכזי שהרכיב את צהל אליו הסתפחו אנשי האצ"ל והל"י שהתפרקו בהסכמה (פרט לירושלים, בה פורקו המחתרות מאוחר יותר). בן גוריון הבין שבמדינה ריבונית אסור שיהיו כוחות צבאים שאינם סרים למרות הממשלה ולכן החליט כך. זו הייתה החלטה קשה לאנשי הארגונים שאיבדו את מעמדם ועצמאותם (הדבר בלט בפלמ"ח), אך הם הבינו ברובם את גודל השעה ולכן הסכימו להנחיה.  פרשת אלטלנה ביוני 1948 מסמלת את היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וגם מסמלת את נחישותו של בן גוריון להקים מדינה ריבונית ומסודרת, בה מונופול הכוח שמור בידי הממשלה החוקית.

הנשק של צה"ל הגיע ממקורות שונים: נשק המחתרות, נשק מיצור עצמי ורכש ממדינות שונות במיוחד מצ'כוסלובקיה והוא כלל, נשק קל, ארטילריה, מעט מטוסים, ורכב משוריין.  

גיוס החובה, המתנדבים מחו"ל ורכש הנשק הפך את צה"ל לצבא גדול וחזק יחסית, שיכל לגבור על הצבאות הערבים בשל גודלו, נסיונו ואירגונו.

===השלב השני של מלחמת העצמאות===

מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק.

1) '''תקופת הבלימה''' – מראשית הפלישה ועד ההפוגה הראשונה.

בשבת 15 במאי 1948 החל השלב השני של המלחמה עם פלישת צבאות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עבר-הירדן ועיראק היו צבאות סדירים, לרשותם עמדו כוחות שריון, ארטילריה ואוויר. הבעיה המרכזית של הצבאות הערביים היתה, שלא הצליחו להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם ויתרונם כי לא פעלו לפי תכנית אחת ותחת פיקוד אחיד ולכן הצלחת הייתה מוגבלת.

בשל המלחמה, האו"ם גילה מעורבות בבעיית ארץ ישראל, ומינה את הרוזן השוודי ברנדוט כמתווך מטעם האו"ם כדי שיפעל להפסקת אש ויסייע במציאת פתרון של שלום. ביוזמת האו"ם ובתיווכו של ברנדוט הסכימו הצדדים להפוגה, וזו נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני לפרק זמן של ארבעה שבועות, שבמהלכם אמור היה להעשות מאמץ מדיני להגיע להסדר.

2) '''ההפוגה הראשונה'''.

צה"ל ניצל את ההפוגה להתארגנות, למנוחה לכוחות המותשים ולגיוס לוחמים חדשים לשורות הצבא. עם פרוץ המלחמה בריטניה וארה"ב הטילו אמברגו (איסור מכירת נשק) על הצדדים הלוחמים, צה"ל רכש נשק מצ'כוסלובקיה בתווך של ברה"מ. במהלך ההפוגה הועברה לירושלים הנצורה אספקה ונפרצה "דרך בורמה", שאפשרה את חידוש הקשר עם ירושלים.

3) '''קרבות עשרת הימים''', ההפוגה השנייה והמבצעים האחרונים.

לאחר תום ההפוגה הראשונה (9 ביולי 1948), יזם צה"ל מתקפה שנמשכה 10 ימים רצופים, שבמסגרתה נבלמו צבאות ערב בכל האזורים ואף נכבשו שטחים נוספים. הערים הערביות רמלה ולוד נכבשו ותושביהם גורשו (המטרה הייתה להרחיב את הפרוזדור לירושלים), ולאחר מכן ראש העין, בחזית הצפון נכבשה נצרת. לאחר 10 ימי קרבות קבע האו"מ הפוגה שניה שנכפתה על הצדדים מכוח צו של מועצת הביטחון של האו"מ. ב 17 לספטמבר 1948 נשלח לאזור הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שהציע שתי תוכניות חדשות לחלוקת א"י. הערבים דחו אותה ואח"כ גם מדינת ישראל. הרוזן נרצח ע"י פעילים של ארגון הלח"י לשעבר (בירושלים ב - 17.9.48) ובשל כך פרק בן גוריון את יחידות האצ"ל והלח"י האחרונות שנשארו בירושלים ופזר אותם ביחידות צה"ל. ההפוגה שנכפתה השאירה את המצב ללא הכרעה במלחמה - מצב לא נוח מבחינתה של ישראל משום  צבאות ערב היו עדיין בתחום ישראל. לכן ביצעה ממשלת ישראל מספר מבצעים במטרה להשיג הכרעה ולסלק באופן סופי את צבאות ערב מהארץ.

מבצע "חירם" בין ה - 29 ל - 31 באוקטובר. במהלכו השתלטו כוחותינו על הגליל העליון עד גבול לבנון ואף על רצועה בתוך שטח לבנון.  

מבצע "חורב", שמטרותיו הצבאיות היו למגר את הצבא המצרי ולסלקו מתחומי ישראל. המבצע החל ב-22 בדצמבר כוחות צה"ל הגיעו עד מבואות אל עריש בתוך סיני.  

===הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.===

החדירה לסיני עוררה פעילות מדינית, בעקבותיה פינה צה"ל את כוחותיו מסיני ונפתחו בינואר 1949 ברודוס שיחות שביתת הנשק עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב- 24.2.49 וחודש לאחר מכן ב- 23.3.49 נחתם הסכם עם לבנון.

===תוצאות המלחמה והווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים===

2. שטח המדינה הורחב הרבה מעבר לתוכנית החלוקה ונוצר רצף טריטוריאלי בין ממטולה ועד אילת.  

3. רעיון הפיכתה של ירושלים לעיר בין לאומית נגנז והיא חולקה לשני ערים: מזרח ירושלים ירדני ומערה ישראלי.

4. בעקבות הסכמי שביתת הנשק ברודוס נקבעו למדינת ישראל גבולות בין-לאומיים מוכרים ע"י הקהילה העולמית. קו הגבול שנקבע סומן בקו ירוק על המפות ומכאן שמו "הקו הירוק".

חלק מערביי הארץ שנכבשה ע"י ישראל בחרו להשאר במקומם (למשל הכפר אבו גוש ואחרים) ומדינת ישראל אפשרה להם להמשיך ולחיות בה תחת משטר כיבוש צבאי (שנים לאחר מכן הפכו רובם לאזרחי המדינה). מבחינות רבות, נזרעו במלחמת העצמאות הזרעים הראשונים למלחמה הבאה (מלחמת ששת הימים יוני 1967), משום שהפלסטינים שאפו לחזור למולדתם ומדינות ערב לא יכלו לקבל את התבוסה הצורפת שספגו במלחמה וכל כן ציפו ליום הנקמה במדינת ישראל.

[[קטגוריה:היסטוריה ב']]